מחול - "אאידה" – הפקה יעילה, כהן מצוינת

עדי כהן ורוני גופר ממריאות על כנפי כישרונן במחזמר על השפחה הנובית שלקחת מבת פרעה את אהובה ומצאה עצמה נחנקת למוות.

תזמורת קטנה שנשמעת גדולה

אינני חושב שיש מישהו שמגיע ל"אאידה" של תיאטרון הספריה רמת גן בשיתוף בית צבי שטועה לחשוב שמדובר באופרה הגדולה של ג`וזפה ורדי. אולי בזכות העובדה שההצגה מועלית בתיאטרון יהלום ולא במשכן האופרה, ובוודאי משום שהשמות אלטון ג`ון וטים רייס אומרים משהו אחר.

ואין שום ספק שמי שיושב וצופה ומקשיב למתרחש על הבמה יודע שזאת לא אופרה איטלקית. הצליל האופייני והמוכר הוא של פזמונים של אלטון ג`ון, בעיבודים נפלאים של אורן אלדור, המנהל המוזיקלי שיש לו גם מגע קסם על הקלידים, ומנצח מאחורי הקלעים על תזמורת קטנה שברגעים רבים נשמעה גדולה מאוד.

גם הטקסט אינו זה האופראי המוכר, אלא מלאכת חרזנות יעילה של טים רייס, שזכתה לתרגום המבריק של אלי ביז`אווי, שידע לתת לטקסטים שלו את המגע הנכון של שפה חיה, בהירה מאוד, ועם איזכורים של שורות מפזמונים עבריים או "לאומיים" של נעמי שמר.

ביז`אווי גם ידע לתת משקל קליל לדיאלוגים שאותם כתבו לינדה וולוורטון, רוברט פולס ודיוויד הנרי וואנג, שרקחו את הסיפור ואפשר לומר שאפילו הצליחו במידה מסוימת להרכיב עלילה קצת שונה מזו של האופרה.

הסיפור ההסטורי לא מת

במחזמר אנו עדים לנפילתן בשבי של צעירות נוביות (ולא אתיופיות, כפי שזה אצל ורדי), שאחת מהן, אאידה, עושה רושם של משהו מיוחד מאוד ומצליחה לשכנע את שר הצי המצרי, ראדאמס, שכדאי בהחלט לשים אותה קרוב אליו, בחדריה של ארוסתו, בת פרעה.

שם גם תורמים יוצרי המחזמר דמויות חדשות, כמו אביו התככן של ראדאמס, ובעיקר, כדמות מרכזית בעלילה, העבד הנובי, מרב, שנלקח בשבי כשהיה בן עשר וראדאמס אימץ אותו כנאמנו האישי. כשאאידה מגיעה לארמון הוא מזהה אותה, חושף את געגועיו למולדתו, ומפיץ את הידיעה על נוכחותה עד קצווי מחנות העבדים והשפחות בני עמה. התקווה המתעוררת שלהם מהדהדת חזק, אך דועכת כאשר גם אביה, מלך נוביה, נופל בשבי.

ראדאמס המאוהב עד כלות באאידה מחליט לבטל את נישואיו לאמנריס, רוקם תכנית רומנטית לערוק ממצרים ולבנות עם אאידה את ביתם על אי בודד בנילוס, בין מצרים לנוביה. אלא שכנגדו קמה התכנית של מרב לשחרר את המלך השבוי ולהגניב אותו ואת אאידה בחזרה לארצם.

אמנריס חושפת את התכנית ובהזדמנות זאת גם היא וגם ראדאמס מגלים סוף סוף מי זו אאידה. הדרמה האנושית מגיעה לשיאיה. אמנריס מגלה גדלות נפש של מי שעתידה למלוך על מצרים בדרך אחרת מזו של אביה הגוסס. ראדאמס ואאידה ייחנקו למוות יחד בקבר משותף. כמעט כמו באופרה.

כל זה מוגש כסיפור הנפרש במהלך ביקור במוזיאון לארכיאולוגיה, שבין המבקרים בו גם שני צעירים שנתקלים זה בזה, ונראה כאילו הם מכרים מאי-פה אי-שם זה את זה. הם גם יגלמו עבורנו את זוג האוהבים, ובסופה של האופרה, סליחה, בסופו של המחזמר נחזור לשם כדי לראות אותם בני זמננו, ומאוהבים. ללמדנו שהסיפור ההיסטורי לא מת, והוא ממשיך לחיות באהבות של בני דורנו. אמן.
תמונות כוריאוגרפיות מרשימות

את העלילה הזאת ביים ארתור קוגן במודעות ברורה שזאת לא אופרה. אחרי פתיחה די מהוססת, הוא מצא את הדרך לתת למתרחש צורה ואופי שאפשר להתחבר אליהם בהנאה. בין שיאי הבימוי אפשר לציין את פתיחת המערכה השנייה בתמונה מרשימה, שהייתה מענה מחזמרי נכון לתמונת הסיום האופראית אצל ורדי , שאלטון ג`ון וטים רייס ויתרו עליה.

לכל אורך ההצגה הבימוי של קוגן זרם בטבעיות וללא התחכמויות, בעזרת כמה תמונות כוריאוגרפיות מרשימות של אלדר גרויסמן לקראת סוף המערכה הראשונה, ובעזרת התאורה של יחיאל אורגל, שהייתה עשירה בגוונים ובפתרונות והעניקה חיות ועומק לתפאורה היעילה והנוחה לשינויים מהירים שעיצב במבי פרידמן.

ציון לשבח מיוחד מגיע לאלה קולסניק שעיצבה תלבושות יפות, צבעוניות ונוחות לחילופים מהירים, ומרהיבות במיוחד בתמונה שבוימה כלקוחה מתצוגת אופנה.

משחק יעיל

קוגן גם הפיק משחק יעיל ובמינון נכון מהלהקה כולה, החל בקבוצת תלמידי שנה א` של בית צבי שכבר מראים יכולות מבטיחות בהגשת טקסטים (בהדרכתה של אסי אשד) ולשיר כיחידים או כקבוצה (בהדרכתם של שי בן יעקב ודוקי עצמון).

בתפקיד המשנה הקטן של פרעה הגוסס בלט דודו ניב שהצליח להכניס קצת הומור בריא לשמלת הזהב, ולכתר הפרעוני שיחד עם נעלי הפלטפורמה הגבוהות כמעט הכפילו את קומתו. נועם טלמון גילם יפה את האב התככן, ושר בקול אופראי מדויק מאוד. דוד שמול היה אמונסרו גאה, וזיטה יגודייבה הייתה שפחה נובית בעלת נוכחות חזקה.

אבל את הנטל העיקרי, כמעט ללא הפוגה, נשאו על כתפיהם מגלמי ארבעת התפקידים הראשיים. ניר שלמון שר יפה ובשכנוע רב את הפזמונים של ראדאמס, שבהם למעשה מתמצה התפקיד, ויש לו נוכחות בימתית נעימה מאוד, שחיפתה על כך שמחברי הטקסטים לא הצליחו להעמיק מעט את דמותו, כפי שהשכילו לעשות עם דמותו של מרב, המשרת הנובי.

בתפקיד הזה גנב מעט את ההצגה דניאל אפרת, שנאחז בכל זיז של התפקיד ועשה ממנו דמות חיה מאוד, מצחיקה פה ושם, ובעיקר נוגעת ללב. אפרת גם שר נפלא את הקטעים היפים שלו, בסולו או בקבוצה.

רוני נופר בתפקיד אמנריס שרה נהדר, ובקול מרשים כפי שהפגינה מיד בתמונת הפתיחה במוזיאון, ובהמשך כשהתגברה בטבעיות על תקלה טכנית במערכת ההגברה. היא ניצלה יפה את הפזמונים המרגשים כדי לעצב דמות אמינה מאוד של נסיכה, הרבה מעבר למה שהמחזאים נתנו לה. תמונות הסיום שלה היו מרגשות.

כהן מרגשת

הנטל הגדול והאמיתי של המחזמר הזה נופל על כתפיה של אאידה, ועדי כהן מצליחה להרים את התפקיד ולנסוק בעצמה לרמה גבוהה במיוחד של שירה ומשחק. בהדרכתו של קוגן היא בונה דמות חכמה, אמיצה, מצפונית, ומלאת רגש כלפי מולדתה ובני עמה. היא מבטאת ברגישות, וללא רגשנות, את געגועיה לנופים, ומעצבת יפה את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין אלה לאהבתה לראדאמס.

את קולה של כהן כבר מכירים, אבל היא כאן היא חושפת יכולות חדשות, גוונים ושכבות בפזמונים שאינם קלילים, להיטיים, של שואו. כהן מרגשת בהם, והיא שרה אותם מחוברים לחלוטין למשחקה המצוין, ובכך היא מצליחה ליצור דמות אחידה ושלמה.

אלטון ג`ון וטים רייס כתבו את הפזמונים בהמשך ישיר לעבודתם המשותפת ב"מלך האריות", ולא פעם היה אפשר לשמוע בהם הדים של סימבה ומשפחתו. ובעצם מה מותר האהבה האנושית מזו של בעלי החיים? אולי רק היכולת להכיר בכך שיש אהבה גדולה מאהבתך שלך, כפי שמגלה הנסיכה המצרית הנבגדת.

זה לא ורדי, זאת לא אופרה, ואולי זה לא יחזיק מעמד בתולדות המחזמרים יותר מעוד עשור או שניים. אבל בינתיים, בקיץ הלוהט שלנו, אפשר בהחלט ליהנות עד למחזמר הבא.

מועדי מופעים
עדי כהן היא אאידה