מי אתה לארי גלברט?
 
הסיפור הכי פשוט, הכי אנושי, הוא זה שמסתתר תמיד מאחורי קלישאות ותחמונים ועלילות מפותלות. בחיים, כמו בסרטים, כמו בתאטרון. משום כך היה מפתיע לגלות שהמחזה"מוטב מאוחר" נצמד לעלילתו העיקרית בפשטות, ללא עיטורים מיותרים, ואפילו עלילת משנה זוטא שחדרה לתוכו איננה מסבכת את העניינים.
 
הסיפור מתאר חיים בשלישייה של נורה ושני בעליה, הראשון - ג'וליאן, שעבר שבץ וזקוק לטיפול אישי שלה, בבית שבו היא חיה כבר הרבה שנים עם ליאו, בעלה השני, שהוא מלחין מפורסם ומצליח.
 
היא התאהבה בו בשעתו, וכהגדרתה הוא זה ש"לקח אותה" מבעלה ולא היא זו שעזב את הבעל כדי להיות אתו. תאמינו לי זה העניין הכי מסובך במחזה הזה, ואין הכרעה עליו בסופו. בתוך המערך המשולש הזה מתארח גם בילי, בנם של נורה וג'וליאן, עם כאב ראש משלו. 
 


מוטב מאוחר (צילום: יוסי צבקר)

למרות שמלכתחילה נורה מתכוונת לארח את ג'וליאן לפרק זמן קצר לפני שיעבור לדיור מוגן בסנטה מוניקה, ההחלמה המשפחתית מתארכת עוד ועוד, ומי שיוצא ממנה בשן ועין הוא ליאו, שסבלנותו נמתחת עד הקצה. קשה לומר שהסוף מפתיע.
 
אבל מה שמפתיע יותר היא זהותו של מחבר המחזה לארי גלברט, שדף ההצגה בתאטרון הספריה אינו טורח לתת שום פרט מזהה עליו.  נכנסתי לאינטרנט ומצאתי שהוא אחד היוצרים הגדולים בטלוויזיה ובתאטרון האמריקאי, ומוכר במיוחד כיוזם וכתסריטאי של הסדרה "מ-א-ש", של הסרטים "הו, אלוהים" עם ג'ורג' ברנס, "טוטסי" עם דסטין הופמן, ושותף בכתיבת מחזות הזמר "דבר מוזר קרה  בדרך אל הפורום" (בקרוב בקאמרי) ו"עיר המלאכים". 

גלברט, שנולד בשיקגו ב-1928 לספר יהודי שהיגר לשם עם אשתו מפולין, החל לכתוב, לרדיו, כבר כשהיה בן 17 ולא פסק כמעט עד שמת ב-2009.  הבמאי מל ברוקס, חברו הגדיר אותו כאחד הכותבים הטובים ביותר. "היתה לו קלאסה, הוא היה שנון, היה לו סגנון וחן. הוא היה תסריטאי נפלא שידע לעבוד עם מלים טוב יותר מכל אדם שהכרתי". 
 

מוטב מאוחר (צילום: יוסי צבקר)

חיים את תפקידיהם בהנאה
 
ואכן, המילים, המשפטים הנתקעים אלה באלה, הם שמעניקים את החן והחיוניות של המחזה "מוטב מאוחר" המועלה בתאטרון הספריה בתרגום חי של אבי קורן ובבימוי רגיש של יצחק שאולי, עם תפאורה נוחה של אבי שכוי, תאורה עניינית של פרננדו מאיחייקר, תלבושות נאות של דנה ברלינר קרן ומוזיקת סתיו מקורית של אפי שושני.
 
ובעיקר, עם שלושה שועלי במה ותיקים ומיומנים שחיים בהנאה לא מוסתרת את תפקידיהם. רבקה מיכאלי כנורה, מצוינת כתחמנית לא קטנה שמשתמשת היטב בטכניקת ההחשדה של ליאו כאילו הוא עדיין מאוהב באחרת, כדי להכניס לביתם את בעלה הראשון. מיכאלי מעודנת מאוד, ויודעת להיות נרגשת ומרגשת בתמונה של נוסטלגיה על התאהבותה בליאו. 
 

מוטב מאוחר (צילום: יוסי צבקר)

אלכס אנסקי הוא ליאו מוצק ובטוח בעצמו, ותענוג לראות איך הוא מתפורר לאט לאט תחת המשא הכבד של נורה וג'וליאן. לאנסקי שמורה גם זכות ההפתעה הגדולה של המחזה ושל המשחק בהצגה בדמות מונולוג השבירה שלו, שכל כולו אשד לוהט של עלבון וזעם. תענוג לראות אותו כך.
 
אלברט כהן הוא ג'וליאן, וברור שהוא יודע איך לשחק אדם שמבין מה צופה לו העתיד, ועד שיתפנה אליו הוא יודע לנצל את חלון ההזדמנויות החצי רומנטי בביתה של נורה ולהיות גם נודניק, להיראות גם קצת מבולבל, ובעיקר לא להיות בודד. אסף בן לולו משלים היטב ובנועם את המשולש כבילי, בנם של נורה וג'וליאן, שעובר שיפוץ מעיק בחיי הנישואים שלו.
 
בסיכומו של דבר אף פעם לא מאוחר להתוודע אל מחזאי ומחזה שעד כה לא הוצג בארץ, ובתאטרון הספריה עושים עכשיו "מוטב מאוחר" יפה ומהנה.