מורדות במוסכמות
עונת התאטרון, הרפרטוארי והפרינג' החלה במלוא המרץ ובעקבותיהם מגיעות ההצגות הראשונות של המחזורים המסיימים השנה את לימודיהם בבתי הספר למשחק. הרפרטואר הצפוי מוכר בדרך כלל עם חדירות מסקרנות מובטחות.
בסמינר הקיבוצים בחרו לפתוח עם "חתונת הדמים" של פדריקו גרסיה לורקה, המשורר-מחזאי הספרדי שהוצא להורג סמוך לגרנדה במהלכה של מלחמת האזרחים בספרד לפני 77 שנים.
המורשת שלו, שזכתה להכרה לאומית רק אחרי נפילת משטרו של פרנקו והחזרת המלוכה היא לחם חוק של תאטראות בספרד וברחבי העולם, ומחזותיו הגדולים - "ירמה", "בית ברנרדה אלבה" ו"חתונת הדמים" – שבים ועולים בתדירות שמעמידה בצל מחזאים פוריים יותר.
אלה מחזות המצטיינים בביטוי רחשים סוערים ופיוטיים של אהבה, קנאה, ובעיקר הם מושחזים בעיצוב עולמן של הנשים הניצבות במרכז עלילותיהם. נשים חזקות, ולמעט ירמה, הן שולטות בגורלן, ובזה של הסובבים אותן, אך בה בעת נכנעות לתרבות הגברית. כאשר אישה אחת מורדת במוסכמות הגורל מתאכזר ולא רק אליה.
האתגר שהמחזות האלה מציבים טמון במרקם המיוחד שלהם. העלילה בהירה מאוד גם ברגעיה האפלים ביותר, הטקסט פולש למאורות של לב ורגש, וחושף סערות, כאב וזעם, אימה, שיעבוד המתכנסים כולם בשתי מילים – תשוקה ודם.
עלילת "חתונת הדמים" מספרת על זוג המגיע לליל חתונתו כשבעורפה של הכלה, ומרחוק, נושף אהובה לשעבר, ליאונרדו, בן למשפחה שיריבות עמוקה והיסטורית שררה בינה לבין משפחת החתן, וגרמה למותם של אבי החתן ואחיו. אמו של החתן חשה מבעוד מועד את העלול להתרחש אם בנה ייצא מאחיזתה.
ליאונרדו (זה התפקיד היחיד במחזה שיש לו שם) נישא בינתיים, הוליד בן, אך שלוש שנים הוא כואב את הניתוק מאהובתו. הוא מגיע עם אשתו ההרה לטקס החתונה, ומהר מאוד מוצא את הדרך חזרה אל לב הכלה, והם בורחים מביתה בעוד האורחים רוקדים ושרים. החתן יוצא בעקבותיהם אל הדו-קרב האחרון בין שתי המשפחות.
"חתונת הדמים", צילום: מיקי אלון
בימוי קלאסי
את ההצגה של תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, ובתרגומו הקלאסי של רפאל אלירז, ביימה טטניאנה קנליס-אולייר, בתפאורה שעיצב זאב לוי, המעבירה היטב את התחושה של תרבות עממית כפרית בדרום ספרד, עם תלבושות טובות של שי ועדיה, ותאורה אפקטיבית של מאיר אלון.
הבימוי של קנליס אולייר קלאסי באופיו ומתייחס לטקסט במלואו ובעיקר במערכה השנייה. יחד עם זאת היא נותנת להצגה דחף קצבי באמצעות הטיפול המיוחד בצד המוזיקלי, החיוני למחזותיו של לורקה. הילית רוזנטל הלחינה מוזיקה מדויקת מאוד באופיה,שזכתה לעיבודים ולנגינה של אלאן נוימן, ושל תיפוף רגלי השחקנים מאחורי הקלעים או על הבמה.
גליה פרדקין עיצבה את התנועה, ובתוכה נשזרו קטעי פלמנקו קצרים בהדרכתן של ימית כהן, שיר אברמוב, המשחקת בשכנוע רב את תפקיד אמו של החתן, וגל סלומון המגלמת בחן מפתה את המוות.
שתי השחקניות הצעירות והלהקה כולה מצליחות לבטא את האימה של צו הגורל המפר את שמחת הכלולות. אברמוב מעצבת דמות עיקשת מאוד, למודת ניסיון וסבל, שבדרכה שלה מוליכה את בנה, בגילומו הנקי-בתולי של ארז ביטון, אל אובדנו, שהוא גם קץ השושלת של משפחתם.
כנגד האם מתייבת מתריסה הכלה, שמיטל נר מעצבת אותה ברגישות מיוחדת, כפקעת רגשות הנפרמת אט אט עד לזעקתה הגדולה בתמונה האחרונה, שבה היא מגיעה לשיא המרגש של משחקה. אסף פרי, גברי ונמרץ בתפקיד לאונרדו, וחן גרטי מרגשת בתפקיד אשתו.
"חתונת הדמים", צילום: מיקי אלון
מצוינות לצדם רוני גולדפיין כמשרתת הפטפטנית והנאמנה; רחלי פנחס כשכנה היודעת סוד או שניים; רוני עינב כילדה המגלה את עולם הדמים; דורון דוברמן, כאמו של לאונרדו ובעיקר בתפקיד המונולוגי של הלבנה הנשקפת אל עמק המוות, וכן רוני צימרמן ושיר דוידאי כנערות הכפר.
ניר שטראוס מעצב בפשטות יפה את אבי הכלה, ואת החזון שלו על פיתוח האדמה המדברית היבשה, שהיא אחד מהסמלים המובהקים של לורקה לביטוי עקרות ומוות. גיורא זינגר, עמרי רווה ואיתי שרון טובים כצעירי הכפר וכחוטבי העצים, עוד סמל למוות הגודע חיים.
בסיכומו של דבר "חתונת הדמים" הזאת בסמינר הקיבוצים שבה ומזכירה את כוחו הפיוטי והדרמטי של לורקה.