המוזיקה הנהדרת של רוג`רס והמרשטיין כמעט והצליחה להסיח את תשומת לבו של צבי גורן מהאכזבות שנחל מן הבמה, הבימוי, והמשחק של הכוכבים הגדולים במחזמר המדובר.
שרים יפה ונקי
אני אוהב מחזות זמר. אני נאמן להם מילדותי, בקולנוע, בתיאטרון, ובהקלטות. ולפני 40 שנה התאהבתי בסרט "צלילי המוזיקה". בגלל הסיפור, בגלל השחקנים והצילומים, בגלל הכוריאוגרפיות, בגלל המוזיקה. ועל כן לא רציתי להחמיץ את ההפקה הישראלית.
וכך יצאתי אל המשכן לאמנויות הבמה מלא תקווה וסקרנות, על סמך הניסיון המצטבר בהפקות קודמות של מחזמרים גדולים אצלנו - "אוליבר", "אירמה לה דוס", "גבירתי הנאווה", "המלך ואני", "ברנשים וחתיכות", "עלובי החיים", "קברט" ואפילו "שיקאגו". בכל אלה, וגם במחזות זמר ישראליים כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"קזבלן" זה נעשה בגדול ובאמות מידה של הפקות חו"ל, או הכי קרוב אליהן.
עלילת המחזמר הזה עוסקת בקפטן פון טראפ האוסטרי, בשבעת ילדיו ובנזירה המזמרת מריה שבאה לשמש כאומנת לילדים והפכה לאמם החורגת. כולם יחד מצליחים להערים על הנאצים בכוח זמרתם ונמלטים לשווייץ ברגע האחרון.
הבשורות הטובות שאני מביא מההפקה הזאת הן כולן בתחום המוזיקה. רמה מסינגר ודודו פישר, רותי נבון וכל הנזירות, אילנה אביטל, אניה בוקשטיין רן דנקר וגם דורון בן-עמי, שרו יפה ונקי בדרך כלל, בהדרכתו של בני נדלר. ליוותה אותם תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של רוני וייס (שהיו מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה), והמוזיקה כולה צלצלה בהירה, ברורה ומלאה באמצעות עיצוב הסאונד המצוין של איציק פריד.
להיות קצת דלת
אבל הפקה בימתית איננה קונצרט, ומבחניה הם בתחום עיצוב הבמה, הבימוי, הכוריאוגרפיה והמשחק, ובהפקה הזאת, למרבה האכזבה, אלה היו פשטניים בדרך כלל, ולא אחת מביכים. כמו תמונות הפתיחה, של הנזירות, ושל מריה העולה אל פסגת ההרים האוסטריים.
כבר בפתיחה מופיע מוטיב הבימוי המרכזי של משה קפטן – השורה החזיתית עם הפנים לקהל. לפעמים כדי שמאחורי המסך ייעשו חילופי תפאורה, לפעמים כי אין רעיון אחר. כך למשל, בתמונת הפתיחה נעמדות הנזירות בשורה החזיתית כשעיני כל אחת מהן מחפשות בצגים שבצידי הבמה את שרביט המנצחים של וייס.
בתמונה הבאה, שבה מריה מטפסת על ההר עם שיר הנושא של המחזמר, מוקרן על הקיר האחורי קטע פילמאי המוכר מהסרט, ובחזית שלו ניצבים שני משולשים גדולים ומכוערים האמורים להשלים את תחושת ההרריות. מאחוריהם תזנק אל הבמה מריה של רמה מסינגר.
זאת גם ההזדמנות להתוודע אל מוטיב התפאורה המרכזי שעיצב במבי פרידמן בשיתוף עם ארז יניב. מדובר בהקרנות של תמונות נוף או חזית הווילה של פון טראפ, או של פנים הכנסייה של המנזר. זה חסכוני ונוח למדי, ומאפשר חילופי תפאורה מהירים מאחורי המסך הלבן השב ויורד עד לעייפה.
אבל הצילומים נראים ברוב המקרים מטושטשים, ככל הנראה בגלל התאורה שעיצב רונן נג`רי בהתעלמות מלאה מהמתרחש על הבמה או מהתפאורה. ולפחות בשני מקרים נוצר מצב מגוחך, כאשר התמונה המוקרנת כוללת דלת, בסינכרון עם הדלת בקיר וכשכזאת נפתחת נעלם הסינכרון, ומי שנכנס ויוצא או עומד בפתח זוכה להיות קצת דלת בעצמו. רק אולם הכניסה הגדול של הווילה עם גרם המדרגות הכפול זוכה להיות ריאליסטי ומעוצב בפשטות יפה ונקייה, כמו כמה מהחפצים המעטרים את התמונות בגני הווילה. לא כן בית הקברות של המנזר, שעיצובו נראה חובבני למדי.
התלבושות שעיצב יובל כספין היו נאותות ותקופתיות, ואפילו מחייכות פה ושם, כמו בסדרת הבגדים שמריה תפרה לילדים מהווילונות הישנים בחדרה.
מריה ללא נשמה
ומעבר לכל אלה האכזבה הגדולה היא בתחומי הבימוי, עיצוב הדמויות והמשחק. למעשה רק רותי נבון כאם המנזר, וכן אניה בוקשטיין בתפקיד ליזל בת ה-16, ורן דנקר בתפקיד רולף בן ה-17, הצליחו לעצב דמויות חיות ואמינות, ואף בלטו ביכולתם להשמיע ברור את התרגום החדש והטוב של אבינועם קורן לדיאלוגים ולשירים גם יחד.
לנבון יש נוכחות בימתית מרשימה וזמרתה כובשת, וטוב היה לשוב לראות אותה אחרי שנות גלות ארוכות מהארץ ומהבמה. בוקשטיין ודנקר עושים צעדים ראשונים בתיאטרון, אך הפגישה הרומנטית שלהם בגן, הייתה הטובה ביותר בכל הערב. הם שיחקו, הם שרו ורקדו נפלא (בכוריאוגרפיה טובה של עוז מורג), וטוב יותר מכל עמיתיהם המנוסים.
דודו פישר הוא כנראה בעל סבלנות ברזל, וכמו הקהל גם הוא היה צריך להסתפק במעט קטעי הזמרה הגדולה שלו, ואפילו לוותר על ההזדמנות לגנוב את ההצגה בתמונת הנשף עם השיר המקסים "אדלווייס", כפי שזה היה בסרט (ואולי לא בגרסה הבימתית המקורית). המשחק שלו היה מינימלי, אך ענייני וברור.
אילנה אביטל כברונית המאוהבת וגברי בנאי כאמרגן מקס דטוויילר נכנסו ויצאו אל הבמה בהתאם להנחיות הבימוי, והם הסתפקו באישיות המובהקת ובנוכחות הדומיננטית המאפיינת אותם.
ואחרונה, שהייתה צריכה להיות ראשונה במעלה, רמה מסינגר בתפקיד מריה. אבל כאן אולי המעידה הקשה של הבימוי, שלא השכיל לנצל את כשרונה, ועיצב לה משחק שטותי, מוחצן וחסר נשמה, אפילו בשירים שהיא שרה במקצועיות רבה, ובדרך כלל בחיוך צחור שיניים.
ללא תכנייה
בשולי הדברים ראוי לציין עוד שתי נקודות תורפה של ההפקה. האחת נוגעת לקבוצת הילדים, שלמרבה הצער לא יכלו לגנוב למבוגרים את ההצגה, גם אם היו מנסים.
חולשה אחרת נוגעת לעובדה המוזרה שאין להפקה הזאת תכנייה. כמבקר קיבלתי לידי דף צבעוני שעורר קנאה ועבר מיד ליד בסביבה הקרובה למקום מושבי. מצדו האחד הודפס העתק של כרזת הפרסום למחזמר, ומצדו האחר הופיעו כל הקרדיטים – וכמה שורות על המחזמר ונסיבותיו. ומה יעשו הילדים בקהל שרוצים גם מזכרת? וגם על דיסק עם הביצוע העברי אין עוד על מה לדבר. לא חבל ?
ועם זאת, ובמפתיע, וחרף התלונות הרבות שיש לי, יצאתי מהמשכן לאמנויות הבמה, שר ומתרונן עם צלילי המחזמר הנפלא של רוג`רס והמרשטיין. אולי זאת ההוכחה שבסופו של דבר מחזות זמר טובים שורדים היטב, כנאמר, כי שבע יפול מחזמר וקם.
ובתפקיד אם המנזר: רותי נבון - פינת גורדון
הפריצה של אניה בוקשטיין
לפרטים נוספים
07/08/2005
:תאריך יצירה
|