אני כועס על אחינועם ניני. לא בשל החלטתה לדחות את פרס אקו"ם שאמורה היתה לקבל מחר (3 בפברואר) על תרומתה להפצת היצירה הישראלית בעולם, גם לא על הנימוקים והסיבות שהביאו אותה להחלטה זו, אלא על יחסי הציבור שהצעד שלה עשה לפרס, שאיך נגיד - אין לו מקום בתרבות פופ מתוקנת.

אקו"ם מנצלת את כוחה הכלכלי

מותר לאקו"ם, אגודת קומפוזיטורים ומחברים, שהוסיפה לשמה בשנים האחרונות גם את כותרת המשנה "האגודה השומרת על זכויות היוצרים בישראל", להעניק פרסים ליצירות וליוצרים בולטים במוזיקה (וגם בספרות) המקומית. אולי אפילו חובתה להוכיח ענייניות ופעילות בלתי נפסקת לטובת חבריה. אולם התהדרותה בכך שהטקס בו יחולקו הפרסים "הוא האירוע היחיד (מסוגו, תוספת שלי. ע.א.) לאמנים בישראל", היא שצובטת בלב.

במעשה זה אקו"ם מנצלת את כוחה הכלכלי, אך יותר מזה מנצלת עד תום את השיתוק, החידלון ואין האונים של תעשיית המוזיקה המקומית בכשלונה להעניק לעצמה פרסים, לפחות כפי שעושים זאת הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון המקומיים.

יש לנו אמנם מקבילות לאוסקר (בקולנוע), לאמי (בטלוויזיה) ולטוני, לאוליבייה או לסיזאר (בתיאטרון), אבל לא לגראמי, לפרסי המוזיקה האמריקאית, לבריט, אפילו לא לפרסי MTV ולפרסים מרכזיים רבים אחרים, עצמאיים ובלתי תלויים.

אחרי שבנתה את כוחה הכלכלי-פיננסי-משפטי הודות למונופולין שלה בגביית תמלוגים על זכויות יוצרים ומחברים מהשמעות יצירותיהם בארץ, אקו"ם מנצלת את הוואקום בשדה הפרסים להאדרת שמה וכוחה התדמיתיים והציבוריים.

היא בונה אותם גם על חשבון חולשתה הכלכלית של תעשיית המוזיקה, ויותר מזה - על היעדר דבק, חוסר פרגון, חשדנות ואי אמון בקרב הגורמים הנחשבים (אם יש כאלה) בתעשייה המקומית, שלא מצליחים לכונן לעצמם פרס כמקבילה לנזכרים לעיל. והניסיונות הכושלים הקודמים להנהיג פרס כנהוג בטריטוריות פופ ורוק איתנות ומשפיעות (כגון פרס תמוז, שלחתום מעלה היתה יד בהקמתו, או פרסי עמ"י של ערוץ המוזיקה הישראלית), רק מעידים על רעיעותה של התעשייה.

מבחינתה, אקו"ם מנצלת נהדר את הרפיון הזה. עובדה שפרס פנימי, גילדתי, שחשיבותו כלפי חוץ היתה זניחה בראשית דרכו, הפך לפרס הכי נחשב במוזיקה הישראלית הפופולרית. למרות שמבחינת ערכו ומהותו הוא בדיוק כמו הפרסים השנתיים שמחלקים תיאטרוני הקאמרי והבימה לשחקניהם ולעובדיהם המצטיינים. תארו לכם שהם היו הופכים לפרס של התיאטרון הישראלי, כמו שאקו"ם מנסה להפליג בחשיבות ובערך הפרסים שלה.

אחינועם ניני, צילום: יח"צ

חמישה אנשים, לא אקדמיה

צריך להיות הגונים ולהדגיש שאקו"ם לא המציאה את הפרס שלה (שבעבר כונה "נוצת הזהב", ואיכשהו, איפשהו, הועם זוהרו של שם מקורי זה) כתחליף למשהו לא קיים. כאמור, אקו"ם מחלקת פרסים שנתיים כבר יותר מחמישים שנה, כך שאי אפשר להאשים אותה בהשתלטות או בהפיכת חצר. זה רק יחסי הציבור שעובדים קשה כדי לשוות להם הילה, חשיבות וערך לא להם. כאילו היא הגוף היציג הבלבדי של הפופ המקומי.

פרס אקו"ם אינו דומה לשום פרס שאתם מכירים. ראשית, הוא כספי. וזו אולי מעלתו הגדולה והחשובה. נע מ-10,000 שקלים ל-35,000 שקלים בהתאם לקטגוריה (בטקס מחר יחולקו 260 אלף שקלים ב-15 קטגוריות של מוזיקה פופולרית. בעצם, רק רבע מיליון, אם ניני תתמיד בסירובה להתייצב ולאסוף את הצ'ק שלה). אף פרס מגדרי אחר בתרבות ובבידור הישראלי לא מעניק פרסים כספיים. רק פסלונים ותעודות, אותות ומופתים (אלא אם הוא הקאמרי או הבימה, וגם שם מדובר בפרסים צנועים של ארבע ספרות ופחות מכך).

שנית, שיטת ההצבעה. בעצם בחירה, שנעשית בידי ועדת שיפוט שהשנה מנתה חמישה אנשים. לא אקדמיה ולא נעליים. לא צופים ולא אלפים. חבר שופטים שבוחן את כל היצירות הישראליות שראו אור במהלך השנה החולפת ובוחר את הישגי השנה במוזיקה לדעתו. וגם אם יש השגות על הבחירות שלהם, אין בכוונתי להטיל דופי לא בשמות הנבחרים ולא באופן קבלת ההחלטות. מלאכתם, יש להניח, נעשית ביושר, באמונה וללא משוא פנים.

שלישית, למרות שמרבית הזוכים, אם לא כולם, הם גם המחברים והמלחינים של היצירה שבזכותה הגיעו עד הלום, תיאורטית וגם תקנונית, זמר-מבצע "סתם" לא יכול לזכות בפרס אקו"ם. עליו להיות חבר באגודה. שהרי כספי הגילדה לא ייצאו החוצה, לכיסים זרים. אז נכון שאין כמעט יוצר מוזיקה ישראלי שאינו חבר באקו"ם, אבל עובדה שרק השנה התקבלו לשורותיה עוד 530 חברים חדשים (כולל משוררים וסופרים; ועוד היד היוצרת נטויה).

רביעית, ואולי הכי חשוב לגבי מעמדים וטקסים מהסוג הזה: אין סודות ולא הפתעות בטקס פרסי אקו"ם. שום מתח. לא מועמדים סופיים וגם לא נאומי תודה ספונטניים ומרגשים. שהרי הכל ידוע ופורסם מראש. אז מה כל העניין? איגוד מקצועי מתכנס פעם בשנה לחגוג את פעילותו ועל הדרך מחלק סוכריות ושברירי דיווידנדים למוצלחים ולהישגיים שבחבריו. ביג דיל.

תמריץ לוודא שהזוכים יגיעו לטקס

אגב, אני "חושד" באקו"ם שבבסיס החלטתה להעניק פרסים כספיים, עומדות שלוש סיבות מרכזיות: יש לה, תולדה של מכונת גבייה משומנת שרק הולכת ומתייעלת, כפי שתעיד גם קבלת הפנים המפוארת שתתקיים קודם הטקס; זו דרך ראוותנית להוכיח שהיא עושה שימוש לטובת החברים בתמלוגים שהיא גובה בשמם ובעבורם; פיתוי או תמריץ לוודא שהזוכים אכן יגיעו לטקס.

וזה למרות שחלק לא מבוטל מהם, בעיקר בקרב הזוכים בהישגי השנה (השנה ובכלל) הם אמנים "מסודרים" (עידן רייכל, "הדג נחש", תמיר מוסקט, אביתר בנאי, גיא ויהל ויונתן רזאל) שעשו חיל בשנים האחרונות. להם, דומני, חשובה יותר דעתם והערכתם של יוצרים-עמיתים החברים בוועדת השיפוט.

לזכות אקו"ם ייאמר שהפרסים הם דרכה היפה להנציח חברים ותיקים, יוצרים שהלכו לעולמם. כמו הפרסים למפעל חיים על שמם של נעמי שמר ואהוד מנור. או הפרסים למחברים ומבצעים הם על שמם של משה וילנסקי, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום ויוסי בנאי. והפרסים הנוספים הם על שמם של דניאל סמבורסקי, מל קלר, עלי מוהר, עוזי חיטמן וענבל פרלמוטר. לפחות מהבחינה הזו שווה להיות חברים באיגוד שיודע לכבד ולהוקיר את זכרם של חברים.

סנוקרת מכאיבה
 
וניני? זכותה לוותר על הפרס (10,000 שקל כולה) ולא להגיע לטקס. זכותה לא להיות חברה של אריאל זילבר בגין דעותיו החברתיות והפוליטיות, אבל כעמיתה וכקולגה, אין לעמדותיו קשר ליצירתו המוזיקלית רבת השנים ולתרומתו למוזיקה הישראלית. ומי כמותה, שמסתובבת בעולם, להיתקל בחרמות מקוממים. יש להצטער, גם היא, על שבחרה בזמן ובזירה הללו להתנגחות מיותרת זו. על זה בדיוק נאמר - הפוסל, במומו פוסל.

אקו"ם ניסתה לצאת מפרשייה מביכה זו באמירה מתחכמת על זכויות יוצרים, אבל הדירקטוריון שלה, שהפרס לניני ולשותפה גיל דור הוא מטעמו (לצד פרס דומה שיוענק למוזיקאי שמעון כהן), ספג סנוקרת כואבת. ואולי ראוי לעתיד לבוא לברר מראש סוגיות כגון זו, למנוע מצב של ביזוי כבוד החברים, המעניקים, המעמד והמוסד.