רעננות ושמחת תנועה
 
ארבעים שנה פועלת להקת בלט ג'אז מונטריאול כלהקת בלט-מחול רפרטוארית ששורשיה נטועים עמוק במסורת הבלט הקלאסית, כפי שמעידה המילה הראשונה של שמה, עם נגיעות אקראיות של קצב סינקופי כפי שרומזת המילה השנייה בשמה.
 
הרפרטואר של הלהקה מתיישן ומתחדש והוא פרי יצירותיהם של כוראוגרפים רבים, מה שמבטיח גיוון אבל גם מונע איפיון כוראוגרפי הנובע מזהותו של מנהל אמנותי, כפי שאנו מכירים מלהקות כמו בת שבע, הקיבוצית, ורטיגו ועוד, בארץ ובעולם. וכך גם ביחס לזהות התנועתית – בלט קלאסי או מודרני, מחול או תנועת-תאטרון.
 
ביקורה החוזר של הלהקה בארץ, נישא על זכרונות הצלחתה אז, הנחיל אכזבה חלקית בכך שלא הביא עמה יצירות פורצות דרך וחידושים, שהטובה בהן, לפחות מנקודת מבט של הקהל הישראלי נסמכת על שלוש יצירות קודמות, דומות, של אותו יוצר, ברק מרשל הישראלי-אמריקאי.

"הארי"',  בלט ג'אז מונטריאול, צילום:  Benjamin Von Wong  

את שפת התנועה המובהקת שלו יצר מרשל ב"מונגר" והמשיך ב"רוסטר" ואחר כך ב"וונדערלאנד" ואלה הזניקו אותו לרשימת הכוראוגרפים המבוקשים. השפה הזאת ניכרה כבר ברגעי הפתיחה של היצירה הזאת ששמה "הארי" כשם דמות העוברת כציר עלילתי בתמונות על מאבקים אישיים, חברתיים וצבאיים.
 
לצלילי פסקול של מוזיקה אקלקטית, אף זאת במובהק ליצירותיו, המחברת סגנונות מוזיקליים שונים ומקורות עממיים, הלהקה הפגינה רעננות ושמחת תנועה, בעיקר בקבוצות הגדולות, ונענתה היטב לנגיעות ההומור המרשלי שהפכו גם את יצירותיו הקודמות לנגישות, וזיכו אותו גם הפעם בתשואות נלהבות של הקהל.

 
תשואות של הנאה
 
התשואות אלה העידו על שביעות רצון של הקהל גם משתי היצירות שהרכיבו את חלקו הראשון של הערב. תחילה היה זה הדואט CLOSER (=צמוד/קרוב יותר) של בנז'מן מילפייה, ששמו נודע ברבים כיוצר הכוריאוגרפיה וכרקדן ב"ברבור השחור" לצדה של נטלי פורטמן "שלנו". אחר כך גם הפכו השניים לתא משפחתי.
 
מילפייה, יליד בורדו בצרפת, שיתחיל בקרוב לנהל את  בלט האופרה של צרפת, יצר את הדואט ב-2006, לצלילי המוזיקה MAD RUSH של פיליפ גלאס, שעם כל יופיה הייתה מנוכרת מהסגנון הקלאסי האסתטי של התנועה.
 
צמד הרקדנים, סלין קאסון מאביניון, שעבורה נוצר היצירה בשעתו, ואלכסנדר היל האמריקאי, היו מושלמים בפיסול התנועות ונראו כרוקדים את תפקידיהם בקלילות מרתקת כשלעצמה, ועם זאת נעדר מגע אנרגטי של ממש או ביטוי רגשי, שלא לדבר על טעם לימוני לאזן את המתיקות הנינוחה של היצירה שניסתה להיות pas de deux קלאסי ברגליים יחפות של דואט-מחול. 

"נייט בוקס", בלט ג'אז מונטריאול,  צילום: גרגורי בטרודן
 
היצירה השנייה בערב הייתה NIGHT BOX של וון וויי שאנג, הקנדי ממוצא סיני, המכהן כמנהל להקת המחול וון וויי וכמו "הארי" נוצרה עבור הלהקה ב-2012, ואף היא עם פסקול מוזיקה אקלקטי.
 
היצירה שאורכה 35 דקות, מנסה לתאר מהלכי חיים אורבניים, שיש בהם הכל בכל מכל כלום, בעירוב מודגש של דואטים, טריו, וקבוצות מכל סוג. זו יצירה שבדרכה הייתה נעימה למראה, למרות התאורה החשוכה וקטעי הווידאו המכבידים, אך לא הביאה עמה שום בשורת תנועה, והתאפיינה באותו FUN של יצירות שמאירות את יכולות הרקדנים. מבחינה זו, היא השיגה את מטרתה, כפי שהקהל שב והריע לכל קטע וקטע בה.
 
בסיכומו של דבר ערב המחול של "בלט ג'אז מונטריאול" הנמשך כשעתיים  נותן תמורה נאה לקהל ששילם ממיטב כספו, גם אם אינו מחדש או מסעיר.  

לרכישת כרטיסים