הרעיון שהלך ונחשף במהלך שיחתי עם הפסנתרן רון רגב מדבר אלי ולא מהיום. ד"ר רגב מופקד על סדרת הקונצרטים הקאמריים שמפיקה האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים לקהל הרחב. אני נמנה עם הסקרנים.
בכל אירוע אמנותי היסטורי אני מנסה כמעט תמיד לתהות מה קרה באותו הזמן שבו נוצרה היצירה במקומות אחרים, ובהזדמנויות לא מעטות אני משתף במחשבותי את הנוכחים, חברים, מאזינים ובכלל.
אני תוהה לעתים בקול רם האם, למשל, השנה הראשונה שבה נסעה רכבת על מסילה הניבה סיפור חדש או יצירה מוזיקלית חדשה שמתחברים או מתכתבים עם החידוש הטכנולוגי. ואולי להפך; הם נוצרו באותו הזמן, אבל התעלמו מן החידוש לחלוטין.
כך, למשל, בשנה שוורדי בן ה-80 מחבר את האופרה האחרונה שלו "פלסטף", קארל בנץ ממציא את המכונית שלו (מרצדס-בנץ) וגם הנרי פורד מעצב את המכונית שלו. אי באוקיאנוס השקט הופך למדינה ושמה הוואיי, מדינה שתתקבל מיד כמדינה נוספת בארצות-הברית של אמריקה. עיתונאי וינאי צעיר נעשה אבא בפעם השלישית, זהו תיאודור הרצל.
מלחין פיני צעיר ושמו סיבליוס כותב יצירה המוקדשת לאזור בפינלנד שנקרא "קרליה", שהופך להיות אזור מריבה בין רוסיה לפינלנד. תעלת קורינתוס נפתחת ביוון ומקצרת את דרכם של כלי השיט בין הים האיגיאי לים האדריאטי. האופרה "כרמן" כבר מנוגנת ומושמעת לא פחות מ-17 שנה. צ'ייקובסקי מחבר את הסימפוניה האחרונה, פוצ'יני מתחיל להתפרסם, מאהלר מפרסם את הסימפוניה הראשונה, דבוז'ק מחבר את הסימפוניה מן העולם החדש בהשפעת אמריקה – כל אלה התרחשו בשנת חיבורה של "פלסטף", שנת 1893. מעניין, לא? אותי בוודאי.
עולם שלם מפריד ביניהן
והנה מתברר שאני לא לבד. רגב, פסנתרן, מורה, מוזיקאי ואיש הייטק, חושב שזו דרך נוספת להגיע עם יצירות לקהל. רגב מופקד, כאמור, על סדרת הקונצרטים הקאמריים של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. לאחר שהקדיש שנה אחת לצורה מסוימת ולשינויים שחלים בה לאורך שנים ושנה שנייה לעידן הרומנטי במאה ה-19, החליט לפתוח "חלון לתקופה" ולהציב את היצירות בהקשרן הכרונולוגי; מה קורה בעולם המוזיקה אצל האחרים.
מתי נולד הרעיון לחבר קונצרט לתאריך?
"אצלי זה התחיל די מזמן. אחת היצירות שמאוד אהבתי כילד היתה הסימפוניה הרביעית של מנדלסון, המוכרת כסימפוניה איטלקית. יצירה קלילה, נאמנה באורח מובהק לדפוס הקלאסי של הסימפוניה. באותה שנה שבה חיבר מנדלסון את היצירה הזאת, חיבר ברליוז את הסימפוניה הפנטסטית. שתיהן סימפוניות, אבל עולם שלם מפריד ביניהן. צורת החשיבה, צליל התזמורת, ממדיה, הכלים המשתתפים בה, הרקע החוץ-מוזיקלי שסימניו ניכרים בתוך המוזיקה – וכאמור, כל זה באותה שנה.
"יסוד אחר שהביא אותי לחשוב בצורה שונה על סדרת הקונצרטים הוא הדימוי המתקבע של מוזיקה של מלחין מסוים בזיכרון הכללי של מאזינים. כך, למשל, אם תשאל מה חושבים על מוצרט בדרך כלל, תקבל תשובה על מלחין שהמוזיקה שלו נוטה אל המתקתק והנעים. ובטהובן יהיה תמיד דרמטי ורציני, איש של ניגודים.
"כשאתה מציג את היצירה של המלחין בהקשר של זמן חיבורה, המלחין מקבל מימד חדש, אור אחר מאיר את יצירתו. תדמיתו פחות חד-משמעית. הסגנון משתנה. אני עצמי מנגן בכמה מן התוכניות, וכך למשל באחת התוכניות בסדרה הקרובה יש קונצרט שנקרא '1886', שבו מנגנים יחד איתי הכנרת מרים פריד, הוויולן פול ביס והצ'לן צבי פלסר.
"בקונצרט ננגן שלישייה של ברהמס (בדו מינור), קטעים רומנטיים של דבוז'ק ואת רביעיית הפסנתר השנייה של גבריאל פורה. בשנה הזאת אנחנו פוגשים ברהמס מבוגר ועתיר ניסיון, ודבוז'ק צעיר יחסית שעדיין נלהב לחפש מוזיקה עממית מבוהמיה שבצ'כיה ולשלבה ביצירה. מולם באותה שנה, כמובן, פורה בעולם צלילי שונה לחלוטין. מלחין שמתבגר מסגנון אחד לסגנון אחר, והרביעייה השנייה כבר מדברת בשפה הרמונית חדשה".
צבי פלסר, צילום: יח"צ
קהל של נאמנים ו"מכורים"
איך נראית הסדרה כולה?
"הרעיון מאחורי הסדרה הוא להראות ובעצם בעיקר להשמיע למאזינים מה מוכר יותר אצל מלחין זה או אחר ומה מוכר פחות. הדפוס צריך להיות קונצרט מהנה, ועם זאת במישור המילולי המדובר, ההרצאתי, מאוד אינפורמטיבי. כלומר, חוויה של אבחנה מחדשת, מרעננת, של יצירות מוכרות יותר ופחות.
"את המלאכה עושים יחד לא פחות מ-26 ממורי האקדמיה, רובם ככולם אמנים מופיעים הפעילים בתחומים השונים כנגנים וכזמרים, שבעה מרצים שונים ועוד חמשה הרכבים, שלישייה, רביעיות, תזמורת, מקהלה. אבל לא רק מורים מן הצוות הקבוע, גם אמנים המתארחים באקדמיה, כמו רביעייה אמרנט האמריקאית, וכאמור זוג האמנים מרים פריד ופול ביס, שיתארחו כמורים באקדמיה השנה".
עד כמה המאזינים יצטרכו לייצר את החיבורים בראש מתוך האזנה ועד כמה ישמשו המוזיקאים מנחים?
"התשובה לשאלה מצויה במגוון המרצים, כל אחד מביא את ההיבטים החשובים לו. הקהל בסדרה נחשף לגישות שונות, מרצים שבאים יותר מן התחום המעשי, ואחרים שהם יותר תיאורטיקנים. אבל ברור שהמגוון ודרך ההתבוננות כאן הם עשירים ביותר, ועדיין יהיה לראש האישי של כל מאזין מה לעשות, לבדוק את החיבורים המוצעים לו, גם אם הבסיס הוא תאריכִי".
מי ומי בקהל?
"הסדרה מתקיימת באולם וייז, האולם הגדול של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ויש לנו כמה מאות מאזינים. אני חייב לומר שבשונה מן הקהל הרגיל, שאני בדרך כלל מגדיר אותו כקהל של ראשי שיבה, וכשאתה כבר רואה ראש עם שיער שחור ורענן זה ככל הנראה הראש של המטפל או המטפלת הפיליפינים – בסדרה הזאת בשבע שנותיה, מאז ייסד אותה אסף זוהר, יש קהל מגוון. לצד חובבי מוזיקה יש גם סטודנטים ממחלקות אחרות באוניברסיטה, ובהם לא מעט נאמנים ואולי אפילו 'מכורים' לסדרת הקונצרטים הזאת".
רביעיית אמרנט (צילום: יח"צ)
אין השקעה בחינוך לאמנויות
רון רגב, בן 37, גדל בתל אביב, למד בבית-הספר לאמנויות ובהמשך באקדמיה למוזיקה בתל-אביב. את התארים השני והשלישי עשה בבית-הספר ג'וליארד בניו יורק. "המורים שלי היו עמנואל קרסובסקי בתל אביב וג'רום לוונטל בניו יורק. דרך אגב, לוונטל, שהוא בשנת ה-80 לחייו ואיש לא יכול לראות את הגיל עליו, יגיע ללמד כאן בעתיד הלא רחוק".
מה היתה התיזה שלך בעבודה לקבל תואר דוקטור בג'וליארד?
"חזרתי לאחת היצירות שאהבתי מאז שהייתי ילד וחקרתי אותה, זו השלישייה ברה-מינור של מנדלסון. מתברר שמנדלסון חיבר שלושה נוסחים שונים לפני שכתב את הנוסח המוכר לנו. המחקר הראה את השינויים ודרכי החשיבה. ניסיתי להבין בדיוק מה קרה בין הנוסחים.
"אבל בבית-ספר כמו ג'וליארד העבודה היא גם תיאורטית וגם מעשית, ומה שהגשתי בסופו של דבר לבוחנים היו ספרי התווים של כל ארבעת הנוסחים וכן הקלטות של ביצועים שבהם ניגנתי יחד עם סטודנטים אחרים את היצירה בארבעת נוסחיה. את העבודה עצמה הקדשתי לפסנתרן מנחם פרסלר, כי הביצוע שלו ושל חבריו לשלישיית 'בוז-אר' הוא הביצוע שעליו גדלתי".
חזרת מניו יורק ישירות למשרה באקדמיה?
"כן, למרבה המזל. נפגשתי בניו יורק עם אילן שול, ראש האקדמיה הקודם, והוא קלט אותי כחבר בצוות מורי האקדמיה. אבל אני מחובר למוסדות נוספים, אני מלמד בקונסרבטוריון בגבעתיים למשל, כי הקשר עם הדור הצעיר של המוזיקאים חשוב לי מאוד".
איך נראית מערכת החינוך המוזיקלית היום?
"אתה נוגע בנקודה כאובה. אני נולדתי בבית שבו הורי, שאינם מוזיקאים, ידעו שהחינוך למוזיקה הוא חלק מתהליך החינוך של הילדים. אני המוזיקאי הפעיל היחיד, אחותי קרובה לעיסוק, מנהלת הצגות באופרה הישראלית. אחי למד לנגן בכינור, אבל בסוף הוא רופא, מנתח.
"זה לא כל-כך מזמן, אבל העולם השתנה דרמטית. היום, עם תוכניות ברוח 'כוכב נולד', לך תסביר להורים ולילדים שעבודת הנגינה או הזמרה זו עבודה שמשקיעים בה שעות הכנה ועבודה ושנים של לימודים ושיפור מתמיד. ההתמודדות, האימונים המפרכים, על זה לא מדברים. נוצרת מיסקונספציה של מה נכון ומה לא נכון. והמערכת כולה בעייתית, כי לימודי האמנות למעשה לא קיימים במערכת החינוך. אין השקעה בחינוך לאמנויות".
רון רגב (צילום: קרלין מא)
ובכל זאת, יש תקווה?
"אישית, אני יכול להתגאות בכך שמבין תלמידי, שלושה הם מוזיקאים מצטיינים בשירות בצה"ל, זוכי מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, זוכי תחרויות פסנתר. אז יש נחת וסיפוק, אבל האקלים שונה. הסביבה עם הרצון לסיפוק מיידי היא אויב של התהליך. באקלים של הבנה, אהבה ופתיחות לאמנות – הצעירים שכבר בחרו בתחום יכולים לפרוח. האווירה הזאת כמעט לא קיימת בחברה שלנו.
"אם אתה רוצה, גם זו סיבה לנדידה ההמונית של מוזיקאים צעירים לברלין. האווירה, ההערכה להשקעה, ההתמודדות האמיתית היומיומית – אלה הם דברי ששם לא צריך להסביר. הם מובנים מאליהם. אצלנו המצב הוא שבחברה הצעירה כמעט כל הצעירים שנמצאים סביב המנגנים, המוזיקאים הפעילים, הם בעצמם מוזיקאים פעילים. אני רואה את עצמי ואת עמיתי כמי שחייבים לעשות וגם בהתנדבות להנחלה של המוזיקה בכל מקום, כי באין אווירה, גם קהל לא יהיה".
תווים על טאבלט
מה עיסוקך בהייטק?
"אני מוזיקאי בחברת טונארה, חברה שמביאה את הטכנולוגיה לעולם המוזיקה. אנחנו מייצרים כלים חדשים. למשל תוכנה שבה התווים כתובים על טאבלט ולא על נייר. מלאכת הדפדוף נגמרה. הטאבלט שומע את המוזיקה שאתה מנגן ויודע לבד מתי לעבור לדף הבא.
"אבל זה רק הבסיס. המערכת החכמה שהמורה מכניס בה הנחיות לתלמיד לשיעורי הבית שלו תדע לעצור במקום שבו למשל אינך מנגן נכון, ניגנת צליל לא נכון, או טעית בקצב. המערכת לא מתקדמת, היא נעצרת עד שהיא 'שומעת' את הנגינה הנכונה.
"המערכת משתכללת כך שלמשל עבודה על אותה יצירה עם מורה א' מקבלת שכבה של הנחיות בצבע אחד. מורה אחר, נניח מורה מן החשובים במסגרת כיתת אמן, שחושב אחרת – התלמיד יוכל לרשום את החשיבה שלו בצבע אחר ולהשוות ולהחליט.
"אני אשמח לחשוף את כל הכיוונים של העשייה ההייטקית, אבל החיפושים הם בכיוונים של טכנולוגיה שבאה להקל על הנגנים. הרצף בין העבודה בכיתה או בשיעור לבין העבודה בבית נשמר טוב יותר. הטכנולוגיה כבר קיימת: העתקות תפקידים או העתקות תווים לתלמידים, וגם התחום של ריכוז התפקידים לפני ואחרי סדרות קונצרטים, לכל יש פתרונות. מצד שני, יש הרבה שמרנות ושמירה על הקיים בתחום, ולכן אני לא רואה בינתיים שלספרני התזמורות, הממונים על ספריות התווים העצומות, יש ממה לחשוש".
על הקונצרט הראשון בסדרה "חלון לתקופה", "1791 - מוצרט", ינצח סטנלי ספרבר וישתתף בו הפסנתרן אלן שטרנפלד. מרצה: מיכאל מלצר. הקונצרט יתקיים ביום רביעי, 13 בנובמבר 2013, ב-20:00, באולם וייז, קמפוס גבעת רם, ירושלים. קונצרטי הסדרה יתקיימו בחודשים נובמבר 2013- מאי 2014. כרטיס: 80 שקל. מנויים: 250–790 שקל. לפרטים: 052-3836601.