מיידיש לעברית ובחזרה
 
לפני כעשר שנים העלה תאטרון בית ליסין את "מירל'ה אפרת" מאת יעקב גורדין, בגרסה עברית מצוינת של מרים קייני, בבימויו של מיכה לבינסון ובכיכובה של יונה אליאן קשת, שככלות ההפתעה הראשונית בבחירתה לתפקיד,  זכתה לשבחים על משחקה.
 
עתה היא שבה אל אל התפקיד הזה בשינוי מהותי מאוד – ביידיש, אך לא זה של המקור, אלא של צבי שטולפר שתרגם ליידיש עסיסית את גרסת קייני כאשר הבימה החליטו שמרים זוהר וליא קניג ששיחקו לסירוגין את התפקיד מירל'ה ואת המשרתת מחלה, ישחקו גם בגרסת מאמע-לושן. בכך מצטרפת אליאן קשת לשתיהן כמי שגילמה את התפקיד הנחשק  בשתי הלשונות.

אחת התוצאות המעניינות של השיבה הזאת ובשפה אחרת היא כמובן השוואה אפשרית של המשחק שלה, ועל כך בהמשך, אף יותר מהשוואה שאולי אקטואלית ומתבקשת יותר למשחקה של גילה אלמגור בגרסה שהועלתה בהבימה רק לפני כשלושה חודשים.
 
תוצאה אחרת היא מה עושה השיבה ליידיש להבנת המחזה או לפתרון השאלה מי היא מירל`ה אפרת? האם זאת דמות "האישה היהודית המשוחררת", המצליחה בעסקים, בונה אימפריה במו ידיה בעזרת מנהל עסקים נאמן ואיננה שוכחת את חובותיה כאם בעזרת המשרתת המסורה לה וחייבת לה על שנתנה לה בית אחרי שבעלה הטרי ברח והיא ותרה עגונה?



מירל'ה אפרת (צילום: דניאל קמינסקי) 

בכל הגרסאות בעברית נוצרה לדמות מירל'ה הילה של מיתולוגיה טרגית קרובה מאוד לכוונתו של גורדין כשקרא למחזה שלו בשם "המלכה היהודיה ליר או מירל'ה אפרת" – וכפי שיצרו בעשרות השנים שעברו שחקניות כמו חנה רובינא, מרים זוהר, ליא קניג, אך גם בגרסאות היידיש הטעונות של אורנה פורת ביידישפיל ב-1995, ושל מלכת התיאטרון היידי, אידה קמינסקה, כשביקרה בארץ  ב-1968.

בתפיסות שיוצגו בגרסאותיהן  סיפורה של מירל`ה אפרת, המצליחה, הגאיונה, הוא סיפור טרגי אמיתי על אישה שצברה הרבה כוח ולא ידעה להשתמש בו בתבונה. אישה על כס מלכות והדום לרגליה, בזה לבני האדם שם למטה, תאבת שלטון, שאותו אחזה באמצעות שליחיה, אישה טובה בראשית דרכה שהפכה רעת לב ויהירה, שאת חוכמת האם ואת תבונת האנוש שהוענקו לה המירה למשהו אחר, צדקני.
 
זה סיפור מהחיים, אך גדול מהם במחזהו של גולדין, שהגלוי בו מסתיר לא אחת את הנסתר. הגלוי – כלומר המלודרמה המשפחתית, והנסתר זה המשל והנמשל שהמשפחה היהודית שעל הבמה מציגה לנו. משל על יהירות, התנשאות, על תפיסת האני ואפסי עוד, בקהילות שהוכחדו, בניו יורק "היהודית" של תחילת המאה שעברה, בארץ ישראל של ערב השואה או בישראל העצמאית אחריה, או בישראל של כאן ועכשיו. 

החומרים של המחזה, גם אם גורדין שאב השראה די ברורה מהמלך ליר השקספירי, הם סיפורה של יהדות מסורתית שירדה מגדולתה, מצאה עצמה נתונה לחסדי גבירים ופריצים, שרפורמים לעגו לה מבלי להבין את מחיר המרד והמהפכה: קרע לאומי, תרבותי, חברתי וכלכלי בקרבו של עם שעד היום ממשיך לחפש תוך סכסוכים פנימיים עזים את השלום ואת השלווה תחת גפנו ותאנתו. 
 

 
מירל'ה אפרת (צילום: דניאל קמינסקי)


הפן היידי של אמרות שפר
 
אבל כל רמיזה לכך נעלמת איכשהו כאשר בגרסה החדשה של היידישפיל, בבימויו של ארתור קוגן, הוסטה תשומת הלב אל החוכמה המפותגמת של מירל'ה – לכל בעיה יש מענה במשפט שמכיל את כל מה שאנו אוהבים לשמוע ביידיש (זה נשמע טוב גם בעברית) כשפה שהכי צוחקת מבעד לדמעות.
 
זה גם הקו המבדיל בין שתי גרסאות משחקה של יונה אליאן קשת. כאז כן עתה היא מתייצבת על הבמה, מהתחלה ועד הסוף, באותו מצב מיתולוגי, זקופה, גאה, בהליכה ובמחוות מלכותיות, פניה מאירים באור נגוהות. דיבורה מדוד, שקול. כאז כן עתה היא נשברת כהלכה ומרגשת במערכה השלישית, שבה ומתעקשת ברביעית ויודעת להישבר בכיון האימהי מול נכדה האהוב.
 
אבל בה בעת נוסף למשחקה של אליאן קשת הפן היידי של החוכמולוגיה, ואת אמרות השפר המצחיקות תמיד היא יודעת הגיש בניחוחן המדויק, כשבעיניה ובהבעת קולה ניצת זיק שובב, ממזרי. זה גם הצד הנעים יותר בתפיסת הבימוי הנוטה שלא כרגיל ביחס למחזה הזה לעבר הקומדיה, אך ברגעים רבים גולש לפארסה צעקנית.
 
עניין זה בולט בעיצוב דמויותיהם של המחותנים, במשחקם המודגש של אורנה רוטברג ושל אנדריי קשקר. הם מצוינים ואנרגטיים, היא בתוקפנות והוא בטמטום ושכרות. לעומתם דווקא אנבלה בתפקיד מאכלע המשרתת מפגינה איפוק המתקרב יותר לפן הדרמטי של העלילה, גם כשיש לה מה לומר על המתרחש. 
 


מירל'ה אפרת (צילום: דניאל קמינסקי)

לפני 19 שנים ביידישפיל אנבלה הייתה מחותנת עסיסית ויוסל'ה הנעבעך היה אז ישראל טרייסטמן שמגלם עכשיו את ר' שלמון, מנהל עסקיה של מיר'לה ו"גנב ברשות הגבירה". הוא מצוין באיפוק בביטוי הנאמנות ללא סייג ואחר כך כשהוא גומל לה על נדיבותה כלפיו.
 
את הדור הצעיר מייצגים היטב דורי אנגל כיוסל'ה והוא מצוין בעיצוב הסירוס המעשי שלו, בחיבוטיו ובכניעתו לגחמותיה של אשתו שיינדל'ה, שהבוטות שלה נמהלת במשחקה הפושר מדי של מירי רגנדורפר. הצד המרדני ואפילו נבזי של הדור הצעיר עבר אל משחקו של יונתן רוזן שמצליח לגלם את הבן הצעיר דוניה בחיוניות של פרטים קטנים ומחוות נועזות כלפי אמו. תומר מזור היה הנכד שלמהל'ה, ולפתע נשמע קול אחר כובש בשקט שלו.
 
ההצגה מתקיימת בתפאורה מעניינת שעיצב אלכסנדר (סשה) ליסיאנסקי, הנותנת תחושה של אלבום תמונות (כפי שגם הדבר מודגש בסוף כל מערכה כאשר הדמויות מתייצבות ל"צילום"). יפה ביותר הרעיון שברקע מופיעות תמונות של העבר היהודי, הפולשות אל פונדק הדרכים ואחר כך אל ביתה של מיר'לה. במערכה האחרונה זה כבר היה מוגזם ולא לעניין כאשר לא רק תמונת בית הקברות הישן של פראג פלשה לביתו של ר' שלמון אלא גם כמה "מצבות".
 
תלבושות מצוינות עיצבה דלית ענבר ומישה צ'רניאבסקי האיר ברגישות את המתרחש. את המוזיקה כתב וניגן אסף תלמודי.