פעלולים ותעלולים
 
אין לי מושג איך ולמה הגיע מיכאל גורביץ' אל המסקנה שראוי להעלות את המחזה היחיד שכתב אחד, שנולד ב-1470, ושמו ברנארדו דוביצ'י דה בִּיבִּיינה (לשם אין קשר לאיש השוכן כיום בשלושה בתים, בקיסריה ובירושלים). למען האמת, גם לא מצאתי שום סיבה להתרגש מההפקה שביים עם להקתו הנפלאה של החאן הירושלמי.
 
יתר על כן, המחזה, השואב רעיונות מקומדיית "התאומים מנאיכמוס" של פלאוטוס הרומי, בתוספת מפולפלת מדקאמרון של בוקאצ'יו, נותר חסר משמעות גם בתרגומו המקסים של עמרי סמית ועיבודו הקליל של גורביץ'. ולא ששני אלה, סמית וגורביץ', טמנו ידם בצלחת כדי לשכנע (בתכנייה) שיש דברים בגו.
 
עלילת המחזה מספרת על לידיו, צעיר שמחזרים אחריו גם קאלאנדרו העשיר וגם אשתו פולביה. אבל לא, אל תטעו, קאלאנדרו מחזר אחרי לידיו רק משום שהוא נגלה לפניו בבגדי אישה. לא טרנווסטיט, לא קוקסינל, אלא צעיר שנדרש ללבוש נשי כדי להיכנס לביתו בלי לעורר חשד שפניו אל מיטתה של האישה. ולא, היא אינה לסבית.
 
ללידיו הייתה אחות תאומה, סאנטינלה, והם הופרדו כאשר הטורקים כבשו את עיר הולדתם מיתונה, ביוון. הסיבוך הדרמטי-קומי שאותו יצר המחזאי נוצר כאשר אל רומא, שבה חי לידיו וכובש את לב האישה ובעלה, מגיעה אחותו התאומה סאנטילה, כשהיא מחופשת לגבר ששמו לידיו.
 
אין צורך להמשיך ולפרט את הפעלולים והתעלולים הנדרשים כדי לפתח את התסבוכת ולהשיב אחות אבודה לחיק אחיה האוהב. שקספיר עשה את זה טוב יותר וגם ידע להעניק לעניין עומק ופיוט ב"הלילה ה-12". גורביץ' יודע זאת כמובן אבל דגדגה לו האפשרות לשלוף מהארכיון מחזה לא מוכר.

"הקומדיה של קלאנדרו", צילום: גדי דגון
 
וירטואוזיות כובשת
 
יתר על כן, נטייתו המחזאית של גורביץ' לא יכלה להתאפק, ובעיבוד שלו מגלם  שחקן אחד מקסים, אריאל וולף, גם את האח וגם את האחות. בשעה הראשונה זה קצת מסורבל, אבל אחר כך, הוירטואוזיות המעשית של וולף כובשת את הבמה, מה שמחייב בסופו של דבר למצוא פתרון שאינו כתוב במקור. 
 
בדרך שם, בתפאורה מלאת חן של פרידה קלפהולץ-אברהמי, ותלבושות מקסימות של מאור צבר, עם קצת מוזיקה חמודה של יוסף ברדנשווילי, ותאורה צבעונית של רוני כהן, חוגגת להקת החאן את כשרונותיה המוכרים והטובים. 

"הקומדיה של קאלאנדרו", צילום: גדי דגון

ויטלי פרידלנד כפסניו, משרתם של שלושה אדונים, בעיניו הממזריות, מחזיק את ההצגה בתחמוניו ובקלילות המקסימה שבה הוא נע ונד על הבמה, בין החרמנות המטומטמת של קאלאנדרו, במשחקו המושלם והמוכר של ארז שפריר, לבין המיוחמות הנואשת של פולביה במשחקה המורעב של מיטל אבני.
 
יוסי עיני, במשקפי שמש המוכרים לנו היטב, הוא מר"ן-בעל-אוב ולכאורה עיוור, שמגייס רוחות ותוחב שטרות בין חלציו, במבטא ואפילו עם קללה מוכרים מאוד. יהויכין פרידלנדר מקסים במיוחד כמשרתה של סאנטינלה, ולא פחות מזה כסבל. יונתן מילר וניר רון בתפקידים אפיזודיים קצרצרים, ותמר אלקן כמשרתת סאמיה, משלימים את החגיגה.
 
בסך הכל – הצגה חביבה, לא משמעותית, גורביץ'-לייט, והזדמנות להתענג על השחקנים.