מחול - אינטימדאנס - יוצרים מבית טוב

הרעיון שעמד בבסיס "אינטימדאנס 2005" - הצמדת 11 יצירות מחול לסדנת יצירה בנושא הבית הניב כמה יצירות מחול שבהן מככב האישי, וכמה יצירות שרמזו אל הפוליטי והחברתי.

מושגים אחרים של בית

שמונה יצירות חדשות הועלו במסגרת "אינטימדאנס", שתי יצירות סולו, ארבעה דואטים, ושתי יצירות לארבעה וחמישה רקדנים. לכאורה היה ניתן לצפות לקולאז` של דימויי בית, שנבחר כנושא של המפעל השנה. לשם כך גם זומנו היוצרים – גם של שלוש היצירות שכבר הועלו במקומות אחרים – לסדנה מיוחדת עם המנהל האמנותי של המסגרת הזאת, שלמה פלסנר.

הרעיון טוב כשלעצמו, אך כפי שהתברר במהלך הסדנה, לכל אחד ואחת מהיוצרים והרקדנים יש מושג אחר של בית, ושל עצמו ביחס לבית הזה. זה הכי טבעי שיכול להיות. השאלה היא רק אחת: האם יש לזה ביטוי ביצירה. התשובה שהמחולות החדשים נותנים איננה אחידה, ולעתים התשובה נמצאת אך ורק בתודעת הקהל,היודע שזה הנושא.

יחיד כנגד קבוצה

ולעתים, דווקא משום שלפני כל אחת משתי התוכניות הודגש שמדובר במשהו אישי, המחולות דווקא פוזלים לעבר משהו בעל הגד רחב יותר, חברתי ופוליטי. אלה שתי היצירות שהייתה בהן העמדה של היחיד כנגד קבוצה.

"שחייה לילית" של דנה רוטנברג הייתה במידה רבה הטובה בין השתיים, כמחול מעובד לפרטיו בתנועה סוחפת, עם היבטים של אלימות, אין אונים, הומור ו"ביחד". אלה היו כביטוי ערכי ברור של מצב אישי וחברתי, שבו הקורבן, בביצוע מרגש של יגאל פורמן, מוצא עצמו מול ארבע נשים, מושכות-דוחות, מתמסרות-מתנגדות, נאנסות ואונסות.

דודי סופר הכין עריכה מוזיקלית טובה מיצירות שונות, כולל שתי ישראליות מצוינות של שחר ברבש ואלון לוטרינגר.

היצירה האחרת, אולי הבעייתית ביותר בשתי התכניות, הייתה "הצד הדומיננטי", שבה רקדנית אחת, אמרי רגב חומש, נעה בתנועה כמעט בלתי פוסקת, כנגד שלישייה גברית, די סטאטית בתנועה מינימליסטית. מוטיב ההשפלה משחק תפקיד מרכזי, כאשר אחד הרקדנים ניצב על סולם וממנו מוריד מימיו באמצעות צינור על הרקדנית, ששבה וחוזרת אל המעיין הסימבולי הזה. אחר כך הוא ישלוף שתי ביצים (אהה!) וכמובן יפצח אותן ותכולתן הנוזלית תישפך מלמעלה. וואו!!!

אלה לא הביצים היחידות שמתנפצות בהמשך, אך האפקט בתחילת הדרך עם צינור המים שהוא "כאילו" ועם הביצים, עורר תגובות צחוק, של מבוכה או של אי-הבנת הרמז הגס.

מי שבאה להציל את המצב הייתה משוררת המנוחה לאה גולדברג, בהקלטה הידועה שלה כשהיא קוראת את שירה "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". ומשום שבתכנייה אין אזכור מינימלי למוזיקה ולאפקטים, גם עובדה זאת נשמטה, ואינני בטוח שכל מי שישב באולם זיהה את הקול, ואפילו את הטקסט שהעניק ליצירה משמעות פוליטית בוטה – ובכל מקרה, גדולה וכואבת. את התלבושות עיצבה נטע שכטר ואת הבמה עיצב איל וינטראוב.

סינדרום יסמין גודר

התחושה הגוברת לאחרונה כי מתפתח אצל יוצרות צעירות "סינדרום יסמין גודר" באה לידי ביטוי מובהק בשלושה מהדואטים החדשים לשתי רקדניות. כך היה ב"מיטוזה" של אודליה קופרברג שגם רקדה עם סתו ייני לצלילי מוזיקה מקורית טובה של הילית רוזנטל, ותלבושות שעיצבה שרית לולאי.

כך גם בדואט החלש למדי "בדקה", שגרסתו הראשונה נעשתה במסגרת לימודי היוצרת שלו בסמינר הקיבוצים. ושוב, מכיוון שהכוריאוגרפית לא חשבה שצריך לאזכר את המוזיקה, לא אציין את שמה.

הדואט הנשי השלישי "אין שום דבר סקסי בספונג`ה" היה של מאיה ברינר, שרקדה יחד עם שני בן חיים, למוזיקה שכללה יצירה מקורית של דן בלילטי, לצד צורן, קייג` והרברט, בעריכתו של אמיר פולק. זהו דואט שמנסה ליצור שפה מסוגננת מאוד, כמעט שפת סימנים אישית, ועבודה נוספת עליה, ומיקוד חזק יותר על מרכיב התנועה עשוי לקדם אותה.

הדואט החדש הרביעי הוא "אגוטריפ אדלמן" שכשמו כן הוא, התפוצצות אלימה למדי של הכוריאוגרף רובי אדלמן, שרקד יחד עם מורן אברג`ל, לצלילי מוזיקה של דניאלה פפיש ובתלבושת שעיצבה מיריק חממי. המחול, אם אמנם כך יאה לכנותו, מתחיל בנאום די ילדותי, צעקני, ועובר למין דואט עם כמה רעיונות מסקרנים שלא התפתחו, ומסתיים במיץ פטל שותת כדם. מה רצה האגו לא הבנתי, אבל אני מודה שזה היה חזק מאוד, ולרובי אדלמן יש בהחלט נוכחות בימתית לא שגרתית.

הרבה תנועה ללא כיוון מוגדר

נוכחות בימתית זה גם שם התואר הראוי לשני מחולות הסולו שהועלו במסגרת הזאת, ודווקא בשניהם, יותר בכל שאר היצירות גם יחד, התמודדו היוצרים במישרין עם נושא הבית.

איתי יטוב רקד את יצירתו "סף" במחוות תנועה גדולות בחלקה הראשון, עם הרבה תנופה, אבל ללא כיוון מוגדר, לפחות לא לכאורה. הכיוון נרמז במידה מסוימת בחלק השני המרשים, שהיה למעשה מין דואט מרתק של יטוב, הגבוה, עם לבנת בניין. כאן כבר נוצר דיאלוג של ממש, כשהלבנה, שלא נשמטה מידיו, מסמלת לא רק את הבית הפיזי, אלא גם אהבה ותשוקה, כפרטנרית לכל דבר. גיי ליידן ואורן רוז ייעצו וערכו את המוזיקה של הורוויץ, קוקו רוזי והשיר "Set FireTo Flames".

את מכלול המחולות בשתי התכניות פתחה היצירה "רץ לאחור" של נדר רוסנו, שרקד אותה ביכולת מגוונת של תנועה, איזון, מבע, וקשר עם הקהל. זאת אולי השפעה של עבודתו עם אמיר קולבן (בהזדמנות זאת התברר לי שרוסנו היה הסולן שהרשים אותי ב"חדיר").

רוסנו בנה בתנועתו חדר, קירות, חלון, מרפסת, דלת ורחוב – שבתוכם וביניהם חיפש, התחבט, ניסה לזכור ולשחזר חיים אחרים מאלה שהוא חי עכשיו. זה היה מרתק.

מחולוהט בדלת האחורית

והיו עוד שלוש יצירות, שבאמצעותן נכנס "אינטימדאנס" בדלת האחורית למסגרת של "מחולוהט" והתחבר אליו בזמן ובתכנים.

אלה הן היצירות "The Lemon Of Pink" של דורון רז, שהועלתה במסגרת "רקדני בת שבע יוצרים", "Going Nowhere Slowly" שהועלה במסגרת "מחול אחר" (עובדה שהושמטה מהתכנייה, וכך גם הקרדיטים ליוצרי המוזיקה ), ו"The Birds And The Bees" הנפלא של רייצ`ל ארדוס עם הראל קיי ושימרית גולן שהועלתה לפני חצי שנה בלונדון, ובתכניות "פאזל" ו"מחול אחר" במסגרת "מחולוהט".

שלוש היצירות שהועלו זכו לביצועים מגובשים, בעיקר כתוצאה מהעלאתן החוזרת בפני קהל, ועל במות בעלות נפח שונה זו מזו, וגם בזכות הבמה הקטנה והאינטימית של תיאטרון תמונע.

לסיכום, אפשר בהחלט לתת מחמאות למארגני "אינטימדאנס" בשנה החמישית לקיומו, ובראשם שלמה פלסנר וכרמית יעקובסון, וגם תאורן הבית יאיר ורדי שעיצב את התאורה לכל היצירות, שמעבר לכל הערכה אחרת, הצליחו לתת בית ליוצרים.

11 יצירות על בית ב"אינטימדאנס"