דמיינו לעצמכם סיטואציה: קיסריה. ערב. התאורה מעומעמת מעט, מאירה את הסלעים בקצהו של האמפיתיאטרון שהיה מלא במעריצים מכל הגילים, המינים, הגבהים, הצבעים, הדעות. אחרי כמעט שעה של איחור, כבו פתאום האורות וברקע החלה להתנגן מוזיקה קלטית-משהו, וחמשת המשינאים עלו לבמה, לבושים בשחור, מחשמלים בדיוק כמו שהיו פעם, אי שם בשנות ה-90.
להקת משינה התאחדה בתחילת ספטמבר לסיבוב שאמור היה לכלול 4 הופעות בלבד. מאז דברים השתנו , והלהקה הופיעה לאורך כל הקיץ בקיסריה, ובחורף הקרוב תקיים גם מופעים באולמות סגורים. בניגוד להופעות הראשונות, שאליהן הגיעו המוני בני נוער (שלא לומר עוללים של ממש) ששמעו את המוזיקה של משינה מהמערכת של האחים הגדולים, ובאו כדי לסגור מעגל, בהופעות האחרונות של הלהקה הגיע קהל הרבה יותר מגוון והרבה יותר משינאי לטעמי, אבל זה כבר עניין סובייקטיבי.
המופע נמשך ברצף, ללא הפסקות, להיט רודף להיט. בהתחלה הקהל רק מוחא כפיים, אבל בערך בשיר החמישי נדמה שהלהקה מצליחה לסחוף את הקהל, שמדקלם את המילים, מריע בקולי קולות, רוקד, ובעיקר נהנה מכל רגע. ראוי לציין את הסדר המופתי ששרר באמפי. בניגוד למופעים קודמים שראיתי במקום, שבהם הקהל היה יורד כמעט מיד לרחבה שמתחת לבמה, הפעם שמרו המארגנים על סדר עד סוף המופע.
עבור חמשת הצלעות של הלהקה נדמה שהזמן עצר מלכת - יובל עדיין לא יודע לרקוד ועושה את זה הכי מקסים בעולם; שלומי עדיין פורט על החשמלית כאילו אין מחר; מייקל עדיין מטורף; אבנר עדיין משחק אותה כאילו מאחורי הקלעים; איגי עדיין עם תספורות משונות ועם "בן המלך" המקסים שממשיך להרטיט גם אחרי ששמעתי אותו אינספור פעמים בדיסק ההופעה החיה מימי הפירוק.
בניגוד להבטחות ולרמיזות – כמו גם בניגוד למופע האיחוד של להקת תיסלם - בהופעה לא נכללו שירים מהקריירה העצמאית של כל אחד מהחברים, ואולי טוב שכך. הרי אחרי ככלות הכל הגענו כדי לשמוע את משינה כלהקה, ולא להשוות בין ההישגים של חבריה.
באמצע המופע עשו חברי משינה כבוד למי שהיווה עבורם מודל לחיקוי – רמי פורטיס. יובל אמר שזו עבורו הגשמת חלום. לדעתי, גם עבור פורטיס הופעה באמפי בקיסריה בפני אלפי בני אדם נלהבים היא סוג של הגשמת חלום, ואף יותר מזה...
מי שהיה במופע האחרון של משינה בפארק הירקון ב-1995 לא יכול שלא למצוא את ההבדלים בין הפעם ההיא, שבה שר יובל את "להתראות נעורים, שלום אהבה", ובין הפעם הזו. ה"להתראות שלום, זה לא נגמר, זה רק הסוף", הוחלף הפעם במסרים של שלום, ובסוג של אמירה שהלהקה כאן, ונכון לעכשיו היא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.
משינה נותנת 2 הדרנים. לא, יותר נכון להגדיר את זה כך: הקהל לא מוכן לעזוב את המושבים אם משינה לא תמלא כמה חובות, כמו "רכבת לילה לקהיר", "ריקוד המכונה", "אופטיקאי מדופלם" ועוד. ואכן, חברי הלהקה לא מפספסים, ונותנים אחלה גראנד-פינאלה, שמשאיר את הקהל עם הדהודים באוזניים, ועם חשק עז לרוץ לאוטו ולשמוע עוד איזה שיר מהרפרטואר של הלהקה.
המופע אמנם נפתח בשיר "משהו קטן וטוב", שיצא לרגל האיחוד אבל בדרך הביתה ליוותה אותי תחושה שהאיחוד של הלהקה לא יכול להיות מוגדר כקטן וטוב, אלא כגדול ומעולה.
הופעות החורף של משינה
19/10/2003
:תאריך יצירה
|