לטקס חלוקת פרסי אופיר, שיתקיים במוצאי שבת (28 בספטמבר 2013), יתייצב הבמאי תום שובל, 32, כשהוא מועמד לפרס הבימוי, אם כי חברי האקדמיה לא שיבצו את סרטו "הנוער" בין המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר.

"קודם כל, זה מחמיא ומכובד שחברי האקדמיה חשבו שאני, כמו גם נבות פפושדו ואהרון קשלס ('מי מפחד מהזאב הרע'), צריך להיות מועמד כבמאי", הוא אומר. "תמיד הסתכלתי על תחרויות הפרסים האלה כסוג של קריצה. עד כמה שאני זוכר, הבמאים שתמיד אהבתי זכו באוסקר בפרס התסריט, שזה כאילו סמל לפרסים שנותנים לסרטים המגניבים. כמו שטרנטינו זכה בפרס התסריט על 'ספרות זולה', ולא בסרט ולא בבימוי.
 
"אז מבחינתי, להיות מועמד לפרס הבימוי באופיר זה קצת כמו פרס התסריט שטרנטינו קיבל. זה כמו שהאקדמיה אומרת: 'אהבנו את הסרטים שלכם, אבל אתם קצת שונים, קצת חצופים, קצת מגניבים ולא ממסדיים'. אז אני חי בהשלמה מלאה עם ההחלטה הזו של האקדמיה ושמח שרואים בי במאי מגניב".

"לא רציתי לעשות סרט גרילה מחתרתי"

את סרטו הארוך הראשון של שובל מלווה שובל מכובד של שותפים, החל מקרן רבינוביץ', דרך קו-פרודוקציה שסיפקה להפקה גם כסף מגרמניה וכלה באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ביניהם הצלם ירון שרף והשחקן משה איבגי. אני אומר לו שכמורה (שובל מלמד קולנוע, בין היתר במקומות שבהם למד, סם שפיגל והתיכון לאמנויות התל-אביבי עירוני א'), הוא יכול ללמד צעירים איך להימנע מלצאת נואשות עם מצלמת HD לשטח ולעשות קולנוע פרינג'-גרילה דל תקציב.

"לא רציתי לעשות סרט גרילה מחתרתי", הוא עונה. "רציתי שכן יהיה לו איזה נפח פנורמי, אפילו שהוא מינימליסטי במהותו, וידעתי שבשביל זה אני צריך מה שנקרא פול-מונטי, המסלול המלא, ועל זה היה צריך לעבוד. ואם נראה שהדרך היתה סלולה, אז אנחנו, גל גרינשפן, המפיק שלי, ואני, סללנו אותה במכבש שלנו. לדבר עם אנשים, ליצור קשרים, ליצור אצלם איזשהו ביטחון שיאפשר להם לסמוך עלי כבמאי של סרט ארוך ראשון.

"והאמת, התקציב, כשבעה מיליון שקל, הוא לא כזה ענק. בסקאלה של הסרטים הישראליים אנחנו מוגדרים בינוני-קטן. נראה לי שהעובדה שניסינו להגשים במלואו את החזון של הסרט יצרה תחושה של משהו יוקרתי, ועל זה אני שמח. אבל בסופו של דבר, זה לא היה בגלל תקציב גבוה".

"הנוער", צילום: יח"צ

מה בעצם היו הדרישות של השותפים הגרמנים שתמכו בך?
 
"כשאתה בקופרודוקציה, אתה צריך חלק מהכסף לבזבז שם. אלא שהסרט ישראלי לחלוטין, הוא מתרחש במקלט ובדירת שלושה חדרים בפתח תקווה, ולא באמת היינו צריכים לצלם שם דברים, אז היינו צריכים לייבא אנשי מקצוע משם. רציתי שהכל יהיה כמה שיותר אותנטי, כי בסופו של דבר הסרט מתהדר באיזה מימד ריאליסטי, והשאיפה היתה שהכל ייראה כאן ועכשיו. לכן צילומים בגרמניה לא היו אופציה מבחינתי, והיה צורך לעשות כל מיני תרגילים כדי להפוך את הקופרודוקציה לישימה.
 
"אחד הרעיונות היה להביא צלם גרמני, וזה גם משהו שהתנגדתי לו, לא בגלל שיש לי בעיה עם צלמים גרמנים, להפך, אבל הרגשתי שהסרט ישראלי במהותו וצלם ישראלי יידע לצלם את המסדרונות השיכוניים של פתח תקווה ורמת גן יותר טוב מצלם שיסתכל עליהם בעין זרה. מעבר לזה, היתה לי התחושה שבתור במאי של סרט ראשון יהיה לי דיאלוג יותר מפרה עם צלם ישראלי, שיבין אותי עד הפרטים הכי קטנים ולא יהיו מכשולים בהבנה. אז התעקשתי על צלם ישראלי, והיינו צריכים לבוא עם איזה שם, כדי לנצח את הגרמנים.
 
"החלום שלי היה לעבוד עם ירון שרף. מאוד אהבתי את העבודה שלו עם האלקבצים (רונית ושלומי). לא חשבתי שהוא יסכים, הייתי בטוח שהוא עסוק ושגם לא יעבוד עם במאי של סרט ראשון, בטח לא בכזאת קלות בכל אופן. הוא קרא את התסריט, נפגשנו, ובאופן טבעי, בגלל שהוא אהב את התסריט ואת הסרטים הקצרים שלי, הוא אמר: 'אני הולך על זה'. ואז באנו לגרמנים עם השם של ירון, שצילם את 'הערת שוליים' וסרטים גדולים אחרים, כמו 'בית לחם', שכאשר פגשתי אותו הוא היה בדיוק יומיים אחרי סיום הצילומים שלו. הוא עמד להתחיל איזה פרויקט אחר, והיתה תחושה שלא ברור אם הוא יעמוד לרשותנו. ברגע האחרון הוא נתן לנו אישור, ושמחתי עד הגג".

איזשהו שבר בתוך התא המשפחתי

"הנוער" מוקרן זה השבוע השלישי, ולדברי שובל, צפו בו כבר יותר מ-15 אלף איש, "שזה בסדר גמור לגבי סרט שמציע מין דיאטה מאתגרת כזו שלא כל צופה מקבל אותה, אז זה די מפתיע ומשמח, ואני מקווה שנמשיך לצבור עוד ועוד צופים".

הסרט, למי שעדיין לא יודע, עוסק במשפחה שנקלעת למצוקה כשהאב מוטי (משה איבגי) נפלט משוק העבודה. מוטי מתכנן למכור את בית המשפחה, ורעייתו פאולה (שירילי דשא), החולקת איתו את התוכנית החשאית, מפגינה שקט תעשייתי בפני ילדיהם הגדולים, יקי ושאול (דוד ואיתן קוניו). אלא שהשניים קולטים הכל ומחליטים לנקוט פעולה שתניב תזרים מזומנים מיידי למשפחה ותמנע את קריסתה הכלכלית.

האחים הוגים תוכנית מסובכת ומסוכנת. יקי, שזה עתה התגייס וברשותו נשק, מגיע הביתה לחמשוש ויוצא עם שאול לחטוף את דפנה (גיטה אמלי), נערה מבית-ספרם, בת למשפחה אמידה שוודאי תסכים לשלם כופר נפש גדול כדי שהבת תוחזר בשלום הביתה.

גם בסרט קצר שלך, "פתח תקווה", שנוצר כשלמדת בסם שפיגל, עסקת בעובד (מכרם חורי) המפוטר ממפעל, אך ממשיך להגיע אליו מדי יום ביומו. מנין התודעה החברתית הגבוהה הזו?

"אני חי במציאות הישראלית וגדל בה, ואני מרגיש שאני מגיב לה בצורה חברתית ולא עובד בחלל ריק. וכשאני בא להגיב לה, אני חושב מה יש לי להגיד עליה ואיך אני רוצה להראות אותה. בגלל זה לדעתי זה מתחבר למקומות שבהם המודעות החברתית שלי פעילה.
 
"וזאת מעבר לאלמנטים האישיים, שקשורים לאוטוביוגרפיה המצטברת שלי, שהפיטורים של אבא שלי (איקי שובל) בזמנו מ'מעריב' היו משבר גם בשבילי. אמי היתה אז עקרת בית, אבל יותר מאוחר חזרה לעבוד כגננת. סיקרן אותי המקום הזה שבו משפחות של מעמד הביניים התחילו להרגיש את הפער, שהולך וגדל, ואת השחיקה במעמד הזה, מה שהביא לאיזשהו שבר בתוך התא המשפחתי. המקום הזה, בגלל שחייתי אותו, הרגשתי שאני יכול להגיב אליו בצורה הכי כנה ולתרגם אותו לקולנוע, מה שאומר להעביר אותו מסננת מאוד אקספרסיבית, ואני מרגיש שזה משהו שעשיתי גם בסרט הקצר וגם בסרט הזה".

איקי שובל התמחה ב"מעריב" ברכש מודעות בידור וככותב טורי וידיאו וקולנוע, ושובל הבן היה מתלווה אליו להקרנות עיתונאים. "אמא שלי לא תמיד הלכה איתו לסרטים", הוא משחזר, "אז הוא לקח אותי ואני בשמחה הצטרפתי, וכבר מגיל צעיר ראיתי סרטים, אפילו כאלה שלא כל-כך התאימו לגילי. אבל זה לא היה לי כל-כך משנה, רציתי רק עוד ועוד.

"לא היתה אידיאולוגיה מאחורי אהבת הסרטים של אבא, היתה אהבה אמיתית, ובגלל זה כשהיינו רואים סרטים, אלה היו סרטי אקשן עם ברוס ויליס מצד אחד, ומצד שני היה גם את 'החותם השביעי', ''בוני וקלייד', 'הציפורים', שאבא שלי מאוד אוהב והראה לי אותם והסביר לי עליהם. אני מרגיש, ואני חושב שגם רואים את זה בסרט שלי, שהבלנס הזה בין הקולנוע האמריקני המבדר, הסוחף, לבין הקולנוע המאתגר, הארט-האוסי, אוונגרדי, סוחב לשני המקומות, ואני כאילו קרוע בין שני הטווחים האלה, ויוצא מהם".

נערים צעירים שיש להם נשק

למה בעצם קראת לסרט "הנוער"? זו אמירה מאוד גורפת.

"אני מרגיש שלהיות צעיר בישראל זה טווח מאוד קצר. משהו כמו שנתיים בערך. בגיל 16 אתה נהיה נער ובגיל 18 אתה מתגייס לצבא, מקבל נשק, ואז אתה מוגדר כבר כגבר, או כאישיות בוגרת. אתה יכול להגן על המדינה ולהרוג בשמה, אם מקצינים את זה. אבל בעצם ההחלטות שאתה עושה בגיל 18 הן אותן החלטות שאתה עושה בגיל 16. התודעה שלך נשארה אותו הדבר, או לא התבגרה הרבה יותר. ישראל, על כל הקונפליקטים והבעייתיות, מחייבת אותך להתבגר, עושה לך משהו כמו טקס חניכה כזה".

ושני הנערים בסרט הם בקו התפר. אחד רק התגייס והשני עוד לא.

"בדיוק. הם מייצגים את קו התפר הזה. הם מייצגים את הנוער, באיזשהו אופן, וההחלטות שהם עושים הן החלטות שחלקן אוויליות, חלקן נוראיות, חלקן תמימות. אני חושב שהן מייצגות איזשהו ספקטרום של מה זה אומר להיות נער, על חוסר האונים שבזה מצד אחד, ומצד שני פתאום הכוח הזה שנערים מקבלים כשהם מקבלים נשק. זה משהו שהקולנוע הישראלי לא כל-כך התעסק איתו, ואני חושב שלנוכח המצב הכלכלי ששורר בארץ, המקום הזה של נערים צעירים שיש להם נשק ויש להם כוח והם די במצב נואש יכול להוביל למקומות שבהם הנשק הזה מופנה לא רק החוצה, אלא גם פנימה. ולכן השם הזה יש בו משהו כוללני, דידקטי, אבל יש בו גם קצת אירוניה".

"הנוער", צילום: יח"צ

תווית "הנוער" יכולה להיות גם כותרת גג ל"שש פעמים", סרטו של יונתן גורפינקל על צעירים בני טובים המנצלים מינית צעירה שזקוקה לתשומת לב.

"נכון. שם זה אולי הרבה יותר דקדנטי מאשר אצלי, אבל שני הסרטים משמשים מעין מראה כפולה כזו למציאות חיים של נוער שמאבד את עצמו. לגבי הנוער כאן אני יכול לומר שכשהתגייסתי לצבא ראיתי בעיניים של ההורים שלי גאווה מאוד גדולה. היתה תחושה שהנה הם רואים את העתיד. הנוער, זה קצת כמו להגיד מיטב הנוער. ויש בכך אירוניה, כי כשאתה רואה את הסרט אתה מבין שהנוער הזה אבוד לחלוטין ולא יודע איך להכין את העתיד שלו, כי העתיד שמכינים לו אבותיו רעוע באיזשהו מקום".

האחים בסרט נראים תאומים, אבל אני מבין שבתסריט יש ביניהם פער גילים.

"בעיקרון, בתסריט מדובר באחים קרובים בגיל, האחד בן 16 והאחר בן 18. וככה גם הסרט צולם. אבל ההחלטה לקחת תאומים היתה החלטה אמנותית, כי רציתי שהם יהיו נורא דומים וגם כשלפעמים אנחנו לא מזהים ביניהם, מהמקום הזה נבין שהביחד שלהם חזק מהרבה דברים, כשבמקום מסוים הם התפצלות של אדם אחד. ורציתי גם להגיד משהו על אחים, שרוצים להיות ביחד כל הזמן, בהתמזגות".

איפה אפשר למצוא שני שחקנים תאומים?

"התחלנו לחפש שני שחקנים שיש ביניהם קווי דמיון. ניסינו לעשות כל מיני הצלבות ואפילו הגענו למקומות מעניינים, אבל מה שהיה חסר לי זה האקסטרה של הקשר בין האחים, שאת זה אני מכיר מהקשר שלי עם אח שלי, דן.

הוא אמנם צעיר ממני בארבע שנים, אבל יש בינינו מין קשר טלפתי כזה. אני יודע בדיוק מה הוא חושב, ולהפך. זו מין שותפות גורל כזו. אולי בגלל שחלקנו חדר עד ההתבגרות שלנו, ונוצר עולם פנימי כזה שהוא רק שלנו. יכול להיות שיש גם אחים אחרים עם אותה תחושה, ואותה רציתי להעביר לסרט. והרגשתי שאם אני מחבר שניים שהם לא באמת אחים, אז אעשה את זה באופן מזויף או מלאכותי. ומאחר שרציתי את הדבר עצמו, הבנו שאנחנו הולכים לחפש אחים אמיתיים".

"הנוער", צילום: ורד אדיר

"זו היתה חוויה מרעישה מבחינתי"

וכך הגעת בסופו של דבר לאחים קוניו ושילבת מולם שחקנים עם ים קבלות, כמו איבגי ושירילי דשא.

"האחים קוניו הם שני מוסכניקים מדרום הארץ, מקיבוץ ניר עוז, שלהגיד שהם עמדו אי-פעם לפני כן מול מצלמה – זו יהיה הגזמה פראית. לקח הרבה זמן להכין אותם לתפקיד ולהביא אותם למצב שהם באמת יכולים לשחק בסרט. הם עברו תהליך מטורף של גילוי ולמידה. זה כמו שמהרגע שאני וגל התחלנו ועד הרגע שבו זה הסתיים, זה היה תהליך שלו לומדים בתנועה. וכך גם האחים, ברגע שהבנו שזה הם, הם התחילו ללמוד מה זה להיות שחקנים בתנועה. אבל הייתי צריך סוג של עוגנים בשחקנים האחרים, אז המחשבה היתה מלכתחילה לקחת שחקנים מקצועיים, ואיבגי היה מישהו שרציתי כבר מהרגע הראשון".

ובכל זאת, תאר קצת את העבודה עם שני טירונים טריים כאלה בקולנוע.

"הם עברו סוג של תרגול גרילה. הם תאומים זהים, בסרט אנשים מתקשים להבדיל ביניהם ובחיים זה אפילו יותר מסובך, אז היינו צריכים ליצור ביניהם הבדלים. אז אחד היה צריך לעבור דיאטה ולהוריד עשרה קילו, השני היה צריך לקבל יותר גוף, כדי להיות חייל קרבי. הם עברו שינויים פיזיים ממש, מעבר לזה שהבאנו להם מורה למשחק בשם ששי סמוכה, שהוא שחקן בעצמו, שעזר להם להיכנס למצב ועשה להם כל מיני תפקידים.
 
"גם אני עבדתי איתם צמוד. שכרנו להם דירה ליד זו שלי והייתי מגיע יום-יום לעבוד איתם. ידענו שיש לנו חצי שנה להביא אותם למקום הזה, וזה מהלך מאוד מפחיד. אתה לא יודע מה יקרה, אם הם יעמדו בזה או לא ואם זה יהיה טוב. אלה שאלות שאתה לא יודע את התשובה עליהן עד הרגע האחרון. זה היה הימור מאוד גדול, וכמה שלא ריפדנו את זה בכל מיני סדנאות ופעילויות, להביא אותם למצב שחקני כמה שיותר מהר, היה לי את החשש שדברים יתפקששו או לא יעבדו בפועל. כי כשאתה מגיע לצילומים, יש לך שעה וחצי לעשות סצינה, ואם זה לא יוצא – זה המצב. הם מאוד רצו את זה והיו מסורים לעבודתם".

עשית להם מבחן אומץ, שלחת אותם לגנוב פריטים מסופרמרקט.

"לא רק זה. גם העלינו אותם לאוטובוס, עשינו ממש את התרחיש עצמו. הם עלו עם השחקנית לקו 5 אמיתי כשהיא צועקת ובוכייה. הם פחדו מאיך אנשים יגיבו לזה, איך יתייחסו, אבל אמרנו להם שאנחנו צריכים שהם יהיו בסיטואציה הזו כדי שיידעו איך לתפקד בתוכה. וזו היתה חוויה מרעישה מבחינתי. מה שהדהים אותי הוא שבאוטובוס אף אחד לא הגיב. הייתי בטוח שמיד יגידו, מה קורה פה, ובאופן כמעט מדכא ומעצבן, אנשים העדיפו לעסוק בענייניהם. עד כדי כך שאני שיחקתי את תפקיד המגיב ובאתי ואמרתי להם, תגידו, מה אתם עושים? רציתי לעורר את האוטובוס.
 
"חלק מהעניין שבגללו אנשים לא הגיבו באוטובוס היתה העובדה שאחד האחים היה לבוש בבגדי צה"ל ובאמת היה לו נשק. אז אוטומטית הוא תויג כבטחוניסט, כאחד ששומר על בטחוננו, ולכן אין שום פעולה שהוא יכול לעשות שתהיה לא הגיונית. מבחינתי זה היה סוג של wake up call, ולכן ניסיתי לשמר בסרט את המופרכות הזו, ולא להיכנס למקומות שידגישו את הריאליזם וישברו את המהלך שלהם, כדי להתריע שדברים כאלה יכולים לקרות גם במציאות.

"האחים עובדים מתוך אימפולס, רציתי גם להדגיש שלא מדובר בשני מאטסר-מיינדס שמתכננים מעשה חטיפה מושלם, אלא שני אחים נואשים שנמצאים באיזשהו מצב נפשי מעורער, גם בגלל הקשר ביניהם וגם בגלל מה שקורה סביבם, והם מחליטים לעשות אקט שתואם את מידותיהם, בלי לתכנן אותו מראש יותר מדי. וזה המקום בין נעורים, שבהם אתה חושב שמה שתעשה עשוי להתגשם, מול חוסר האונים והגרביטציה של המציאות, שבסופו של דבר היא שמכריעה ונותנת את התשובה שלה".

יש גם איזושהי הקבלה בפעילות של האחים מול החידלון של אב המשפחה.

"הסרט בנוי באיזה מין בדיעבד כזה. קצת כמו בטרגדיה יוונית, האחים עסוקים בהיבריס של להציל את המשפחה, ולא שמים לב למה שקורה בתוך הבית עצמו. מבחינתי זה גם סרט על מה אתה רואה ומה אתה לא רואה. כל הדמויות בסרט מודחקות באיזשהו אופן או מדחיקות איזו בעיה, והם חושבים שאם הם לא ידברו עליה – היא לא קיימת. האב הכי טהור מהבחינה הזו. הוא באמת מדחיק את הבעיה, את הדיכאון שלו, ולא רוצה שהמשפחה תראה אותו כמו שהוא. היא רואה אותו הולך ומידרדר, אבל לא מצליחה לחבר את הנתונים לסיפור. אז בעצם ההידרדרות שלו מקבילה למהלך החטיפה".