עד שראיינתי בפעם הראשונה את ענבל פינטו ואבשלום פולק, מצאתי תירוצים מתירוצים שונים לא להתקרב לתחום הזה שנקרא מחול, באין מילים מולי שיעזרו לי להבין את הנעשה על הבמה.

אחרי השיחה הראשונה איתם קיבלתי מהם את האישור להבין מה שלבי מבין, וליהנות ממה שעיניי רואות, מבלי להתבונן לצדדים בחשש שמא יש לידי מישהו שבאמת מבין את העניין שלשמו התכנסנו באולם, בניגוד, אולי, אליי

אותם הלב, הראש והעיניים מוזמנים ל"אבק", ההנאה החדשה והיפהפייה שמציעה להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק, אשר לעיניי, לפחות, זימנה את אחת החוויות הוויזואליות והרגשיות המרתקות של הזמן האחרון.

למעלה מעשרים שנות עבודה וחיים משותפים יצרו אצל השניים שפה משותפת שייחודה ועוצמתה מגביהים את הלהקה לשיאים חדשים המוצאים את ביטויים גם בהישגים ובהצלחות העולמיות שלה.

אחת האחרונות שבהן היא יצירת האופרה "השועלה הערמומית" מאת יאנוש יאנצ'ק בבית האופרה של ברגן בנורבגיה, הובילה את השניים ליצירת "אבק", שמוסיף הפעם לקדירה גם שיתוף פעולה יצירתי עם המאיירות שמרית אלקנתי ורוני פחימה, שמהווה מעין היפתחות ראשונה של ההרכב הכל כך מהודק הזה לעבודה עם יוצרים מבחוץ.

"אבק", צילום: דניאל צ'צ'יק

השפעת האיור על התנועה ולהיפך

"לפני כשנה ביימנו את האופרה 'השועלה הערמומית' של יאנוצ'ק, שכתב בעצם את האופרה על בסיס cartoon שהיה בעיתון", מספרת פינטו. "בכל יום ראשון הוא היה קונה את העיתון להסתכל על הסיפור הזה על השועלה, ורצינו איכשהו להחיות את כל העניין של האנימציה גם בבימוי שלנו באופרה. פנינו לשמרית ורוני ואיתן עשינו בפעם הראשונה את השיתוף פעולה הזה שיצא נורא מוצלח. אבל הן לא יכלו להגיע לנורבגיה ולכן החלטנו שאנחנו הולכים לעשות איתן עוד הפקה... כך נולד 'אבק', מתוך הדיאלוג עם שתי היוצרות האלה שהן מאוד מעניינות ואנחנו מאוד נרגשים בכלל מהעובדה שיצא לנו שוב פעם לעשות את זה איתן".

שיתוף הפעולה הזה עם פחימה ואלקנתי מקבל ביטוי מרהיב על הבמה ויוצר תחושה של תנועה ואיור שנמצאים בעצמם בתוך חדוות הגילוי של השיחה ביניהם.

"הדיאלוג עם הרקדנים נוצר דרך הגוף ותפיסת העולם של התנועה בתוך המקום הזה, ואיך למלא את זה בטקסט תנועתי", מסבירה פינטו. "עם שמרית ורוני זה היה קודם כל ברמת התוכן, כשיצרנו ביחד את הניסיון לברוא איזה עולם. להתחיל, לפחות, מהמעטפת, ואז לרדת לפרטים.

"עד שהתחלנו פיזית לעבוד עם הרקדנים לא החלטנו על שום דבר סופי. אמרנו 'בואו נבדוק את אפשרויות א', ב' ו-ג', וכשהתחלנו לבדוק הבנו מה יותר מעניין או מרגש אותנו. בתוך כל זה גם שמרית ורוני מצאו סוג של חופש יצירתי ואפשרות לביטוי מלא של כל רעיון שהעלו".

האם זה אומר, בעצם, שהפעם הייתם חייבים לבוא הרבה יותר מתומללים כדי לעבוד מול המאיירות?

"זה יכול היה לעבוד איתן בצורה מאוד אסוציאטיבית, כי גם הן מאוד משוחררות בעולם הדמיון שלהן. התחלנו מאיך אנחנו רוצים לחבר בכלל תנועה ואנימציה. איך שני העולמות האלה מתחברים במקום אחד, מתקשרים אחד עם השני, ומהמקום הזה נולדו רעיונות. בין היתר היה את כל העניין שהאנימציה יכולה להיות פרולוג למשהו שיקרה על הבמה, וזה נכנס לעבודה.

"העלנו גם כל מיני סוגי אנימציה, חיפשנו איך האיור משפיע על התנועה והתנועה על האנימציה, איך אפשר בעצם לייצר אנימציה בכל מיני צורות, כולל דרך הרקדנים ודרך הגוף. האנימציה גם מושפעת מהתנועה של הרקדנים, מסיטואציות שקרו בסטודיו ובסופו של דבר עברו למרקע.

"דאגנו לצלם את החזרות ולהראות להן כל שלב בהתפתחות, ולקראת סוף התהליך לכל אחד מאיתנו כבר הייתה השליחות שלו וכל מה שנותר זה בעצם לממש אותה. כל אחד הלך לבצע את הסיום של העבודה שלו".

ואם אני בכל זאת מנסה לשאול על מה העבודה,  מה למשל תגידי לבן שלך כשהוא ישאל אותך על מה העבודה החדשה שלכם?

"הבן שלי הוא הראשון שיגיד לי על מה העבודה. כי זה בדיוק העניין בגיל הזה, או שאולי הוא מיומן, אבל ברגע שאתה לא מחפש לתמלל את הדברים, בסופו של דבר אתה כן יוצא עם מילים מהעבודה, ואני לא אגיד עכשיו על מה העבודה כי מה שאנחנו מייצרים זה מסגרת להרבה מאוד טקסטים ותובנות. רק מהמעט הופעות שכבר היו לנו אני יכולה להבין שזה נתון בידי הקהל, ולא משהו שאני רוצה להכתיב אותו ולסווג אותו ולהגיד, כמו בהצגת תיאטרון, 'אתם תראו את המחזה הזה והזה'".

"אבק", צילום: דניאל צ'צ'יק

לחבר מרשמלו ואבוקדו לארוחה אחת

החיבור בינך, שבאה ממחול, לבין אבשלום פולק שבא מעולם התיאטרון, הוא הזדמנות טובה לשאול על החיבור בין שתי דרכי הביטוי הללו

"זה שאבשלום בא מתיאטרון לא אומר שהוא יוצר תיאטרון. אנחנו כבר הרבה מאוד שנים ביחד, ולכן השפה היא תנועה. אני לא יכולה להגיד לך שזה לא נוגע בעולם התיאטרון כי יש שם מצבים וסיטואציות שהם לא אבסטרקטיים לחלוטין. הם נוגעים במצבים אנושיים וברגש מסוים, ובניגודים בין רגשות מסוימים ותחושות ומרקמים, אבל בסופו של דבר העניין הוא שמחול הוא שפה אבסטרקטית שמייצרת דינמיקות בין אנשים ולא טקסטים חד משמעיים וברורים, ובדינמיקות האלה בין האנשים, אתה יכול לצייר לעצמך, כקהל, הרבה מאוד אינטרפרטציות.

"אחרי כל כך הרבה שנים שאבשלום ואני יוצרים ביחד, אני כבר לא יכולה להפריד בין מה שאני ומה שאבשלום. יש לנו שפה משותפת שלנו שהיא תוצר של החיבור שלי ושלו. אחרי כל כך הרבה שנים, בערך עשרים, יש פחות נפרד מהמשותף".

ואיך עובדים שני אנשים בתהליך מול להקה אחת? יש החלטה מראש של מי אחראי על מה? יש חלוקה טבעית?

"אין החלטה. זה דבר דינמי. שום תהליך לא דומה למשנהו. קצת קשה להסביר את זה. זה כמו תבשיל כזה שאחד אחראי על חיתוך הירקות, השני מרתיח מים, הראשון מתבל וכן הלאה. זה כמו לבשל ביחד".

אלו השפעות מונחות לכם על השולחן בבואכם ליצור יצירה חדשה?

"קשה לי להגיד, אבל בכל פעם אני מנסה לברוח מהדפוס של עצמי ולגלות צד אחר שלא נגעתי בו, דפוס אחר.  אני לא יכולה להצביע באופן גורף על השפעה, אבל אני בטוחה שיש לי את הנקודות שאני נמשכת אליהן, שאני כמהה לראות. אני חושבת שאלה בעיקר מצבים שהם ניגודים. מאוד חשוב לי לגלות איזה משהו שיש לו עומק, שיש לו נפח, שהוא לא רק זה או רק זה".

יש דפוס כזה שאת כבר יכולה לשים עליו את האצבע אחרי העבודה על "אבק"?

"קשה לי בשלב הזה לעשות דיאגנוזה על עצמי. הרבה פעמים אני מרגישה שזה כמו לפצח איזה חידה. התחושה של הגילוי היא אותה תחושה כמו של לפתור חידה, וזה הדבר שבעצם מאתגר, כי בכל פעם אתה נמצא באיזו מין תחושה של 'אני לא מכיר את החידה הזו, אני לא יודע איך לפתור אותה, היא לא דומה לשום דבר שהיה לי לפני', וכשאתה פותר את זה יש איזה תחושה של 'וואו, זה כל הזמן היה שם'. זה קצת כמו הסיפור על הפסל שהפסל מעיד עליו שהיה טמון בתוך האבן וכל מה שהיה צריך לעשות זה לגלות אותו.

"אני חושבת שזה צריך להיות מדויק, ומזוכך, ולדעת בדיוק להגיד את הדבר הכי מדויק ולא להוסיף יותר מדי או פחות מדי, שוב, כמו בבישול. אבל בכוונה אנחנו שמים את עצמנו בתוך איזו מין תסבוכת של לקחת מרכיבים שהכי לא נראה שיתחברו, מרשמלו ואבוקדו נניח, ולהגיד, בוא נראה איך אני יכולה לעשות ארוחה מזה".

 
להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק תעלה את "אבק" ביום א', 29 ביוני 2014 ב-21:00, וביום ב', 30 ביוני בשעה 21:00  במרכז סוזן דלל בתל אביב.

לרכישת כרטיסים