האקטואליה נמשכת
בגוף היצירה המחזאית הגדולה של ברטולד ברכט שמור מקום מיוחד ל"אמא קוראז' וילדיה'" יותר מכל מחזה אחר, אפילו יותר מ"גליליאו" הקרוב אליו מהרבה בחינות, המחזה הזה הפך לסמן הגדול של המחזאות הברכטיאנית האנטי-מלחמתית ואנטי-קפיטליסטית, מאז שהוצג לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה בציריך באפריל 1941 בבימויו של ליאופולד לינדברג (שגם ביים את ההפקה הראשונה של המחזה בישראל, בהבימה, עם חנה רובינא).
המחזה קיבל את תכניו ומבנהו המוכרים בהדרגה במהלך תשע השנים הדרמטיות שחלפו בין כתיבת המחזה בשבדיה, בסוף 1939, ועד העלאתו במסגרת האנסמבל הברלינאי שהקים ברכט בברלין המזרחית בתחילת 1949, כפי שנחשף בביוגרפיה המרתקת "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" מאת ג'ון פיוג'י (הוצאת דביר, 2001, תרגום: מרדכי ברקאי).
לפי פיוג'י, המחזה נכתב בעיקר על ידי מרגרטה שטפין, אחת משלוש היוצרות שברכט ניצל את אהבתן כדי ליצור את שם המותג שלו המופיע בלעדית על המחזות שהן כתבו עבורו (וגם כדי לנפח אט אט את חשבון הבנק שלו בשווייץ).
שטפין השתמשה בכמה מקורות והעלילה שעיצבו שטפין וברכט ב"אמא קוראז' וילדיה" עסקה על פניה בתאור המוסריות המפוקפקת של מי שחיים על חשבון המלחמה – אם אלה קרבנותיה הישירים וחסרי היכולת להשפיע עליה, או פרזיטים נוסח הכומר, המשיל את אדרתו או לובש אותה יחד עם מוסריותו. ובאמצעותם וגם מרכיבים מתחום מלחמת המעמדות.
בימינו אפשר בהחלט להצביע על האקטואליה הנמשכת, ואפילו המקומית, של המחזה, וקוראז' הסוחרת היא סמל למדינאים ה"נאורים" שמתפרנסים ממלחמות ומפרנסים אותן ואת המתעשרים מהן. הרשימה ארוכה ומתעדכנת שוב ושוב. ושלא במפתיע גם כאם השוכלת את ילדיה, קוראז' מסמלת אותם, שהרי בעוד הם סוחרים, ילדיהם-יקיריהם נהרגים, ובדרך כלל בשדות זרים.
"אמא קוראז'" צילום: דניאל קמינסקי
תורה וסטייה
למחזה יש מבנה דרמטי קלאסי הדוק למדי, אם נתעלם מהמסגרת והביטויים הצורניים החיצוניים. במרכזו עימות מוסרי נוקב בין אמא קוראז' לבתה האילמת קתרין, שבשתיקתה היא הרועמת את כל האנטי-מלחמה של המחזה. תמונת מותה בסוף, ביחד עם תמונת ההתנכרות של קוראז' לבנה השני בסוף החלק הראשון, פועלים כקתרזיס לכל דבר והופכים על פיו את הניכור הברכטיאני והמחזה הופך בעל כורחו להיות בעל מטען רגשי עצום, לשחקניות ולקהל המזדהה עמן.
במשך השנים, בהפקות הרבות של המחזה כמעט בכל רחבי עולם התיאטרון, שבו והעלו את המחזה כיצירת-תיאטרון קלאסית, והנוהג המקובל היה להותיר את המחזה כנתינתו הסופית בידי ברכט עם מוזיקה ושבעה שירים שהלחין פאול דסאו, והוראות הבימוי והעיצוב שבו.
אבל התיאטרון החי יכול להרשות לעצמו סטיות מעשיות, וגם סטיות אידיאולוגיות. הגמישות הזאת היא כוחו האמיתי של התיאטרון ובזה ייחודו לעומת הדתות וכנסיותיהן. והגמישות הזאת היא גם אחד המבחנים המסקרנים של במאים, ולרצונם להיאבק בחומר המוכר ולנסות להגיד משהו בעל תוקף לקהל העכשווי שבקרבו הם חיים ופועלים.
כך גם היה, בשינויים וקיצורים קלים, בחמש ההפקות הראשונות שהועלו בארץ, ורק כאשר נחנך ביתו החדש של הקאמרי במתחם גולדה קיבלנו מעומרי ניצן, בשיתוף עם המתרגמת ענת גוב, גרסה שהתרחקה מאוד מהמקור החוקתי של המחזה, עוררה ביקורות כנגדה, אך לטעמי הייתה הצגת תיאטרון חיונית מאוד, מרשימה בביטוייה הבימתיים, ועשירה בהישגי משחק.
עתה, אחרי עשור, שב הקאמרי ומעלה את המחזה בגרסה שוברת מוסכמות אף יותר, תחת שרביטו של הבמאי אודי בן משה שכבר העניק לתאטרון הזה הצלחות ברכטיאניות עם "הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"מעגל הגיר הקווקאזי".
גרסת אודי בן משה
הסממן הראשון נמצא כבר בהגדרת ההצגה כמופיע בפרסומים ובתכנייה כ"הצגה מוזיקלית", מונח שנועד לרמוז על משהו אטרקטיבי קצת יותר מההגדרה של ברכט שהיא "מחזה כרוניקה של מלחמת שלושים השנה". אבל יתר על כן, ולמרות שברשימת היוצרים מופיע כי המוזיקה היא מאת פאול דסאו, למעשה נותר משבעה הלחנים לשירים רק המפורסם מכולם, "השיר של קוראז'" המלווה את מסעותיה עם עגלתה מהתחלה ועד הסוף.
שלושה שירים אחרים – של הבן אייליף, של הזונה איווט, ושל קוראז' הנפרדת מהבת המתה, הולחנו יפה על ידי יוסי בן נון. לשיר אחד, על הדמויות ההיסטוריות משלמה ועד סוקראטס ובני דורנו, הועדפה המוזיקה של קורט וייל כפי שנכתבה לגרסת השיר ב"אופרה בגרוש", ונוסף משם עבור תפקיד הכומר שיר אחר של וייל, “יש ראש לכל אדם". שיר זה מובא בתרגום של אברהם שלונסקי, בעוד כל השאר תורגמו מחדש, מצוין, להצגה הזאת על ידי אלי ביז'אווי.
משום מה לקורט וייל אין איזכור בקרדיטים של המוזיקה. ומשום מה נשמטו מ"ההצגה המוזיקלית" שירה הגדול של קוראז' "שיר הכניעה הגדולה", ועוד שיר אחד שרבים נוהגים להשמיט אותו על שום שהוא מבוצע מאחורי הקלעים.
הסממן הבא, ובאותה רוח, הוא הקיצור המסיבי של הטקסט, שהצגה מלאה שלו נמשכת בין שלוש שעות וחצי לארבע, כולל הפסקה. התוצאה החיובית היא שההצגה מתמקדת חזק בקוראז', והדיונים הגדולים מצטמצמים להכרחי. מבחינות רבות נותר מהמחזה המרקם האנושי שלה, על חולשותיה ורגשותיה.
התרגום של ענת גוב ממשיך לעבוד מצוין עם עברית שוטפת, ברורה מאוד, נוחה מאוד למשחק ולשמיעה ובעיקר הוא נקי מעכשוויות מקומית מלאכותית, למעט אולי צו האופנה שעל פיו הבמאי הוסיף את הביטוי "צדק חברתי" התואם לכאורה את דעותיו של ברכט.
עיצוב חלל הבמה השחורה, על ידי נטע הקר, עם סולמות של פנסי התאורה המהוקצעת של אבי יונה בואנו (במבי), תואם את מבנה המחזה המתקדם מתמונה לתמונה באמצעות העגלה של קוראז' הנעה על במה מסתובבת. העגלה עצמה עוצבה כך שבסיום ההצגה היא נראית ככלוב של חיות (ועל כך עוד בהמשך).
בן משה החליט לוותר כליל על מרכיב ההזרה (הניכור) החזותי של ברכט – הכתובות המספרות היכן ומתי תתרחש התמונה הבאה, כמה זמן חלף, ומבשרות על העתיד להתרחש. הוא חיזק בכך גם את קצב ההצגה, הנמשכת כשעתיים בלבד כולל הפסקה, וגם את ההתמקדות של הקהל בדמויות המרכזיות. המחיר הבלתי נמנע הוא הקטנת הממד של הכרוניקה המלחמתית ומרכיביה הרעיוניים.
"אמא קוראז'", צילום: דניאל קמינסקי
הסוחרת הגדולה היא תיקי דיין
הישגיה הבולטים יותר של גרסת בן משה מצויים בסופו של דבר במשחק של צוות מצומצם יחסית למקור, ומשובח בכל תפקיד. רמי ברוך שרמנטי מאוד כטבח בעל המקטרת שכובש את לבה של קוראז', חרף אזהרותיה של אחת מקרבנותיו, הזונה איווט. אותה מגלמת ברצינות מרתקת אורלי זילברשץ, שמרגשת מאוד גם בשירה "חברתי לאויב", וגם במאמציה להציל את בנה הצעיר של קוראז'.
הגבר האחר במסעות קוראז' הוא הכומר המשיל אדרתו ומוסריותו בהתאם לדגל הנישא בראש העגלה. נוכחותו של הכומר בהצגה הזאת מודגשת מאוד, הן בזכות הותרת תפקידו בקיצורים מזעריים, אך בעיקר בזכות משחקו החכם כל כך של גדי יגיל, ששב ומגלה מה הרווח הגדול שהוא מביא לתפקידיו. אולי משום כך קיבל מבן משה את הפרס של השיר הנוסף מתוך "אופרה בגרוש".
רודיה קוזלובסקי ורובי מוסקוביץ הם המייצגים המצוינים של המלחמה בסדרת תפקידים המייצגים לסירוגין את המנצחים או המנוצחים, בסיוע התלבושות הצבאיות של דליה פן הלר שהיטיבה במיוחד גם עם תלבושותיה של איווט. יוסי קאנץ טוב מאוד, תחילה כקולונל נכה המחזר אחרי איווט בכספו, ובסיום כאיכר הנאלץ לסייע לאויב, יחד עם אשתו שאותה מגלמת ברגישות אסתי קוסביצקי.
אחרונים וראשונים לכל מחמאה הם שלושת הילדים של קוראז'. יפתח אופיר גברי ואלים ושר נפלא את "הבלדה על החייל והאישה" בתפקיד אייליף, הבן שאמור להגן על המשפחה ועורק ממנה למען התהילה הצבאית. אודי רוטשילד מקסים כבן הצעיר, התם, שכינויו "גבינה שווייצרית" מרמז על חורים בשכלו. כמוהו כאחיו גם הוא משלם את מחיר התשוקה "הגברית" הצבאית.
"אמא קוראז'", צילום: דניאל קמינסקי
מי שתפקידה לגנוב לכולם את ההצגה היא הבת האילמת קתרין, וזה תמיד כך בכל הצגה, בכל גרסה, ובכל תאטרון בעולם. הפעם הוא נפל בחלקה של גלוריה בס, החוזרת כאן ללא מילים אל הישגה המשחקי הקודם, והראשון על במה מקצועית, כאיפיגניה בתאטרון באר שבע. הפעם היא פראית, תזזיתית, ערנית מאוד ומרתקת במשחקיה הקטנים עם נעליה של איווט, או בשובה אחרי אונס מהשוק.
שיא משחקה של בס הוא כמובן בתמונה האחרונה שבה היא מזעיקה בתיפוף היסטרי את תושבי העיר הנצורה, כשהיא כלואה כחיה פצועה בתוך העגלה שהיא כבר כלוב או שלד של מסע ארוך אל מותה.
"אמא קוראז'", צילום: דניאל קמינסקי
ואחרונה, זו שנושאת את משא ההצגה על כתפיה- אמא קוראז' של תיקי דיין, או אם תרצו, תיקי דיין של אמא קוראז'. מכל האמהות שזכיתי לראות – חנה רובינא, ימימה מילוא, ליא קניג, זהרירה חריפאי, ג'טה מונטה, אצלנו, או גיזלה מיי באנסמבל הברלינאי של ברכט, ג'ודי דנץ' ופיונה שו בלונדון – היא הארצית, הטבעית, כסוחרת הגדולה של החיים, שהיא גם קרבן המלחמות.
דיין מחוספסת, מעשית, יעילה ומוצקה מאוד בשיג ושיח של קוראז' עם כל מי שיכול לקנות ממנה, היא נוקשה בתביעות המשמעת שלה מילדיה, שהם והחרדה לקיומם היא התכלית של כל מעשיה, והם גם הגורמים לכשלונה. והיא מרגשת, ושוב בטבעיות וללא הפגנתיות, בתמונות ההתכחשות לבנה השני, כשהוא ניצב מולה לפני הוצאתו להורג, וכאשר הוא מוטל לפניה אחר הוצאתו להורג.
דיין מחברת בזרימה את הכפילות של אם וסוחרת, כפי שזה מגיע לשיא מזעזע בפשטות משחקה בתמונת הפרידה מקתרין המתה. שיר ערש, כשהבת בחיקה – כן, תמונת הפייטה – ואחר כך מטבע לאיכר עבור קבורתה, ולבסוף – הסרת נעליה של קתרין ולקיחתן אל שרידי העגלה שעמה תמשיך את מסעה.
כבעבר, גם הפעם אני מתקשה להכריע מה יחסי האמיתי לדמותה של קוראז' עצמה ולמחזה, ואם הוא סיפור פשוט, כל כך ברור, או משל מחוכם על משהו נשגב יותר. אולי אצליח לגלות זאת בפעם הבאה. ועד אז, ועם כל הסתייגויותיי, ובזכותה של דיין-קוראז', ילדיה וחבריה, כדאי בהחלט לראות את ההצגה.