מחול - הלב הגדול של צביקה הדר

לרגל המופע החדש, צביקה הדר מדבר על דום הלב, על חשיפה וקהל, ואפילו על פרשת אייל גולן

צביקה הדר עולה לבמה כשהוא נושא מתקן נייד שהוא קורא לו דבילטור. זאת הכלאה בין דביל ואינסטלטור, הוא אומר.

הוא מסביר לקהל שזה מכשיר החייאה שחברת הביטוח מחייבת אותו לקחת להופעות, כדי שאם יתמוטט יוכל מישהו בקרבתו להחזירו להכרה במכות חשמל. הוא מפקיד את המכשיר בידי צופה מפוחדת (אחרי שהוא מוודא שהיא לא קטינה) בשורה הראשונה.

באקורד הזה נפתח "חי על הבמה", מופע הסטנד-אפ האישי החדש של הדר, הקרוב ללבו תרתי משמע. במשך יותר משעה וחצי עומד הדר מול הקהל ומדבר את עצמו לדעת, מגולל את קורותיו בגילוי לב חשוף ובהומור.

הוא מספר על דום הלב שעבר ומקטר גם על שאר בעיותיו הרפואיות, על הדיאטה שנכפתה עליו עקב מצוקותיו הלבביות, על התייחסות רעייתו ושבעת ילדיהם עם שובו הביתה מבית-החולים. הוא מספר איך זה לתפקד בתוך משפחה גדולה ומורחבת, על נישואים בסיבוב שני, יתרונות וחסרונות, ושאר עניינים הקשורים בחייו האישיים, בהווה ובעבר.

"היה לי נוח עם פאה ושרשר"

"כבר שלוש-ארבע שנים שאני רוצה לחזור למופע בימתי, אני מאוד מתגעגע למדיום הזה", מודה הדר. "התחלתי משם. הז'אנר הזה לא דומה בשום דבר לז'אנר הטלוויזיוני, ועם השנים חסר לי הטאץ' הזה עם האנשים, המגע איתם והאנרגיות שיש בזה".

צביקה-הדר-יחצ2.jpg

צביקה הדר, צילום: יח"צ

איך קידמת את זה?

"היה לי פחד מאוד גדול מהעניין, בעיקר מהסטארט. מאיפה אתה מתחיל. איך אני בא, מה אני מספר. התפרסמתי בדמות של ז'וז'ו חלסטרה, האלטר-אגו שלי, ובזכותה גם הגעתי לטלוויזיה והצלחתי בה. היה לי מאוד נוח כשהייתי בתוך דמות מאוד חזקה וכוחנית, ועם פאה ושרשר ומחופשת, לבוא ולעשות מה שאני רוצה ואחר-כך לחזור לחיים שלי, שזה משהו אחר.

"ההבנה שלי היתה שזה פתטי למצוא עכשיו איזו דמות ולעשות אותה. זה לא נראה לי נכון.
היה לי חיבור עם רמי ורד (כותב המופע) לפני כמה שנים, אנחנו חברים ואני מאוד מעריך את העבודה האמנותית שלו. אנחנו מכירים שנים. למדנו יחד משחק באוניברסיטת תל אביב, הוא היה שנה מעלי, ובצבא הוא שירת בנ"מ בדיוק לפני באותו בסיס. יש לנו מה שנקרא קווים מקבילים שנפגשים כל הזמן, אז הם לא בדיוק מקבילים. ישבנו, דיברנו, חיפשנו את הטריגר, אבל היתה תחושה שאנחנו טוחנים מים. בעיקר בגללי.

"וכשקורה אירוע מכונן כזה כמו דום לב, שאפשר להתייחס אליו בצחוק, ברצינות, בתדהמה ובטלטול גדול, זה דבר שאו שהוא משתיק אותך או שהוא מפעיל אותך. וקומיקאי לוקח את המצבים שלכל אחד נראים חד-צדדיים ומסתכל עליהם בזווית טיפה אחרת. הייתי בן-אדם שנורא הסתיר את החיים הפרטיים שלו. פעם להוציא ממני את השמות של הילדים שלי לכתבה בעיתון היתה מה שנקרא עבודת שב"כ.

"אבל פתאום הבנתי שהכל בחוץ, עם מסיבות עיתונאים כאילו אני מינימום ראש הממשלה, ומצד שני אהבה נורא גדולה של הקהל, שפתאום הרגשתי אותה ממקום אחר, לא רכילותי או צהוב. משהו שריגש אותי מאוד. וכשקלטתי שבדיקות האק"ג שלי בחוץ והפרטיות שלי בחוץ – שם בעצם נולד המופע. זה היה הטריגר, הזווית השונה שאני יכול להביא מכל הופעות הבידור בארץ. אני מביא איזו ראייה אחרת שהיא רק שלי".

אז מלכתחילה היה ברור שיש כאן רמה גבוהה של חשיפה אישית.

"כן. ההחלטה לבוא בתור צביקה ולא בתור דמות היא שהכתיבה את העניין. בהתחלה הלכנו למקום אחר, כתבנו הרבה דמויות קטנות ועשינו כל מיני קטעים עם דמויות, אבל לאט-לאט עזבנו את הכל כי ראינו את הכוח, וגם את ההנאה הגדולה שלי, דווקא מלבוא לבד נטו על הבמה ולפתוח ולנבור. ואני חושב שזה גורם לקהל להזדהות, ולמרות שזה מופע של סטנד-אפ וצחוקים, אני חושב שיש בו כמה רגעים של השתתפות, התרגשות והזדהות. יש שם כמה תהליכים, אולי גם תובנות לחיים".

"אשתי היא הכי באדי שלי"

שאלה אולי רטורית: התייעצת עם המשפחה בנוגע לדיבור עליהם במופע?

"התשובה המיידית היא לא. לכולם ברור מה אני עושה, למשפחה שלי ידוע מאוד מה המקצוע שלי, ולכולם ברור שכמו שזמר שר על החיים שלו, על האהבות שלו, על הדכאונות שלו ועל השמחה שלו – אז גם קומיקאי מתעסק בזה על הבמה.

"אני מודה שכשזה התחיל להיות יותר ויותר קונקרטי והלך לכיוון המאוד אישי, עשיתי גם חזרות בבית. יש לי ילדים גדולים, חיילים, ויש את אשתי, שהיא מה שנקרא הכי באדי שלי שיש, וכמובן שכבר נהיה דיבור וכבר נהיו קטעים והיתה דינמיקה משפחתית מאוד משעשעת, אבל זה קרה כשזה היה בשלב די עומד ומגובש מבחינתנו".

צביקה-הדר-יחצ3.jpg

צביקה הדר, צילום: יח"צ

אתה מתחיל בדיבור על בעיות הבריאות שלך וזה מתגלגל לכל מיני כיוונים נוספים הקשורים לחייך ולביוגרפיה שלך.

"ישבנו וישבנו והיתה תחושה של כיף. אבל אשתי אמרה לי, 'טוב, אתה נורא נהנה. אתה הולך לרמי כמה שעות ביום, ואתם יושבים, מרכלים, מקשקשים. אתם לא באמת עובדים'. היה לנו כיף והגענו למצב שרמי מכיר אותי ואני אותו, אגב. אני גם יכול לכתוב את המופע שלו. אנחנו מכירים זה את זה בצורה אחרת לגמרי. וביום בהיר אחד רמי מרים אלי טלפון ואומר לי, 'צביקה, מחר אני שולח לך את המופע, הוא כבר כתוב'.

"בעצם כל הרעיון היה של ועדת חקירה כזאת שבודקת מה בעצם גרם לי לקבל אירוע לב כזה. זה המנוע, וממנו נלך ונדבר על כל הדברים שאנחנו מכסים במופע, שמהם מורכבים החיים שלי, ואני חושב שחיים של עוד הרבה אחרים, בניואנסים כאלה ואחרים.

"אני חושב שבגלל זה קיימת הזדהות של הקהל. מהמקום הזה של הרבה דברים שהם נורא שלי, אבל בעצם מוכרים לכל בית, לכל משפחה, לכל זוג לכל הורים עם ילדים. לכל אדם שעשה דיאטה אי-פעם בחייו וכו'".

אתה חוזר במופע למקום גידולך בבאר שבע, לאצטדיון וסרמיל, למטבח הרומני שבו גדלת לעומת המרוקאי שהקיף אותך.

"הכל אמיתי. ברגע שאתה מביא קטע אותנטי והוא שלך – זה עובד. זה לא המצאה בשביל הקטע. הכל אמיתי. זה רק למצוא את הזווית הנכונה כדי להביא את זה. וברגע שיש פתאום דרבי בין עדות, אז זה יותר חזק. ענייני האוכל אצלם זה ככה. זו מנטליות ותרבות. כמו דת. גם כדורגל זה כמו דת. יש געגוע לעניין הזה של האוכל הביתי. היום במדינת תל אביב אנשים קונים טייק-אוויי. אז בשלב הבא יהיו בדיחות על טייק-אוויי".

העיסוק הזה בכל מעגלי חייך יוצר את הרושם של איזה סיכום ביניים. או מאזן ביניים. שלא לומר סקירת מערכות.

"סקירת מערכות זה בול מה שאני עושה. אני מביא מה שנקרא דו"ח מצב מעודכן. כל העניין של המופע הזה הוא לעשות מעין סיכום. הרי אי-אפשר להתעלם ממה שקרה, ואתה עושה כל מיני סיכומים בחיים שלך. תמיד יש הקלישאות האלה של 'אחרי האירוע אתה בטח חי כאילו כל יום הוא היום האחרון שלך, ואתה משתולל וכולי'. אבל זה לא עובד ככה.

"אני יכול להגיד שברמה האישית שלי השגרה מנצחת, הילדים, המשפחה, העבודה. אז אתה לא חי כאילו עוד מעט סוף העולם, אבל הפרופורציה, ההסתכלות, כן משתנות. והאמירה שלי בסוף, 'תחייך לעולם והוא יחייך אליך' – ככה אני חי את החיים שלי באמת, והלוואי ועוד אנשים היו חיים ככה. בסופו של דבר זה גורם לנו להיות טובים יותר. לסביבה ולעצמנו".

"אתה כל הזמן מתפלל שתהיה רלבנטי"

בסוף המופע אתה מכניס קטע קטן כז'וז'ו חלסטרה. מה זה, סוג של קריצה?

"זה מה שנקרא פינוק קטן לקהל. זו הפתעה, לא דבר שציפו לו. והוא באמת קטן, מקומי, והוא היחיד שיכול להתייחס לטלוויזיה. הוא מדבר בקטנה על הטלוויזיה ועל תוכניות המוזיקה, כי זה מקום שאני לא יכול לדבר עליו בתור צביקה, כי אני לא אובייקטיבי. אבל בתור האלטר-אגו שלי ז'וז'ו אני יכול לדבר על זה חופשי. וזה נורא מצחיק אותי, כי זה מה שז'וז'ו היה אומר על העניין. אין מה לעשות".

צביקה-הדר-יחצ1.jpg

צביקה הדר, צילום: יח"צ

נראה שאתה מאוד נהנה לחזור לבמה כסטנדאפיסט.

"אני כל הזמן אומר תודה לאלוהים שאני כל-כך הרבה זמן במקצוע הזה. ואני מגוון ועושה בין לבין, למרות שאני שנים בטלוויזיה. אני משתדל לעשות כל הזמן גם דברים אחרים. תמיד יש לי שיחות עם חברים למקצוע, כמו ארז טל, שהוא חבר מאוד טוב שלי, ועם הרבה קולגות אחרים, ואנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו צריכים לדעת שזה מקצוע זמני ואתה כל הזמן מתפלל שתהיה רלבנטי ושתהיה שם כמה שיותר זמן.

"חלק מהעניין הוא להישאר רלבנטי ולא להיות פתטי. אני מודה שאם הייתי עושה עכשיו מופע שהוא ז'וז'ו, שהוא דמות, או שהוא סטנד-אפ של פעם, שבו אני יורד על אנשים ועל הקהל, משהו אינטנסיבי כזה כמו שעשיתי לפני 20 שנה – זה היה נראה לא טוב מצד אמן שהוא עוד מעט בן 50. אין מה לעשות. לכן המופע הולם את גילי, את החיים שאני נמצא בהם.

"כמו שאז צחקתי על החיים שלי אז, כעת אני צוחק על החיים שלי היום, ואני מאחל לעצמי שאהיה בריא עוד הרבה שנים ואיהנה מהמקצוע, ואולי אעשה מופע גם לגיל השלישי בעוד איזה עשור או שניים, ואהנה מזה. הרי זה לא מקצוע הגיוני, שאנחנו צריכים לבוא ושימחאו לנו כפיים ויאהבו אותנו. זו שריטה לא פשוטה. למזלי אנחנו מתפרנסים ממנה".

ולא חששת שחשיפת היתר שלך ב-11 שנות "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא" תגרום לכך שלא תצליח להביא במופע משהו שונה ממה שמכירים ממך?

"יש משהו בתקשורת בטלוויזיה שהוא נורא חזק. בשנייה אתה מגיע להמון קהלים. אבל עם השנים אתה מפתח איזו פרסונה טלוויזיונית, והרבה פעמים היא אחוז קטן ממה שאתה בחיים. גם על הבמה אתה לא מקבל במאה אחוז את מה שאני בחיים, אבל אתה מקבל תמונה אחרת.

"ידעתי מאיפה אני בא. אני בא מבמה, אני אדם שלמד משחק, גם בסדרה 'בלו נטלי' אני מביא את הניואנסים האחרים שלי וכך גם בסרט 'עפולה אקספרס'. בכל מקום כזה אתה מביא ניואנס אחר, אז לא היה לי חשש לרגע מ'חשיפת היתר'. מה שכן היה לי חשש ממנו זה עד כמה מה שאני מביא יהיה אותנטי ועד כמה המקרה הפרטי שלי יצחיק את כולם וייגע בכולם. אלה המקומות שמהם חששתי, ואיתם הייתי צריך ללכת באומץ עד הסוף. עם זה התמודדתי.

"בשבילי זה סוג של טיפול, ואני נורא נהנה להתעסק במקום הזה ולהרגיש את הקהל. זה כמו בן-אדם שלא רכב שנים על אופניים, כי עברתי לרכב ממונע, ואז אני חוזר אליהם בכיף, ופתאום אתה רואה את העלים, את הטבע, את פכפוך הנחלים. סאונדים ומראות שאתה לא מכיר מהטלוויזיה. זה עולם אחר".

וגם קהל אחר.

"בטלוויזיה זה קהל שונה לגמרי. המנוע שלו שונה. הקהל ב'כוכב נולד' הוא כמו הקיר הרביעי, הוא כמו חלק מהתפאורה של המקום הזה, חלק מהשפה. ובמופע, מדובר על אנשים שיוצאים מהבית ובאים לראות אותך. זו בחירה שהיא סוג של הבעת אמון, זה מרגש אותי כי זה קהל ששומר לי אמונים, שזוכר את המקומות האלה ויודע שאני בא משם. קהל שמתרגש איתי ביחד. זה לא מובן מאליו. זה קתרזיס הכי גדול שיכול להיות לאמן במה בעיני".

"לתת למשטרה לעשות את העבודה"

עם שוך הסערה, מה האינפוט שלך מפרשת אייל גולן, שהיה שופט לצדך ב"הכוכב הבא", שאתה גם מתייחס אליו במופע שלך בקטנה, שלא לומר בקטינה?

"זה באמת בקטנה, כי זה נושא נורא מורכב, עם כל מה שעשו ממנו. העניין קיים ואי-אפשר להדחיק או להתעלם ממנו, אבל זה נעשה ממש בקטן, ואני חושב שזה מה שצריך להיות. מה שחשוב בעניין הזה הוא שהאמת תצא לאור, כי כולם התעסקו ברכילות ובצהוב, אבל היה גם איזשהו דיון ציבורי שהייתי רוצה שיהיה ענייני ולא קרקסי.

"יש פה עניין שכולם צריכים לחשוב עליו, כולל אמצעי התקשורת למיניהם, ומערכת החינוך. יש פה הרבה נושאים, כי אנחנו הורים לילדים, אבל מצד שני יש עניין של חינוך ומה קורה, ושל סגנון חיים. וזה נושא שכדאי היה לחכות רגע, לקחת אוויר, עד שלא נדע בדיוק מה קרה ולתת למשטרה לעשות את העבודה.

"יש לזה כל-כך הרבה אספקטים ותובנות. העיסוק בזה היה יותר צהוב מאשר דיון אמיתי בעניין, שדווקא יכול היה לתרום בעידן התקשורתי שבו אנחנו נמצאים, שבו הכל בחוץ, הכל חשוף, אין חוקים".

זה לא חלק שאתם, אנשי הטלוויזיה, שותפים לו, בתוכניות הריאליטי ה"מציצניות"?

"כשאנשים באים לראות תוכנית ריאליטי, הם באים לשעתיים של אסקפיזם. ויש גם על זה דיון: הריאליטי לאן? האם זה חינוכי? וכו' וכו'. אבל אי-אפשר להתעלם מכך שאדם שבא לצפות בתוכנית ריאליטי, למרות שאני חושב ש'הכוכב הבא' היא יותר תוכנית בידור מריאליטי, הוא יודע שהוא בא למקום אסקפיסטי. לעומת זה, כשאדם קורא עיתון, או רואה ידיעה חדשותית במהדורות טלוויזיה, הוא בטוח שזו האמת.

"כל הזמן באים בביקורת עלינו, על שוק הבידור המסחרי, שאנחנו בשביל רייטינג עושים דברים. אני חושב שמה שקורה דווקא בעולם העיתונות הוא שבשביל כותרת ורייטינג עושים הרבה יותר גרוע ממה שאני אי-פעם עשיתי, וגם אם רציתי לא העזתי לעשות".

ב"כוכב נולד" או ב"הכוכב הבא" הכל מקצועי נטו?

"אני חושב שכל מי שעוקב אחרי התוכניות שאני נמצא בהן, מפיק אותן, עומד מאחוריהן, אנשים יודעים שהאמת והניקיון והמוסר הם נר לרגלנו. ואני רואה את זה ממאות מתמודדים שבאים אלינו לאודישנים כל השנים, אפילו שזה מקום עם המון אגו ומתח, ואתה עובר או לא עובר. כל המקום של התוכנית הזו הוא לתת את ההזדמנות.

"הרעיון הוא לתת לכל אדם לעמוד מול אודישן אמיתי, לא מפוברק או מוקלט או עובר מניפולציות. זה מה שאתה מקבל. בא בן-אדם ואתה נותן לו את הניסיון והכלים המקצועיים הכי טובים שרק יכולים להיות, עם הלהקה הכי טובה בעולם והמעבדים המוזיקליים הכי טובים בעולם והבמאים הכי טובים בעולם, כדי לצאת ולהיות הדבר הבא בתחום הכישרון שלך. וזה מה שאנחנו עושים כל השנים. את זה עשינו ב'כוכב נולד' ואת זה אנחנו עושים גם ב'הכוכב הבא'".