תחרות בינלאומית ובכורות ישראליות הביאו אורחים וקהל מקומי למפעל המבורך של "מחול שלם"
שעה מושלמת עם אוכלי כל
זו שנתו השמינית של פסטיבל המחול הבינלאומי שמארגן "מחול שלם" מיסודם של עופרה אידל ורובי אידלמן.
רשימת האורחים מחו"ל והקהל הרב שמילא את האולמות, במופעים, בסדנאות ובמפגשים עם היוצרים, מחו"ל ומהארץ, מעידה על מיקומו החשוב, לצד "חשיפה בינלאומית" הוותיק יותר של סוזן דלל.
אירוע מרכזי בפסטיבל הוא התחרות הבינלאומית והשנה זכתה במקום הראשון היצירה EQUISSE של מיטו רורי מיפן. במקום השני זכה הכוראוגרף הישראלי עידן שרעבי על יצירתו RAK 2, ובמקום השלישי זכתה היצירה How To Be Almost There של קבוצת HeadFeedHands מגרמניה.
עידן שרעבי, RAK2, צילום: תמי וייס
משפע היצירות שהועלו בערבי המחול צפיתי בחמש, ארבע של יוצרים ישראלים ואחת מהונגריה. לצד שלוש הבכורות העולמיות שראיתי, בלטה "שעה עם אוכלי כל" יצירתם החשובה של שני גרנות ונבו רומנו, שהועלתה לראשונה במסגרת "הרמת מסך", ומאז התבשלה והעמיקה.
צמד היוצרים מופיעים בה ולכל אורכה בעירום מלא, אך שלא במפתיע, העירום הזה הוא למעשה בגד של תפירה עילית, המותאם לגוף ולתנועתו, ויש בו תפרים, לולאות, קמטים ומתיחות. ההתבוננות בו במהלך היצירה איננה זו המתמקדת בחומרי הגלם אלא במה שמתרחש בו בתנועתו.
היצירה נפתחת כשהשניים ניצבים במרחק זה מזה, גבם לקהל, הנכנס ומתיישב ומעכל את העירום הראשוני. זרועו הימנית של רומנו מונפת, אוחזת בקשת של כנרים. התנועה הראשונה מתרחשת כאשר עולה התאורה הלבנה של יהויכין הקר ואלזבתה סטומאייר. התנועה הזאת היא של היד האוחזת בקשת שמתחילה לנגן צלילים ארוכים, באוקטבה נמוכה, על חזית גופו הנסתרת.
בהמשך, ולאחר שגם גרנות תתחיל בתנועתה ותשמיע – כאילו מתוך גופה – רחשים של כלי נקישה קטנים, יתגלה הכינור שעליו גרנות משך קשתו. לאחר מחוות תנועה גדולות יותר, הם יוותרו על הכלים, ויתחילו לנגן את גופותיהם הנחשפים במלואם. או אז גם נוצרים אפקטים פיזיים נינוחים או קיצוניים, שיש בהם רוך, וגם אלימות, הומור ודרמטיות. הם "אוכלים" רעיונות רבים באמצעות כל מה שזז בגופם.
החוויה של הצופה מתגבשת בהדרגה יחד עם התקדמות היצירה המושלמת הזאת, והעין איננה חדלה מלהעביר אל הרגש ואל המחשבה את מסרי התנועה המדויקת, שנראית לעתים כמאלתרת את עצמה. ובסיכומו של דבר התחושה שלי היא כי צפיתי באחת היצירות החשובות ביותר ברפרטואר המחול הישראלי של השנה.
שלוש בכורות ישראליות
"גוף ראשון רבים" של איריס ארז בשיתוף עם ענבל אלוני פתחה את ערב הבכורות הישראליות. היצירה היא דואט לשתי רקדניות שארז משתתפת בה יחד עם תמר לם. שתיהן שונות זו מזו, ככל שבשלבים מאוחרים נוצר דמיון או שיקוף-מראתי ביניהן.
לם כחושה מאוד, קודרת בגווניה הג'ינג'יים הכהים. תחושה קשה של חולי נוצרה בי בקטע הסולו הפותח, שחלפה עם כניסתה המצחיקה של ארז הלבושה במטען בגדים שהשמין אותה והיא הבליטה בהומור עדין מבע של נהרה בפניה. את התלבושות עיצבה-ליקטה תמי לבוביץ ואת התאורה עיצב עומר שיזף.
בהמשך נוצר דיאלוג בין השתיים ששבר את החיץ הראשוני ביניהן, והחלה להתקיים בחינה הדדית ביניהן, תוך ניסיון לחבר זהויות, לגבור על ניכור, ולמרות הדמיון התנועתי שמתפתח גם לבסס את הייחוד של כל אחת מהן.
פשטותה של היצירה היא מעלתה העיקרית, וככל יצירה המועלית לראשונה בפני קהל היא עתידה להשתכלל ולמצוא את הדיוק הרעיוני והתנועתי.
הבכורה השנייה הייתה של "ללא שם" יצירתה של נועה צוק בהשתתפותה יחד עם ארז זהר. שניהם בוגרי להקת בת שבע, והדבר ניכר היטב בסיוע נדיב מאוד של אהד פישוף שהיה אחראי על הדרמטורגיה, על המוזיקה ועל עיצוב הפסקול.
צוק מעידה על עצמה כי היא "חוקרת טקסים, מחוות, שפה. אני ממציאה מנהגים". וכל זה נראה ביצירה הזאת, שחלק הארי בה הוא טקסט ג'יבריש מוזיקלי מאוד, בעיקר מפיו של ארז זהר, שעל פיו נקבעות מחוות התנועה של צוק ושלו, ונוצרת ההתחברות שלאחר תגובת הפתעה ראשונית (כולל תזכורת לשיחתו המדהימה עם הירח ב"שדה 21” של אוהד נהרין).
התוצאה של השילוב תנועה-קול ותלבושות "ציידים" שעיצבה ליליה בורדינסקי, היא מעין אלבום של דימויים שונים ומתחומים שונים, אנושיים וחייתיים, אורבניים או מיערות עד קדמוניים. ובמפתיע דווקא מה שמכני בתנועה מתקבל כרגשי, ומרתק ביצירת היחסים הזוגיים המתגלים בהדרגה.
הבכורה השלישית והמורכבת ביותר היא "ככה גם האחיינים שלי יכולים" מאת דפנה הורנצ'יק ודוד גורדון, שגם הלחין את המוזיקה. החל מתחילת היצירה, בליווי אמנותי של עמית זמיר, ובהשתתפותם של ניצן לדרמן, מעין חורש, אופיר נג'רי וקים טייטלבוים, נוצרה בי תחושה של סיפור מוכר מאוד.
תחילה הרגשתי, ולא מעט בעזרת התלבושות של גיא ברנרד רייכמן, ובתאורה של שחר ורכזון, כי אני צופה בגרסה מחולית של "גן ריקי", שהתבגרה בהדרגה לגרסה של "הכבש ה-16”, וקפצה במפתיע אל פסגת הבופור, ומשם כבר קצרה הדרך אל הבוץ של מחנות פליטים ושדות מוקשים, ובחזקה אל גן הילדים האבוד.
להפתעתי, לאחר ההופעה המעניינת גיליתי כי היוצרים כיוונו לכך שיצירתם תהיה "עוסקת בהתנשאותו של עולם המבוגרים על עולם הילדים ומעמידה אותה בסימן שאלה לאור הרצון התמידי לחזור לתקופה זו ולהישאר ילד לנצח.”
מבחינתם אמנם היצירה נועדה לבטא מרקם ייחודי במערכת היחסים בין המחול למוזיקה, אבל כוונות, טובות ומעניינות ככל שיהיו, מוליכות לעתים קרובות לחוויות שונות לחלוטין של הצופים, וזו מעלתן, ככל שמדובר ביצירת אמנות.