"האסונות של נינה", סרטו החדש ועטור הפרסים של שבי גביזון, הוא קומדיה שחורה, משעשעת ויוצאת דופן, שיש לה כמה דברים לומר על החיים ועוד יותר מזה – על המוות.
נדב בן ה- 12 (אביב אלקבץ) מאוהב בנינה, דודתו היפה והמיוסרת (איילת זורר) המאבדת את בעלה (יורם חטב) ומתאהבת בגבר אחר (אלון אבוטבול). הוריו של נדב גרושים – אביו (שמיל בן ארי) חוזר בתשובה כדרך נחמן מאומן, ואמו (ענת וקסמן) מתחממת בינתיים בזרועות גברים רבים אחרים.
לנדב יש סוד – הוא מציץ לנשים ולזוגות מתעלסים ומתאר בקדחתנות את שרואות עיניו ביומנו. ליומן הזה יהיה גם תפקיד חשוב בשדרוגו העתידי של נדב ממציצן לסוג של הבטחה מרגשת. מנחם (דב נבון), חברו המבוגר של נדב השותף למציצנות ייחלץ אף הוא מהלוזריות העלובה של קיומו בזכותה של גלינה (יבגניה דודינה), שתפציע פתאום בחייו.
הסרט הזה סובב כולו סביב מוות - הוא נפתח ונחתם בלוויה וגם שמו מבטיח אסונות. זו אינה קומדיה קטנה וטובת לב. התסריט המתוחכם משגר אלינו לא מעט פיתולים עלילתיים , מניפולציות ובדיחות ואלה באים על חשבון פיתוח הדמויות שנשארות די פלקטיות ולא ממש מעוררות הזדהות.
שבי גביזון,התסריטאי והבמאי של "נינה", אינו מניח לנו לשקוע בעולמן של הדמויות אלא מזכיר לנו שוב ושוב עד כמה כל דבר בקולנוע הוא תלוי הקשר. ביותר מסצינה אחת הוא מפעיל מניפולציות על הצופה שנחשפות רק עם תום הסצינה. זה היה עלול להפוך לטרחני אלמלא המיומנות התסריטאית שבה נשזר הכל יחד - מנומק עד תום, מהודק היטב, מבהיק מעשייה קולנועית מוקפדת וגם משעשע מאוד רוב הזמן.
ובמחשבה נוספת, דווקא הפיתולים האלה, שמקשים כל כך על הזדהות עם החוויות של הדמויות בסרט, מזכירים לנו שאפשר להביט על המציאות מכמה נקודות מבט, כמו שאפשר להביט בכל מיני צורות גם על המוות.
המציאות המטורפת שלנו היא מעגל בלתי נגמר של מיתות - מוות מביא למוות ומוות מוליד מוות וכשזו הדרך היחידה שבה חווים מוות – אין מנוס מייאוש מוחלט. "נינה" הוא סוף סוף סרט ישראלי שאינו מאוים מהמוות ושמרשה לעצמו אפילו להשתעשע קצת על חשבון המתים ואפילו להראות שמוות יכול להיות, בין השאר, גם סוג של התחלה חדשה או אפילו גאולה.
החיים קצרים אומר לנו הסרט הזה, אין זמן. אתה יכול להסתפק במציצנות – ואתה יכול להחליט לחיות. או ליצור ולעשות מהחיים משהו מלא משמעות. לפעמים מפסיקים לחיות כשמישהו קרוב מת אבל זו לא האפשרות היחידה. והמסר הזה נשמע לכאורה אוניברסלי מאוד ואולי אף בנאלי מאוד אבל בתרבות שמקדשת את המתים על חשבון החיים הוא מנצנץ כמשהו יוצא דופן והוא מפיח תקווה גם במקום חשוך וקודר.
קומדיה שחורה היא דבר שנחוץ לנו מאוד כאן ועכשיו. זה אמנם לא מה שימנע מעגלת בית הקברות החורקת להמשיך ולהתגלגל במעלה שבילי בתי העלמין, אבל אולי נרוויח בדרך איזו נחמה קטנה.
08/01/2004
:תאריך יצירה
|