אם 60 זה 40 החדש, מה תגידו על גיל 70? על פי מרשם התושבים, אריאל זילבר הצטרף רק לפני כחודש וחצי למועדון גיל הזהב. לפי הרישומים שלנו, והרושם שהוא משאיר עלינו, אפשר להוסיף אותו לרשימת הרוקרים שלא מזדקנים, שלא נס ליחם.

אלמלא היה אריאל זילבר, אי אפשר היה להמציא אותו. כי בלעדיו, ספק אם היינו יודעים מה חסר למוזיקה הפופולרית המקומית. כמעט בטוח שיוצרים אחרים היו מכניסים, בבוא הזמן, את הגרוב לרוק הישראלי, אבל כשהוא המציא אותו, לפני יותר מארבעים שנה, בכלל לא ידענו מה זה פאנקי, שלא לדבר על היפ-הופ.

מי שלא היה כאן ב-15-10 השנים האחרונות, שנות חזרתו בתשובה, לא היה מזהה את אריאל זילבר. יהודי עבדקן, כיפה סרוגה גדולה לראשו, ציציות משתלשלות מחגורת מכנסיו, מתחת לחולצה לבנה ארוכת שרוולים ומכופתרת. היה צובט את עצמו כלא מאמין למשמע זמר דתי ומבוגר ששר "איזו מחלה זאת, האהבה" או על "משיכה מינית, משיכה פנימית" ו"נטיה לנשים מבוגרות". אבל אלו הם חיינו במקום הזה ואריאל זילבר הוא מאגדות הרוק והקיום שלנו.

תופעת ההו-הו-הא הזילברית

גם ללא "המיטב", אלבום האוסף הכפול (24 שירים) שלו, שראה אור בשלהי הקיץ החולף, היה זילבר ראוי למחווה של פסטיבל הפסנתר. ואיך אפשר להתעלם מיותר מארבעים שנות יצירה ונוכחות, גם אם במהלכן הוא לא רק חזר בתשובה, אלא גם נתן ביטוי לעמדותיו הפוליטיות, הימניות? רק תנו לו פסנתר חשמלי, מיקרופון וחבורת נגנים מיומנת (בראשות המפיק המוזיקלי גיא מזיג, לשעבר חברת בלהקת "הדורבנים", אם תרצו סוג של תלמידה חרוצה של זילבר) ללכת איתה, ותקבלו את אריאל זילבר במיטבו.

המיטב וגם המבחר. כמעט שלושים שירים. כל הלהיטים הגדולים, כולל קומץ חדשים. רובם ככולם חילוניים למהדרין, שלאגרים שניבנו לאורך החיים הקודמים. אך פה ושם גם אמירות מאוחרות ועכשוויות מבחינתו, כלומר דתיות, שמייצגות את דרכו הנוכחית, את אמונתו המתחזקת.

ייצוג רטרוספקטיבי נאמן לכל הקריירה שלו. מ-Movie instead, שאמנם נעל את החלק הרשמי, אך היה הראשון (כבר ב-1971) לחולל את תופעת ההו-הו-הא הזילברית. דרך "ככה את רצית אותי", "אהבה שקטה" ו"הולך בטל" מ"תמוז" האגדית; להיט הענקים "רוצי שמוליק", ששובץ כהדרן אחרון (אך לא סופי), או שיתופי הפעולה הנוספים עם שמוליק צ'יזיק ז"ל - "בחברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "איך עפות המחשבות" ו"תני לי מחסה", שלטעמי הוא הרוק'נרול העברי הטוב ביותר מאז ומעולם.

בהמשך הגיעו המנוני סטלנות נוספים כמו "אני שוכב לי על הגב" או "בטי בם"; מוזיקה שכתב לקולנוע ולבמה כ"אגדה יפנית" (בביצועו של מתי כספי) ו"ישראלים מצחיקים"; שירים שצבע בצלילים ערביים כ"מסך עשן" ו"מעמק לגבעה" (במקור של אמו, ברכה צפירה ז"ל); ועד לאמירות חברתיות כ"מיליארד סינים" או "להתראות במבול הבא (ריקוד האוזון)" שאותו ביצע א-קאפלה, רק הוא ומחיאות כף של הקהל, עמוק בתוך תשואות הסטנדינג אוביישן.

על הדרך אירח גם את שלומי שבן, למפגני פסנתרנות וירטואוזיים ושירה משותפת ב"ואיך שלא", "תן לי כח" ו"יש לי מלים (אבל אין לי מנגינות)", ועם כספי שר את "פעם הייתי ילד קטן", שכספי (מלחין השנה) הלחין לאהוד מנור (תמלילן השנה) כשזילבר היה זמר השנה. חלק כבוד ל"ללכת עמך" (של יעקב אורלנד) ל"ברוש" ול"שמש שמש", הפגין שליטה ברית'ם'נבלוז ב"נפש נקלטת בגוף", בFאנק-רוק "שבועיים בעיר זרה", ולרוק מוחץ ב"תן לי כוח", גרסת הלהקה, בסוף בסוף.

אריאל זילבר (תמונת יח"צ)


אין עוד מלבדו

זילבר לא התאפק מלהתייחס לתפישת עולמו כיהודי מאמין, עליה חזר כמה וכמה פעמים, כמעט בדחילו ורחימו, אבל לא התעקש לכפות אותה. מן הסתם ידע שהקהל שגדש את האולם לא בא בשביל מה שיש לו עכשיו לומר, אלא בעבור השירים הגדולים והמוזיקה הנפלאה מן העבר. אז הוא הסתפק בדרש קצר, באיזה ציטוט מפי חכמים, וגם בהרמת כוסית סמלית אחת לפני "אין עוד מלבדו", נציג יחיד ל"העטלף והתרנגול", אלבום האולפן האחרון שלו, גם הוא מן השנה החולפת. שיר שנשמע כסקיצה להמנון הופעה (או הילולה) שהוא לא סגור עדיין על מילותיה, אבל בקצב ובגרוב שלו אי אפשר לטעות וגם לא לעמוד.

לעמדתו, שהשלום יגיע רק כשכולנו נחזור בתשובה, הוא מצא סימוכין במלים "חלפה שנה ועוד שנה,  ושום דבר לא השתנה" של אהוד מנור, ולא הסתיר את הזדהותו עם עמדתה של נעמי שמר על תהליך השלום בשיר "הסרדין והכריש". ואחרי שהשמיע את "משל האופניים" שהקליט חדש במיוחד לאוסף, תהה בקול אם הקהל רוצה שהוא ירחיב את הדיבור על הנמשל, כי "יש הרבה מה להגיד". לנוכח ההתנגדות הרועמת והצפויה הוא נכנע: "טוב, אני רק אשיר!".

ואנחנו אוהבים את אריאל זילבר כשהוא שר. כשהוא שר, הוא נהדר. מלא מרץ וטמפרמנט, דופק בקלידים בהתלהבות, משמיע בדבקות את הגרגורים, הגעיות, ההמהומים והצהלות חסרות הפשר שהפכו לסימן ההיכר של הגרוב שלו, סוחף בשמחת החיים והאופטימיות שלו. עושה כיף. אז מה אם הוא נשמע מטורלל ונראה מחופף? בשליחות שלו, לשמח אנשים, הוא מספר אחת. תעיד המסיבה ההמונית בסיום ההופעה.

פתיחה נהדרת ומבטיחה לפסטיבל הפסנתר.

אריאל זילבר בפסטיבל הפסנתר. נגה, יפו. שלישי, 5 בנובמבר 2013

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק