ענבל פינטו ואבשלום פולק חודרים למעמקי מנהרת הזיכרון של הילדות
דימוי מקורי
הרבה חסד שורה על "אבק", יצירתם החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, העולה בפתחה של 2014.
בענווה הם מספרים על ימים רחוקים, יחד עם איורים ואנימציה של שמרית אלקנתי ורוני פחימה, תאורה של יואן טיבולי ובאמצעות הלהקה שלהם.
היצירה החדשה מתאפיינת בעיקר בכך שהסיפור המועלה בה – זה שהיא מנערת את האבק מעליו – הוא מהסוג שאין כמעט אדם שלא חווה בעצמו או יכול להישאר אדיש אליו. לבטח לא כאשר מעלים לפניו את ימי בית-הספר, את חוויית הכיתה, את השיגועים שעושים למורים, אלה שמרביצים תורה וגם אלה שמלקים.
כתמיד אצל פינטו-פולק, שהם הכוריאוגרפים, מעצבי התלבושות, התפאורה והפסקול – השזירה של מרכיבי היצירה היא הנותנת לה את הצבע והניחוח. ואם לעתים הדברים נראים ככתב חידה שהצמד אינו מתעקש לפענח עבורנו, הנה הפעם מדובר במגילה הנפרשת בתנועה הרציפה של אבזרי הבמה שעיצבו וייצרו רועי וספי ינאי ושלומי איגר, ובחיבור שאינו פוסק לרגע בין הבהיר, כצבע התפאורה והתלבושות, לעמום.
הזרימה הרעיונית של היצירה עוברת מהמסך, שעליו סרטון אנימציה הנפתח בזוג עיניים צופיות על זרם מים המכסים ושוטפים את מה שהיה ברחובות – גני משחקים, צעצועים, בתים שנסחפו. זרם שמעביר אותנו בסיומו אל כיתה בבית-ספר, בבית-יתומים אולי, שבה יתרחש ה"סיפור".
ההחלטה הזאת כשלעצמה מפתיעה כאשר שם היצירה הוא "אבק", אבל המים הזוכרים את מה שנשטף והאבק המכסה את הזיכרון הם דימויים אחים. בשניהם מתקיימים שינויי צורה, מעברים בין מצבי צבירה, כיסוי וחשיפה, ומרתקת משום כך הבחירה של אלקנתי ופחימה במים, שהופכים להיות דימוי מקורי מאוד לאבק.
אבק (צילום: דניאל צ'ציק)
כיתת חיים תחת "השגחה"
את המתח שביצירה, כמו בחיים של כל כיתה בכל מוסד, יוצרת דמותו של המורה, בביצועו המרתק של אבידן בן-גיאת, בתנועה טבעית בכל פיתוליו ובמבעו. לרגעים נדמה כי הוא מסתתר בתוך מעילו הכחול ואז מגיח מתוכו ומדדה בין תלמידיו, פעם רודף ופעם נרדף, מטפס על השולחנות, מתעתע ומאיים, עם קנה ארוך או בלעדיו.
בן-גיאת מצוין בדואטים נהדרים עם אחד התלמידים, שאותו רוקד להפליא מיראי מוריאמה, רקדן ושחקן ששמו הולך לפניו ביפן. מוריאמה הצטרף השנה ללהקה כשליח תרבות יפן לשם השתלמות, התמחות, מחקר ועבודה משותפת עם פינטו ופולק.
נפחד מאחור "התלמיד השקט", שמתעורר במועד ומצטרף למתרחש באקרובטיקה מפתיעה של תום וקסלר, ובחזית שלוש הסילפידות הקטנות של היצירה – נגה הרמלין, ותיקת הלהקה, קורדליה לנגה (חכו למגילת הדמעות שלה), ומיומו מינקווה הנוגעת ללב.
כמו המים כך גם היצירה סוחפת את הצופים אל הסיום הטעון, שבו את האבק מדמים מאות דפים של ספרים, מחברות ויומנים. או אז מגיעה לשיאה נוכחותו של המוות בגילומו הרגיש של צבי פישזון, המלווה את המתרחש כתזכורת למה שהיה, תחת "השגחתו" האילמת, למעט רגע אחד של פרץ ג'יבריש הזוי.
פישזון, בגלימתו וכיפתו השחורות, מאזכר כמובן את מר-מוות נוסח אינגמר ברגמן בסרט "החותם השביעי" ויצירות ספרות רבות שכרכיהן ודפיהן תיארו את המוות, ואפילו כמי שבהווייתו הוא המבטיח את צבר הזיכרון של יחידים – כאבק וכמים – לחוויה הנמשכת של הכלל.
אבק (צילום: דניאל צ'ציק)
יש ביצירה הזאת שפע של המצאות שמתחברות זו לזו ומעוצבות כספר פופ-אפ שחבויים בו דגמים תלת-ממדיים הנעורים לחיים כשעוברים מדף אל דף, לצלילי מוטיב השעון המתקתק ופסקול המוזיקה (שמכיל קטעים שאינם זוכים לקרדיט, שלא כראוי). תראו שולחנות קסומים, תראו בית ההולך ונבנה, ובעיקר תראו חיים. שהיו או נחלמו.
ובמשפט קצר אחד: "אבק" היא יצירה קסומה שתרצו לראות שוב.
05/01/2014
:תאריך יצירה
|