מחזה של חנוך לוין נשלף מהמדף בהצגה מרתקת של תלמידי סמינר הקיבוצים
גבירותי ורבותי... האמנות!
"גאולה" הוא אחד המחזות של חנוך לוין שעדיין לא הגיעו אל בימת התאטרון הרפרטוארי, ויש לכך סיבות שאינן קשורות לטיבו ולשפע הפיוט המכאיב שבו. אולי זה ניסיון העבר עם מחזות-האכזריות שלא נענו בהתלהבות, אולי זה גודל הלהקה הנדרשת לבצעו.
אבל טוב עושים בעלי הזכויות על מחזותיו של לוין כאשר הם תומכים ומאפשרים לבתי ספר למשחק לעשות זאת. כך ניתן להעריך את יצירתו גם מעבר למהלך הקריאה התאורטי, להנאה או למחקר. כי חנוך לוין מראשית יצירתו ועד אחרון המחזות שכתב היה איש הבמה. לכל רעיון היה בו מענה בימתי של משחק, של עיצוב, של חיוניות.
ואכן המחזה הזה מ-1993, שעתה כבר ניתן לקרוא אותו באתר "חנוך לוין" ברשת, כמו את כל כתביו, הוא יצירה מרגשת בהתבוננות שיש בה על החמלה האנושית בתוך האכזריות של החיים ובהזדמנות להעיר את הצופים משאננותם. זה כוחו המיוחד של לוין, וזו שליחותו בעיני עצמו, כמו זו של הליצן החותם את המחזה במלים: "גבירותי ורבותי... האמנות!".
העלילה מתרחשת אי שם, בין חצר הארמון של הכבירה שאהבה פעם מישהו לבין חצר אחוזתו של השופע ובנו האדיר, שאהב פעם מישהי. עמוק בין בורות השופכין, קצת לפני שנוצרו הביוב והאסלות, מתנהלים חייו של עבד מריק שפכים שהכבירה הרגה את אביו.
הוא נע ונד במאבק להיות חופשי – אפילו אם בגרסתם של שלושה מלאכים. בדרך יש גם עושה נסים שהקים לתחייה בת רגע את האב הנרצח, ואחר כך יש מפגשים עם רוחו של האב שמציע כי ”אם יהיה לך פעם טוב, אם תזדמן פעם לגג העולם, אל תשכח את אלה שבבור".
ויש מכירה פומבית, יש חתונה, והכל מתקדם בסדרת של עינויים מבית היוצר של הכבירה, כולל עקירת לשון, ועקירת עיניים. ולכל המעשים האלה יש עדים המתנחמים בכך ש"חושבים שאפל, עובר זמן, רואים שתפל".
אבל בעיני לוין יש מצב גרוע מזה, כפי שזקיף אחד אומר, “מאוד מדאיג אותי שכלום לא נוגע לי". ואולי זו הבשורה שלוין מטיח במחזה הזה לרגלי הצופים. באים לראות, להתרווח, להעביר שעה, לספר שהיה ש"בהתחלה היה ככה. ואחר כך ככה".
הצגה של קרני אור באפלה
ההצגה של המחזה, בבימוי מדויק מאוד של טל ברנר, נהנית מהרבה מעלות טובות ברוחו של המחזאי, החל בנוכחותו ליד הפסנתר של קובי ליליאן המלווה את ההצגה במוזיקה רכה, כולל שיר מקסים של האב המת, ושיר המלאכים ללא ללא מילים, שנרקד גם בתנועה יפה שעיצב עמית זמיר.
גם הצד החזותי מתכתב מצוין עם רעיונות הבמה של לוין לדורותיהם, והפעם בעיצוב במה רב השראה של אדם קלר, שברגע מסוים גם הזכיר לי את אחד הציורים הנפלאים של רמברנדט שבו קרני אור חודרות מלמעלה אל אולם חשוך. יעקב סליב חבר אליו ובשינויי תאורה מרתקים החיה ושינה להפליא את קווי המתאר של התפאורה. רוני וילוז'ני עיצבה את התלבושות המצוינות שהיו ציוריות בנוסח הירונימוסבוש ופיטר ברויגל.
גאולה (צילום: עמית זמיר)
ובעיקר, ההישג של טל ברנר הוא במיצוי יכולותיהם המבטיחות של תלמידי שנה ג' למשחק (בתגבור של תלמידי מגמת בימוי) בבית הספר לאמנויות הבמה של הפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים. ומדובר בלהקה גדולה שכל אחד בה תורם את חלקו למרקם המיוחד של ההצגה.
לציון מיוחד ראויים רוני גולדפיין הסמכותית ונשית בתפקיד הכבירה; רוני צימרמן כחצרן חנפן המלווה אותה (שתיהן משחקות לסירוגין את שני התפקידים); ארז ביטון המרגש כמדולדל הנרצח על כי ביקש נדבה, כרוחו הבאה לנחם, וכאדיר המוסיף אכזריות לזו של אהובתו ועמרי רווה המרטיט כמריק השפכים הרביעי.
חן גרטי, מיטל נר ורוני עינב הפליאו לשחק בסדרת תפקידים קטנים, ובעיקר ניר שטראוס שגונב את ההצגה בכל תפקידיו כראש הזקיפים, צופה ראשון, מלאך ראשון ושופע, אביו של האדיר. גיורא זינגר ושחר אור היו ארוסים מיופיפים ונדחים, ושיר אברמוב היה סוחר עבדים עסיסי.
בסיכומו של דבר חנוך לוין אינו מבשר לנו על גאולה, כשמו של המחזה הנפלא הזה. ומעבר לאמירה המוכרת ש"אנחנו רוצים שיידעו: היינו", הבשורה שלו כואבת יותר: "אלוהים בטובו ברא הרבה בורות שופכין, ולכולנו יש מקום, לכולנו! תמיד תמיד יימצא לנו בור שופכין להרכין אליו את ראשנו בגעגועים בלילה קודר!".