טקס חלוקת פרסי אקו"ם, שהתקיים אמש באולם תיאטרון גשר ביפו, משך כצפוי ההתעניינות רבה של כלי תקשורת מהארץ ומהעולם, והיענות שיא של מוזמנים.
הטקס סיפק דרמה והתבטאות שנויה במחלוקת נוספת מצידו של הזמר והיוצר אריאל זילבר, שעמד במרכז האירוע בעקבות הודעת הפרישה של הזמרת אחינעם ניני ממנו ולאחר ששם הפרס שאותו אמור היה לקבל הומר - בהתערבות דירקטוריון הנהלת אקו"ם - ממפעל חיים לתרומה למוזיקה הישראלית.
ברוש לבדו
הפרס לזילבר היה האחרון שחולק בטקס. קודם לו הוזמן הזמר מוש בן ארי לבצע, כמחווה לזילבר, את שירו "ואיך שלא". אולם זילבר קטע את נגינתו של בן ארי, התנצל בפניו באומרו שהוא אוהב מאוד את הביצוע שלו, אבל חשוב לו לומר כמה דברים.
"בהתחלה אמרו לי שהפרס הוא מפעל חיים ואני רוצה להודות לחברי הוועדה על הפרס שנתנו לי", פתח ואמר. "אני מכאן. נכד למייסדי תל אביב, בנם של הזמרת ברכה צפירה, ממעצבות הזמר העברי, ושל הנגן בןציון זילבר, ממייסדי התזמורת הפילהרמונית. אני נגד חרמות. אני ישראלי ואני יהודי. אבל ההרגשה שלי היא שאני שק חבטות של גופים אינטרסנטיים ואמנים מתוסכלים שמחפשים כל פעם מחדש להמציא את הקיצוניות שלי.
"חברי הדירקטוריון של אקו"ם (שהפכו כאמור החלטה קודמת ושינו את שם הפרס לזילבר. ע.א.) רומסים את זכות האמן לדעה. הם ניתקו את השירים מיוצרם ופספסו הזדמנות פז לתת דוגמה לאחדות העם ולחופש הדעה. חשבתי להחזיר את הפרס אבל איני יכול להפנות עורף לתמיכה ולאהבה הרבה שקיבלתי מהעם בימים האחרונים".
על דברים אלה זכה זילבר הנסער והנרגש, שקרא את דבריו מן הכתב, למחיאות כפיים סוערות. אולם המשכם פילג את הנוכחים באולם לתומכים ולמתנגדים. "הייתי מפרק את אקו"ם ובונה אקו"ם חדש שנותן במה לכל דעה", הוסיף הזמר בן ה-70. "'אני ברוש, לבדו/ מול אש ומים'", ציטט שורות מהשיר שכתב לו אהוד מנור ז"ל. "'בחמסין, בקרה/ מול פני הסערה'. ותרדו מהעץ הזה".
את דבריו הוא חתם בברכה לאלוהים, נטל את פסלון הפרס, ניאות ברדתו ממדרגות הבמה לקבל זר פרחים ענק מראובן רצון, בכיר באקו"ם, השאיר את בן ארי לשיר את "ואיך שלא", חלף על פני יוריק בן דוד מנכ"ל אקו"ם מבלי ללחוץ את ידו או להביט לעברו, ויצא את האולם בחרי אף, מלווה בבני משפחה וחברים. אקט שסיים את הטקס בטרם עת, מבלי שזילבר ישיר את להיטו "תן לי כוח", כפי שתוכנן.
אריאל זילבר, צילום: יח"צ
מחלוקות במשפחה
קודם לתגובתו הרועשת של זילבר, נשא הבמאי ואיש הטלוויזיה מוטי קירשנבאום דברים בשיבחו של אריאל זילבר. הגדיר אותו כיוצר אותנטי, וכאורג צלילים נדיר באיכותו, ששורשיו נטועים בתרבות הכליזמרים, ותהה איך אפשר לצלוח את החיים בישראל ללא השירים הנפלאים של זילבר.
בהתייחסו לאישיותו אמר קירשנבאום שהכריזמה שלו, מצילה אותו, לא תמיד, מהתמימות שלו. "גם אותי הוא מרגיז", הטעים קירשנבאום, "אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה רק את דעתי מותר להביע", דברים שנתקבלו בתשואות הסכמה, אולם לא הפיסו את דעתו של זילבר ולא מנעו את הסיום הצורם.
בתום הטקס תהו הקרואים והמוזמנים מי ניצח בקרב - ניני (שלא חזרה בה מהחרמתה את האירוע) או זילבר (ש"החרים" וגם החריב את סופו). ההסכמה היתה שאקו"ם יצאה מופסדת ממפגן אי אחידות והבקיעים בבניינו.
המנכ"ל בן דוד התייחס לכך בדבריו כשאמר שיש בו עצב על המחלוקות הקשות במשפחה. מעניין יהיה לעקוב מה יגרמו האירועים שקדמו לו ובמהלכו לטקסי הפרסים הבאים של אקו"ם.
בהקשר זה ראוי להזכיר את עמדתו הנחרצת של אופיר פינס, בכהונתו הזמנית כשר התרבות, שהגן בתקיפות - במאי 2006 - על זכאותו של המלחין שמוליק קראוס לקבל פרס מפעל חיים מטעמו, על תרומתו רבת הזנים לזמר העברי, והדף תלונות, טענות והשגות לגבי אישיותו השנויה במחלוקת של קראוס.
מלחין השנה עידן רייכל הודיע שהוא תורם את כספי זכייתו, בסך 15,000 שקלים לפנימיית הנוער הדסים. ולתוהים אם השינוי בשם הפרס לזילבר גרם גם להפחתת סכום הזכייה - מ-35,000 שקלים למפעל חיים, ל-10,000 שקלים בלבד ל"תרומה" - נבהיר כי זילבר, כמו הזוכים האחרים, קיבלו את מעטפות הפרס כבר קודם הטקס, ועלו לבמה רק כדי לאסוף את הפסלונים.