מחול - שני ימי ההולדת של איטן סלומון

בגיל 24 עברה איטן סלומון תאונה. 5 שנים אחרי, היא יוצאת באלבום והופעה. היא עוד תפתיע

היא בת 29, אבל נראית ונשמעת כטינאייג'רית. "לפני ואחרי", אלבום הבכורה של איטן סלומון, הוא גם מה שהיית מצפה מאלבום ראשון של נערה שסוגרת את תקופת הבחרות הסוערת שלה ומפנה מקום ואת השולחן לקראת האתגרים המוזיקליים הבאים, הבוגרים והמיושבים יותר.

אולי באשמת תאונת דרכים שחוותה בהיותה בת 24, שעצרה את הזמן והכריחה אותה לסיים בשלום ובגבורה את הפרק הראשון של חייה בטרם תעבור הלאה, כל ההפקה התעכבה. ואולי כפי שהיא עצמה כותבת בשיר הנושא, שמחלק את חייה לשניים, לפני התאונה ואחריה, יש לה שני ימי הולדת בשנה, ועתה, בחלק השני, היא רק בת חמש.

בכל מקרה זה אלבום של התבגרות, של פרידה מתקופה, עם תחושה חריפה שסלומון – בתם של השחקנית-זמרת ניצה שאול והמוזיקאי-מנצח דורון סלומון – מוטרדת מן העתיד והולכת אל הבלתי נודע. ככה זה כשמוציאים אלבום בכורה בגיל מאוחר יחסית.

אני סוכרייה קצת חמוצה, תתרגלו

המפיק המוזיקלי גיל לואיס, נגן גיטרות מוכשר שקנה לו מוניטין בעבודה עם זמרות בסביבה הזאת של פופ רך, כמעט לא מחייב, בנה לה אלבום פופי מובהק, קליל, אופטימי ומאוד קופצני, אם כי מנוקד באמירות כואבות על החיים.

זה פופ אלקטרוני זהיר ובטוח שמשקף את יכולותיה של סלומון ככותבת וכמלחינה, וגם כמבצעת. לטעמי היא מתוקה מדי באלבום הזה, אולי במתכוון. על הבמה היא מתגלה כהרבה יותר עניינית, אמיתית וקרובה לגילה הביולוגי.

איטן-סולומון-עטיפת-אלבום.jpg

איטן סלומון, עטיפת האלבום "לפני ואחרי"(צילום: יח"צ)

האלבום נפתח עם להיט חביב, מריר-מתוק, בשם "שיר האודישנים". שיר של חניכה בתוך מציאות הריאליטי (ללחן של אוהד שרגאי, שחווה על בשרו את המעמד), על כל הסכנות והפיתויים שאורבים בדרך לתהילה המדומה. הפאנץ' שלו, וסלומון מיטיבה לנסח שורות מחץ נועלות, אומר שאני סוכרייה קצת חמוצה, אבל אתם תתרגלו אלי.

מרבית השירים דנים בחיבוטי זוגיות צעירה. "קשה לקחת", שהלחינה יחד עם אורן סלע, מעיד עליה כמי שקשה לה לקחת את מה שאהובה נותן. משלים את אמנות התן-וקח הסינרגטית שבין אוהבים השיר "רעש בקיר", שגם אותו כתב, מלים ולחן, אותו שרגאי. שיר מתעתע על גבול האלימות באהבה, שאומר, לי קל יותר לתת את מה שאתה רוצה. ואי-אפשר להחמיץ את הנימה הצינית שבהכנעה הנשית.

ויש בסלומון דווקא עוצמה נשית, שגם זוכה לביטוי מחוספס, בוטה ורוקי באלבום. "רק רציתי", אחד השירים המרשימים בקובץ, הוא חותמת להתבגרות של אשה שיודעת איזו אהבה היא רוצה. פשוטה, לא מסובכת. זה דואט (עם שרגאי הנ"ל) שמסתיים במקהלה גברית משועשעת.

גם אני רוצה להיות שלומי שבן

בין האחרים, שיש בהם היסוסים וזהירות של התחלה, ואולי גם פחד מוות מפני חידלון ("ואת לא", לחן של איתי שטרית), חיפוש תכלית, רצוי חיובית, לכל פעולה ("אם את הולכת") ורצון להתנתק מן המציאות ולשגות בחלומות ("פקק"), מצוי גם "לונדון", שיר של זהות חצויה.

לה, בניגוד לגיבורת "לונדון" של חנוך לוין, הבירה הבריטית תמיד תחכה. כמי שגדלה שם יש לה הדרכון הנכון וגם המבטא הנכון, ונשאר לה רק להתאמן על המבטא הנכון במקום שאליו היא שייכת כשהיא נוחתת. חמוד.

כאמור, המתיקות הילדותית האולפנית מתקהה על הבמה. איזה אנפוף נעים שמקנן בקולה דווקא מבגר את שירתה, מוסיף לה ארומה מבטיחה. גם ההפקה המוזיקלית, שמוביל הקלידן ואיש המחשבים איתי שטרית, כשלצדו שלושה נגנים (אלעד מרום בגיטרות, נעם שחם בבס ואסף דגן בתופים), יותר "בוגרת" או מותאמת לאישיות של סלומון, ולבטח ליכולות הבימתיות שלה. היא שומרת על המבע האלקטרוני, אבל נוטה לפאואר-פופ ולא חוששת לפלרטט עם רוק, כשהאיכויות הקוליות המפתיעות שלה מתמודדות איתו בקלות.

כאילו כדי להנמיך את אש הציפיות, היא פותחת עם שיר הנושא. שנדע, מי שלא, את הסיפור המרכזי של חייה עד כה. ל"פקק" היא יוצקת איכויות של זמרת אר.אנ.בי. נוגעת בפאנקי; ב"לונדון" היא מגלה מבטא אנגלי נהדר ושאכן צריך לעבוד על העברית; "ואת לא" מתגלה כבלדת פסנתר מוחמצת משהו ויותר ממנה כשיר ערש למתבגרות.

אורחה הראשון, אלון עדר, השתלב היטב בפופ האלקטרוני הרקיד ומצא בה פרטנרית מצוינת בשיריו "המהפכה מתחילה" (עם קאסיו משומש, עליז ומחמם לב) ו"בסוף העיר הכי יפה" (שבו מחאה חברתית מהולה בהומור נוסח כוורת, השפעה מוכרת שלו). עדר נשאר ללוות אותה קולית ב"רק רציתי" רב החנדלאך והעליצות, והצטרף בהתלהבות לפינאלה של המקהלה הגברית.

אוהד שרגאי, איך לא, היה האורח השני (אחרי "קשה לקחת"). גם הוא תרם הומור בשיר המשחק והדואט המשובב "גם אני רוצה, גם אני רוצה להיות שלומי שבן", ואת קולו בליווי של "ראש בקיר" שלו, שכצפוי היה טעון, נואש ובוגר יותר מהאחרים.

תמיד יש לי מלים להתחכם

ההדרנים התאפיינו באתגרים זמרתיים ובהפגנת האפשרויות הקוליות המגוונות של סלומון הצעירה. תחילה ב"שיר האודישנים", הממתק היחיד ששרד מן האלבום באופיו אם לא במתכונתו, ולסיום "וזהו", שיר נעילה קלאסי, כמו באלבום, שמאפיין את דלות ההבעה של הדור הצעיר בישראל, אם כי לא את של סלומון:

איטן-סלומון-דנה-מאירזון.jpg

איטן סלומון (צילום: דנה מאירזון)

"...ואין לי מלים להתחכם/ ותמיד יש לי מלים להתחכם/ אבל אתמול כשבכיתי, הצחקת אותי נורא/ אז רק אומר שוב שבאופן כללי// אני אוהבת אותך מאוד/ כשאתה כאן מתחשק לי לרקוד/ כשאתה לא אז קצת עצוב לי/ וזהו". ואולי מפני שזה היה שיר הסיום היא הרשיתה לעצמה להתפנק ולהתיילד.

יחד עם האורחים ותרומת השירים שלהם (שלושה ועוד העשרה שלה) וכל הפטפטת הנרגשת שביניהם, לא הגענו להופעה של שעה. אז אולי אין עדיין חומר למלא מופע, אבל הכישרון נוכח. כיוצרת וגם כמבצעת, עם נוכחות מבטיחה ויכולות הצגה ומשחק. ודווקא בהתחשב בכך ש"הפסידה" לא מעט שנים שבהן היתה יכולה להתייצב ככוכבנית פופ, יהיה מסקרן לעקוב אחרי התפתחותה היצירתית.

הערה אחרונה: אני עם "האזור" גמרתי. רק כשמפעיליו יצליחו למנוע זליגת עשן סיגריות לתוך אולם ההופעה, אשוב לראות שם הופעות, אם בכלל.

איטן סלומון, "לפני ואחרי" (עצמאי)

איטן סלומון, הופעת השקה, האזור, תל אביב. שלישי, 21 בינואר 2014