נמרוד לב. זורק לה עוגיה.
 
זהו אלבומו השלישי של נמרוד לב כסולן, 12 שנים אחרי "מציאות הפוכה". תשעה שירים ב-11 רצועות (אחד בשתי גרסאות; ואחד כשמו "אפילוג", סיומת פסנתר אינסטרומנטלית קצרה) על פני 44:32 דקות.

רוק גיטרות גברי מובהק, שילוב של קטעים מוחצנים, טעונים עד כדי דיסטורטיות, עם בלדות מרוככות, גבריות גם הן. לכאורה, תדמית הרוקר הקשוח, למעשה רך מבפנים, מבוגר ומבוית.

במחצית מן השירים שותפה בכתיבה נועה בנוש, רעייתו של לב מזה שנה. הם קצת מורכבים ואפילו מסובכים, אבל מסריהם ברורים: המצפן החשוב הוא המצפון שבפנים (ב"נצא לרחוב", שיר של אכפתיות, מעורבות ואחריות חברתית), בטחון שדרך היא רק אמצעי (ב"אדום" שנכתב בעקבות מבצע "עמוד ענן"), ובעיקר אהבה, שהיא הכוח היחיד ששווה להתחבר אליו (בשיר הנושא), בהיסחפות ובהתמסרות טוטאלית מצד אחד (הבלדה קשוחה "אוקיאנוס"), חלום הזוגיות ושברה מצד שני (ב"כלים שבורים" העצבני-חתרני).

נמרוד לב (צילום: דפנה טלמון)

לב טוב יותר בשקטים, בבלדות. הקול שלו נכון, מלא ומחובר יותר בשירה המרוככת, ויש בה יותר אופי וזהות מאשר כרוקר "כועס", שבו הוא נשמע אחד מני רבים. וזה לא מקרה שהוא חתום סולו, ככותב וכמלחין, על הבלדות הבולטות: "לחלום אותך", שיר חשוף על קירבה ועל היחשפות לרגש, שבגרסתו האקוסטית, החיה, הוא מרגש עוד יותר; בלדת האוהבים "שיר קטן", על אמנות הקח-תן, ההבנה והוויתור בחיי זוגיות כמתכון לאריכותה; ובעיקר "אחי הגדול" המרשים, שיר געגועים לזכר אחיו דוד (אדי) טייס שנהרג בתאונת אימונים ב-1981, ורק עתה מצא תעצומות נפש לשיר עליו.

השיר מתכתב עם העבר של לב כנגן קלאסי, בין היתר באמצעות נגינת הפסנתר של אמו נעמי, בעיבוד שהכין דניאל סלומון. מרתק גם "הטמפרטורה היא אבק שריפה", שיתוף פעולה מרשים נוסף עם המשורר רוני סומק (בעקבות "שבע שורות על פלא הירקון" מהאלבום הראשון), רוק גיטרות טעון, עשיר בדימויים קולנועיים. אלבום עשוי היטב (הפקה מוזיקלית עצמית) אבל חסר להיטי רדיו גדולים.

והעברית? יש מקום לשיפור (במיוחד ב"לחלום אותך") אבל יכול היה להיות גרוע יותר (עצמאי).


רן כהן. עומד ומחכה.

הפתעה נעימה. אלבומו השני של רן כהן. פופ נעים וחביב, רגיש ותמים במבע שלו, כתוב היטב ומופק במדויק. 12 שירים על 48:59 דקות, יצירות שמרפרפות על מערכות יחסים אישיות ומתנהלות במרווחים שבין המינים. נשען בדרך כלל על דיאלוג הנגינה שבין הגיטרות של כהן לבין הפסנתר והקלידים של אורי וינשטוק, המעבד והמפיק המוזיקלי.

ההשפעות העיקריות הן ג'אזיות ("עפות עפות", "זז לאט זז מהר" למשל) או רית'ם'נבלוזיות ("שיר ועוד שיר"), אולם מובחנות גם השפעות פולקיות ("הסיבוב הרגיל"), פאנקיות ("אל ואל") ואפילו שנסוניות ("ושוב") דקות, ויש גם נגיעות אלקטרוניות מעודנות ("מה שהיה"). 
 

ב"זר קוצים" הוא מתכתב במפגיע עם השראות של משוררים כרחל וכנתן יונתן. אולם לא בטוח שרן כהן הוא המבצע האופטימלי לשירים שלו. הוא שר כמשועשע, עם חיוך מסוים בזווית הפה, ומתגלה כזמר רך מדי, סטרילי ומדויק מדי, לא מסעיר או מצית את הדמיון. ואפשר שמבצעים יפי-קול ועזי מבע ממנו, למשל מן המגזר הים-תיכוני, או אחרים שהיו מלכלכים אותם ומקצינים אותם, היו הופכים חלק מהם ללהיטים גדולים ומאדירים את שמו של כהן כיוצר.

והעברית? גם היאיפה ונקיה כמו האלבום כולו. (עצמאי).

אלישע בנאי וארבעים השודדים. מהירות האור.

זה האלבום השני, היותר מאורגן ומנומק, של החבורה הצעירה. אמנם רק שבעה שירים על פני 29:32 דקות, אולם בצליל רוקי צעיר ומלהיב, שוצף ומרעיש במידה.

המפיק המוזיקלי פיטר רוט עיצב לרביעייה הדינמית וחסרת המנוחה סאונד מאוד מזוהה. עם להט ואנרגיה נמרצים ועולצים בנגינה, בס-גיטרות-תופים של מתי גלעדי, נועם ורדי ואיתמר לוי (בהתאמה), וקול ברור וחתוך של בנאי ג'וניור כזמר-יוצר ומבצע.

ביחד הם מעוררים - גם אצל קשיש כמוני - געגוע עז לרוק'נרול גָראז'י וקלולסי, חסר דאגות ועכבות של ימי הנערות. כמו במערכת המשפט והצדק, שבה הכל שפיט, אצל בנאי (שנעזר במלים ביונתן לוונטל) הכל כָּתיב וזרם התודעה מאפשר לשיר על הכל, גם בהומור של איגיון. ועדיין הם נשארים הילדים הנחמדים של השכנים. עם "קזנובה", "איינשטיין" ו"נוגה מחפשת צדק".

והעברית? לא הצד החזק שלהם. (שלושים סַנטימטר?) לא אצל פורק עול ומשמעת ודרופ-אאוט כמו אלישע בנאי. עברית בתחת שלו. למה לחשוב? העיקר שניתן להגיע בעזרת המלים מנקודה א' לנקודה ב' כדי לנצח במשחק. עיזבו אותו מכללי ניקוד ותחביר. זה בשביל חננות (הליקון).

עמיר לב. נוגע בדרכון.

כמה טוב שיש עמיר לב, להתכרבל בחיקו, להתרפק על דמותו הדובית, שפתו המינימליסטית, שירתו המרוסקת, שיריו המכמירים ונגינתו המופלאה.

"נוגע בדרכון" הוא אלבום האולפן הששי  ב-23 שנים, וראשון מאז "הכל כאן" מ-2009, של מספר הסיפורים המרתק ביותר ברוק הישראלי והמשורר הכי פרוזאי במחוזותינו. מצירופי מלים קצרים ומשפטים רזים הוא עושה שירים גדולים: "שבע ועשרים/ האוטובוס של המועצה/ הגדולים יודעים/ גונבים מבט לפני המדרגה// הצלצול ההוא/ הוא זוכר כפכפים/ היא זוכרת כיור/ ומים זורמים... היא עובדת בסניף/ נותנים לה לצאת מוקדם/ הוא שתי משמרות/ חוזר ונרדם/ חוזר ונרדם" ("שבע ועשרים").

11 שירים, 42:56 דקות. תקצירים מנסיעות ומפגשים עם אנשים, בארץ ובחו"ל. הוא נוגע בדרכון, משוטט באירופה הקלאסית, אבל נשאר ישראלי. אנשים הם אנשים, והפגישות והמראות שם מבשילות ומחדדות תובנות מקומיות, בעינו החדה והרגישה לפרטים.

אם זה לקבוצת הילדים בתלבושת אחידה בפלאסה קטלוניה שבשיר הנושא, לנופים האנושיים שהרכבת הישנה עוברת בגרמניה ("רכבת"), לחבר שמרכיב משקפיים ובולע ריטלין בהסתר ("בוא אתי") או לילדה שמנפחת מסטיק (ב"סמי"). "בלעדייך הייתי חי ליד/ אלוהים נמצא בפרטים הקטנים/ יחד עם הכלבים/ אנחנו כבר כמעט עשרים/ לקחתי אותך/ בלי הילדים..." הוא שר משפטים לא גמורים ב"חמישה כוכבים", כורך מוות וחיים בערבוביה כאיור לזוגיות.

ולצד תמונות אנושיות כ"בוא אתי", "מצית כחול לבן" או "לאן עפים הברווזים" ("אם הכל כתוב מראש/ חייב להיות לזה סימן/ לא היו עורבים/ לא היה עץ שנפל/ סתם חרא של מזל"), יש אמירות פוליטיות ("חזי ורות" על העם שחי לצידנו, שיש לו "ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש/ בשש מאות אלף בתים" וכל מה שמעניין אותנו זה איפה נמצא החומוס הכי טעים. נגינת הוויולה של גליה חי צובעת את השיר באנושיות רגישה ומרגשת, שנדמית כמו סירנה מבשרת אסון של אמבולנס) וחברתיות (אבטלה ותעסוקה, יוקר מחיה וקשיי פרנסה ב"יכולנו לרצות" שיש בו נימה אופטימית מסופקת.

"סמי" הוא סיפורה של חברות על רקע אפליה מתקנת בעקבות פגישה עם סמי שלום שטרית ויצירתו (וגם כאן יש ליד מזרחי בנגינת הויולה).

ויש גם רוק'נרול מובהק אחד, Tonight, סיפורה של פגישת מחזור וגעגועים לזכרונות ולחוויות המשותפות מתקופת הנערות: "לא היה לנו חוג/ לא נסענו לחו"ל/ לא קראנו שירי אהבה/ כנראה שזה הספיק/ אף אחד לא חזר בתשובה".
ואתם יודעים מה הכי יפה? ההפקה המוזיקלית שמשותפת ללב ולשלושת חבריו בהרכב הליווי - רם אוריון בגיטרה חשמלית, יונתן לויטל בבס ונווה קורן בתופים. אמנם התוספות המודגשות יותר הן של הקלידים והפסנתר של לויטל וצח דרורי, אבל דומה שנגינת הגיטרה הבלוזית שלו (וגם של אוריון) יותר מגוונת, עשירה ומעוררת מההגשה הנזירית שלו. בקשת הבעותיה, היא הצבע האמיתי במוזיקה של עמיר לב. פעם היא מהורהרת, פעם היא מנסרת, פעם היא מציקה ומטרידה, פעם היא מנחמת ומפייסת. ולעולם לא משעממת.

והעברית? מה אפשר לבקש מבנאדם שהוא מורה למתמטיקה? (התו השמיני).