את יולנטה, זמרת-יוצרת שהשיקה לא מכבר אלבום בכורה מעניין בשם "רוצי יולנטה", ראיתי בבר קיימא בתל אביב, מסעדה בפלורנטין שיש בה דלפק בר בכניסה, חדר אוכל וגם חצר (למעשנים מן הסתם).

המעבר מהבר אל החצר, דרך אולם האוכל, משמש גם כגלריה להצגת תמונות. האמנים מתארחים על במה פצפונת בירכתי האולם, כשבגבה חלון זכוכית אל החצר. רחוק מלהיות במה אידיאלית, אם בכלל, להופעתה של זמרת בכלל. יוצרת אישית ורגישה בפרט.

תחושה חריפה של יתמות

באלבום החדש תשעה שירים (41:24 דקות). כולם, להוציא טקסט אחד, למלים ולחנים של יולנטה. ההפקה המוזיקלית של אמיר גרומן (איש "מריונטה סול") נזירית באופייה. מזוקקת עם תרצו. נסמכת בעיקר על נגינת פסנתר (חמה ומרגשת) של יולנטה וסינתיסייזרים (מאופקים אך מורגשים) שלה ושל חברים, שממלאים את כל התפקידים שמעבר לגיטרות-בס-תופים. ויש גם הבלחים חד פעמיים של חצוצרה וכינור. כך שאפשר לומר שהנגינה היא כינור שני. צובעת ומסמנת את האווירה, עיטור לשירה ולטקסטים, עם מוזיקה שמנוגנת ברכות, נישאת על מקצבים מערסלים קלאסיים.

כזמרת, יולנטה חד-ממדית מדי, מסקרנת אבל לא מספיק מעניינת, בשלב הזה ובהפקה המוזיקלית הזו. המונוטוניות הדוקרנית שלה אף עלולה לעלות על העצבים. ואולי היא מכוונת. להגשה נלווית תחושה של קהות רגשות, של ניכור בשירה, של רצון מלהתרחק ממגע ישיר עם השירים החשופים, להגיש אותם במנותק, דרך פילטרים, לנסות להעביר חוויה ולהפוך אותה לכללית, לא רק המקרה הפרטי של יולנטה. אולי גם זה מסביר את הכתיבה שלה על עצמה בגוף שלישי.



יולנטה, צילום: יח"צ

ואכן, השירים שלה מעניינים הרבה יותר, מסקרנים, אפילו מרתקים, שואבים פנימה. כמשקפים חוויות, התנסויות ומחשבות שלה, נראה שיולנטה עברה חיים לא פשוטים. ואני מאמץ את התיאור "ילדה מהגרת שחוותה ילדות שברירית והתבגרה לאשה אמיצה שמצאה את הדרך להתחבר מחדש לילדה שבתוכה", שמציעים יחסי הציבור שלה ועיצבה חוברת המידע - עם צילומים מטושטשים מרוטשים, שמעוררים געגוע עמוק לילדות, הורים, משפחה ובית.

יולנטה שרה בתחושה חריפה של יתמות וחיפוש דמות אב, ועדיין הסיפור הכללי שלה מציע פיתויים לתהיות ולפרשנויות נוספות את השירים, כאילו לא הכל נאמר ויש יותר ממה שנשמע."רוצי יולנטה, רוצי/ איש כבר לא אוחז בכנף חירותך/ את לא צריכה לפחוד יותר/ את יכולה שוב לחייך... שנים חיית בתוך קופסא/ והסתתרת מן הבריות/ הרגשת שנואה, גם על עצמך/ רצית להיעלם ולא להיות", בשיר הנושא למשל.

או "את לא תמצאי שם את אבא שלך/ בגברים שחדרו אלייך/ הם ישתו מגופך/ ירוקנו את נפשך/ ולא ירחמו עלייך... וככל שתשליכי עצמך על חרבה/ של אותה אשליה נואשת/ כך ליבך התמים יזדקן מכמיהה/ לתשוקה שאינה ממומשת" (ולס לחור השחור). וגם "שמים של כותנה", סיפור מתסכל ומתיש של רומן עם גבר נשוי.

היא שרה לעצמה. יש משהו אלברשטייני בהלחנה שלה, בהתאמת המוזיקה לטקסטים המצוינים. אולי אין בה ובהגשה אירוניה, אך יש ביולנטה הרבה כאב. "למה אינך באה לבקר אותי?/ כבר עברו מאז כמעט חודשיים/ ממתינה בכל ערב שתאותתי/ שלא הלכת, שאת כאן בינתיים", היא שרה בגוון קולי שמזכיר דווקא את יהודית רביץ, לאמה שנפטרה לפני שנתיים. "מנסה לזכור כיצד נראים פנייך/ הם מתחילים אט אט להתפוגג... ואיך שלא הספקתי להגיד לך/ שחוץ מכעס היתה גם אהבה/ אך את כבר תרה במרחבי הנצח/ ולי נותרו מלים תועות ומצבה".

מופע שברירי

ההופעה, לפחות בשלב בראשיתי זה של דרכה, נזירית עוד יותר מהאלבום. יולנטה ופסנתר חשמלי. אמיצה וחשופה לגמרי בתאורה האכזרית של מסעדת הבר קיימא. לא רק בנכונות לחשוף את נשמתה, אלא בהסכמה לעשות זאת מול תריסר צופים-מאזינים בלבד. בניסיונה להתגבר על הסיטואציה הלא פשוטה והדי מביכה הזו, יולנטה מקדימה הסברים כמעט לכל אחד מהשירים. לא תמיד משכנעת שיש לה מה להגיד, אבל בעצם לא חייבת. גם כך המופע שברירי, ועדיף שתרביץ אותו דוך, אולי כך תגייס מומנטום ותעצומות נפש.

"דלתות", "שחמט" ו"נשק קר" מקדימים את הוידוי שלה על החסך בדמות אב ב"ולס לחור השחור". בשיר החשוף והחזק הזה היא נפתחת קמעה, מתגברת על ההססנות וגם הנגינה מתייצבת. מה שמאפשר לה לעבור ממצוקות ובעיות נפשיות שלה, לתסביכים של אחרים. "אדיפוס" למשל, מנקודת מבט שונה ומשועשעת, יהודית מאוד, שלפיה הגבר מחפש באשה את דמותה של רחל אימנו. מסתיים בלה-לה-לה של המנון הופעה ומחיאות כפיים מתואמות.

בין שירי האלבום (שמונה מהתשעה) היא משלבת שירים שלא נכנסו אליו (כמו "איריס", קינה וגעגוע על חברה שהסתלקה בנסיבות טרגיות), כמה חדשים מאלבום שני שבדרך ("שמש של מעמקים" ו"תעתועים" שבסיסו רוקי), וגם גרסה מעניינת ומפתיעה, איטית ומהורהרת יותר, והרבה יותר אובדנית ודכאונית ל"לא רוצה לדבר על זה" של רוד סטיוארט (!).

היא מסיימת עם "השעה הכי יפה" של יותם ראובני, רגיש, קדורני והרה-גורל שנגינת הפסנתר שלה בו הופכת לעיקר, אילוסטרציה לרגש; "למה אינך באה" שמוקדש לאמה, שיר שלדבריה שחרר את מעצורי היצירה שלה והחזיר אותה למוזיקה אחרי שנים של עיסוק בתקשורת ובקולנוע; וכמובן "רוצי יולנטה", השיר הראשון שלה במסעה אל עצמה, שלנוכח האווירה השפופה, המכונסת והלא שמחה, נשמע לפתע כשיר דרבון ועידוד עצמי, אחד המאז'וריים הבודדים ביצירה שלה. וכמו ההתחלה, שנפתחת בנגינה על הפסנתר, גם הסיום הוא אפילוג של נגינה.

 מינימום רגישות לאמן המופיע

אסופת השירים הנוכחית מעידה על כישרון כתיבה, אולם מוקדם עדיין להתרשם מיכולתה של יולנטה כמבצעת בימתית. אולי היא תתפתח ותתעצב באלבומים הבאים, אבל לא במקום דוגמת הבר קיימא.

התחושה היא שמפעילי המקום מתייחסים לאמן המופיע כקישוט במקרה הטוב, כהתרחשות כפויה בפעילות המסעדה במקרה הרע. כשההופעה מתחילה המסעדה לא מפסיקה לפעול, במיוחד לא בחלל שבו נמצאת הבמה. גם המארחות-מלצריות לא מפסיקות לרחוש ולבחוש בחוסר רגישות מופגן. מובילות סועדים, מושכות כסאות, מפנות שולחנות ומסדרות סכו"מים.

סיטואציה מביכה ומאתגרת בעבור האמן המופיע, שנאלץ להתגבר גם על רעשי הסועדים והשותים על הבר, וגם לנסות להתעלם מניתוחים קולניים של חובבי אמנות מזדמנים, שבוחנים (בוחנות במקרה שלנו) בידענות מצקצקת את התמונות המוצגות בגלריה, מרחק יריקה מהבמה.

אם בעלי הבר קיימא רואים בהופעות חיות אצלם בונוס לסועדים, השותים והמבקרים, שידאגו למינימום רגישות, יחס ותשומת לב. אם הופעה מבחינתם היא סרח עודף והמופיעים בה הם ראשים מדברים בטלוויזיה או דגים באקווריום, שימחלו על כבודם ועל טוב ליבם ויוותרו על המבחן המקומם, המעליב והמבזה. אי אפשר לנצל באטימות לב שכזאת את תשוקתם של אמנים להציג את יצירתם.

יולנטה בהופעה. הבר קיימא, תל אביב. שני, 25 בנובמבר 2013
יולנטה. רוצי יולנטה (עצמאי)