מחול - המשוררים המתים של דניאל רביצקי

האם תעבור הזמרת דניאל רביצקי את משוכת האלבום הראשון? אולי, אם תעז להלחין בעצמה

לא הייתי מקדיש מקום וזמן לדניאל רביצקי, לאלבום הבכורה חסר השם שלה ולמופע ההשקה שלו, בעת הזאת לפחות, אלמלא מרבית השירים שלה היו שירי משוררים.

האמת היא שיש אינפלציה במספרן של זמרות, יוצרות ומבצעות צעירות, נסיכות שירה דוגמתה של רביצקי, שמפציעות עם אלבום ראשון, הקל מדי, ולא מוצאות את הכוחות הנפשיים והמשאבים הכספיים להתמיד ולהתמודד עם ההמשך המתבקש.

אני מודע ליכולות ולהשפעתו של משוב כלשהו (גם למלים אלה) לעזור ולקדם, לעודד ולתמוך, אבל יותר ויותר אני חושב שחובת ההוכחה חלה על הזמרות עצמן. ואני ממש מתגעגע לימים שבהם הרף של אלבום שני היה המבחן, ההבדל וגם הברירה הטבעית בין יציאה חד-פעמית לבין חריצות ועיקשות, עמידות ובעיקר שרידות.

אז יש לרביצקי קול מעניין, והתמזל מזלה וזכתה בשירותי ההלחנה וההפקה המוזיקלית של קרני פוסטל (וקולגות כאפרת בן-צור ואסף אמדורסקי בהלחנה, ונגני צמרת בהקלטה), שרקחה עבורה (יחד עם ברונו גרייף) מצלול מיוחד ומאוד אסתטי של פופ-רוק אלקטרוני, ויש פה שניים-שלושה להיטי רדיו מוכחים ופוטנציאל לנוספים, אבל על פניו התקשיתי באבחון הייחוד ובקביעת מקומה של רביצקי.

בהעדר יצירה שלה, מלים (רק טקסט אחד, וגם הוא באנגלית) ולחנים (מימד שהוא חיוני ביותר בעידן הזה), כל זמרת אחרת (כמעט) היתה יכולה לשיר במקומה את השירים האלה באותה הצלחה, יותר ופחות. אז איפה רביצקי בכל הסיפור הזה ומה אנחנו יכולים ללמוד עליה מהאלבום הזה?

"אמרתי לקרני: לא יודעת מי אני"

ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מאלבום שמבין עשרת השירים שבו, שישה נכתבו על-ידי משוררים קנוניים, כולם זכרם לברכה. דוד פוגל ("עייפים אנחנו", לחן של פוסטל), זלדה ("אתה שותק אלי", פוסטל), חנוך לוין ("בלילות אני בוכה מגעגועים", בן-צור), יונה וולך ("יותר מדי", אמדורסקי), נתן אלתרמן ("פגישה לאין קץ", עמיר לויד) ובתו תרצה אתר ("ושום סלע", בן-צור).

גם מבצעים מנוסים מזמרת מתחילה חוששים להתעמק בשירה כתובה ולהתעמת עימה. זה מהלך שאופייני יותר לעבודת גמר של בוגרת מגמת ביצוע בבית-ספר למוזיקה. מכאן שזו כשלעצמה אמירה. זה כשלעצמו הישג יפה – הנבירה בארכיונים והחיפושים אחרי טקסטים ראויים, שלהוציא אחד מהם ("פגישה לאין קץ") מולחנים אולי בראשונה. וכמה חבל שאף לא אחד בלחן שהוא שלה.

גם בחוברת האלבום וגם על הבמה, רביצקי (22) כנה וגלויה דייה לספר כמה היה חשוב לה להגשים את חלום האלבום, שעליו שקדה כשש שנים. "אמרתי לקרני: לא יודעת מי אני, מה אני. יש לי רק אמביציה, ואני הולכת להוציא אלבום", היא מספרת לקהלה.

דניאל-רביצקי--עטיפת-האלבום.jpg

עטיפת האלבום דניאל רביצקי (צילום: יח"צ)

וזה מה שהיא עצמה אומרת (שרה בעצם) ב"בחלומות", שיר שראוי להיות שיר הנושא. מצד אחד "יש קול מתעורר בי/ בחלומות הכל יוצא", מצד שני "עכשיו לנסות לבנות תמונה". כי זו בעצם המשימה שניצבת בפני רביצקי: לבנות מהפרטים שאספה את התמונה שלה. לפחות אפשר להאמין לכנות ולמחויבות שלה.

השיר האחרון, שכתב והלחין עבורה אסף שתיל, הוא אחד משלושה שכתבו למענה גם אורי מרק ("שלג בעיר העתיקה"), שאיתו היא פותחת את הופעתה, וצח דרורי ("אני מבינה"), שאיתו היא מסיימת אותה, ממש כמו באלבום. משלים את האלבום לחן של רועי ירקוני ל""Overloaded, הדי סתמי והלא מתחבר שלה.

בכל זאת יש בה משהו ממגנט

באופן מפתיע, על הבמה רביצקי משכנעת יותר. אמנם הופעתה מצועצעת מדי – שיערה צבוע אדום (אך מאחור, בעורפה, הוא נשאר צהוב), קישוט דמוי פרח נעוץ בו, את החלק הימני של פרצופה "מקשט" פס צבע שחור, מרוח אנכית מעל העין ובמורד הלחי, לבושה בשמלה משובצת שחור-לבן ומתחת לה טייטס פרחוניים שלא מתחברים – אולם יש בה משהו ממגנט.

לא בגלל הטעם הרע ואיך שהיא נראית, כמו בזכות איך שהיא חיה ואומרת את השירים: חסרת מנוחה, דרוכה כקפיץ, גופה משדר תשוקה עזה לשירה ולמושאי שירתה, מעניק את הפרשנות הנכונה וגם התנוחה הנכונה עבור השירים, שאם אפשר לאפיין אותם – א-פרופו הופעתה הבימתית – הם ספוגי השתוקקות, כמיהה ושאיפה לשייכות.

בעיקר ב"(אתה) יותר מדי" של וולך, המלווה בגניחות חד-משמעיות, אבל גם ב"פגישה לאין קץ", ללחנו השונה, המרתק והיפה של לויד. ב"ושום סלע" רביצקי מוסיפה תנועות אגן שספק אם מתאימות לרוח השיר, על אף קצבו הרוקי. לעומת זאת את "אני מבינה" הנועל, לחן אופייני של דרורי, מהורהר ותובעני בביצוע, היא מסיימת מתנשפת וחסרת נשימה.

ההופעה קצרה, ככה זה כשיש רק אלבום אחד על עשרת שיריו, שלושה מהם עם אורחתה, קרני פוסטל, מצוידת בצ'לו, ועוד אחד, "גם כשאני איתך", של פוסטל עצמה. רם אוריון (בגיטרה) ויונתן לויטל (בבס), ששלושה ערבים קודם לכן ליוו בנאמנות אין-קץ את עמיר לב במוזיאון, עושים זאת גם בשירותה של רביצקי. לצד חגי שלזינגר בתופים, מתמודדבכישרון רב לוי בן-ברוך עם קלידים ומחשב, עם מטלות התכנות ושמירת הזהות האלקטרונית של ההפקה.

על אף ענוותנותו, בן-ברוך גונב את ההצגה בשותפות בשלושה שירים: "אתה שותק אלי" הכי ממוחשב (וגם הכי גיטרות); "בלילות אני בוכה מגעגועים", רוק אלקטרוני על גבול הפסיכדליה; ו"עייפים אנחנו" – לטעמי, שיאה של ההופעה – רק הוא בנגינת קלידים רגישה (הד מוצלח לנגינת הפסנתר של שלומי שבן באולפן), אוריון בגיטרה ענוגה, ורביצקי בבחירה אמיצה ונועזת. לא פשוט לשיר דוד פוגל, משורר מוות, ויותר מזה לא קל להלחין אותו. קרני פוסטל הצליחה. גם להביא גאולה לעוד שיר של פוגל.

דניאל רביצקי, מופע השקה. תמונע, תל אביב. ראשון, 17 בנובמבר 2013; דניאל רביצקי (נענע דיסק)