אחרי ששחרר את  המעצור היצירתי בפרידה הלא קלה והמתוקשרת מיעקב גלעד, יהודה פוליקר מגלה עצימות גבוהה, ומשחרר אלבום רביעי בתוך ארבע שנים - "מוזיאון החלומות" אחרי "אהבה על תנאי" (2010), "כל דבר מזכיר לי" (11') ו"ז'קו ויהודה פוליקר" (12'). הספק מרשים ביותר לזמר יוצר בגילו (64) ובמעמדו.

ספר פתוח באומץ

אם תרצו "מוזיאון החלומות" הוא סיכום ביניים, סקירת המלאי, ההשפעות והתמורות בחיים. חייו של פוליקר. הוא כעין אלבום תמונות אישי ופרטי, תמונות מזווית הראייה שלו, כפי שנצברו ונאספו במסע של חייו. לאורך 12 השירים הראשונים (יש באלבום 13 שירים, על 50:59 דקות) הוא לא מדלג על שום תחנה משמעותית בעברו.

מהבית קשה היום אליו נולד, עם אבא מחבק ואמא רחוקה, והגמגום שליווה אותו שנים רבות ("טבע מתחלף"); הילדות חסרת הדאגות בקריות, כטרזן על העצים, כשוער שמתאבד על כל כדור, הגילוי את הגיטרה, הביטלס והרוק'נרול ("טרזן"); ההתוודעות לזהות המינית ואכזבת אהבה מעצבת ("סינדרלו"); המעבר המאוחר לתל אביב (בגיל 32), המאבק בקשיי הקיום לטובת חלום המוזיקה והקמת "בנזין" ("רוק'נרול"); ההתמודדות עם אובדנם ומותם של הרבה מדי אנשים קרובים ("האושר שנשבר"); ואפילו גיבוש דעתנות אישית, הומאנית ואנטי-מלחמתית ("שחמט" של חנוך לוין).

זה מסמך אישי, אמיץ וחשוף ביותר, נדיר באמת ובגילוי הלב שלו. כל חייו של פוליקר מקופלים ב"מוזיאון החלומות". גם חיבתו לבישול ואהבתו את הציור, בשיר הנושא, שמצטייר כמשחק מלים בין מוזיאון למוזה.
יש באלבום גם הלקאה עצמית על החמצות וצעדים מאוחרים שנקט, גם הודאה בביישנות ולקיחת אשמה בבזבוז זמן יקר, וגם האשמה אמיצה את המסגרת המשפחתית, שמצד אחד היתה חמה ואוהבת, אך מצד שני היתה חונקת ומעכבת בדאגנותה. ואנחנו, שחייו של יהודה פוליקר כבר הפכו לספר פתוח בעבור כולנו, יכולים רק להצדיע בהשתאות לאומץ הרב שהוא מפגין.

הלב והצליל יוצאים אל הרוק'נרול

המפליא בכל העניין הוא שעשרה מהשירים באלבום עברו הסבה ייעודית ואמנותית. במקור הם נכתבו לאלבום ראשון שפוליקר התכוון להקליט בשפה היוונית. השירים כבר היו מוכנים. לחנים שלו לשירים שכתב במיוחד בשבילו חברו המשורר והזמר מנוליס רסוליס, שהלך לעולמו ב-2011, לפני שהושלמה המשימה וארבע שנים אחרי שפוליקר הלחין לו את אלבומו "חומוס סאפיינס".

ללחנים הקיימים התאים פוליקר שירים חדשים, כתב להם את סיפור חייו הוא. תמהיל של בלדות מרגשות אופייניות, ושירים קצביים, לוהטים וסוחפים, אופייניים לא פחות. פוליקר מנגן (באולפן "מוזיאון החלומות"...) בכל הכלים, מלבד בתופים, שבנגינה עליהם חולקים אלי חדד ואלון הלל עם ניר צדקיהו.

קצת מפתיע שאין בלחנים  ליד יווני מובהק וחד משמעי, למרות שהלחנים נכתבו במקור לשירה ביוונית, ובעבור השוק היווני. בכל זאת, פוליקר הוא  יוצר ישראלי, שבאלבום הזה מתייצב בצד הרוק'נרולי של חייו. לא שאין הבלחים ים-תיכוניים בהרגשה ובסאונד (עיצוב משותף עם רונן הלל), או שימוש מאסיבי בבוזוקי (בעיקר ב"טבע מתחלף" וב"עוד קצת", וגם בהם מתפתח דיאלוג עם הגיטרה החשמלית), שהפך כבר לבשר מבשרו של פוליקר.

ובכל זאת, הלב והצליל יוצאים (גם בטקסטים, גם בהפקה המוזיקלית) אל גיטרות ולרוק'נרול. שיאם ב"רוק'נרול" החתרני, ב"שחמט" הטעון וב"בחלום בתוך חלום" הסהרורי והפסיכדלי, בהיבטים שונים ומאוד מרשימים של הפקת צליל.

אמירה סדורה ומנומקת

חלומות? אכן. ובכמויות. השימוש בשם חלום ובשם הפועל לחלום, נמצא כמעט בכל אחד ואחד מן השירים. אבל יותר מחלומות, אלו הן תובנות של יהודה פוליקר הבוגר, שמסתכל לאחור, בדיעבד, סוקר ובוחן באומץ את חייו, ומשתף את המאזין במסקנותיו.

ואם לחלק לא מבוטל של השירים, מאמצעיתו של האלבום ולקראת סופו (בעיקר "כמעט כבר נוגע", "הזמן המתקתק" ו"סרט מתח מטורף"), יש דפוס דומה של לקח לזולת ופנייה בגוף שני, זה רק מפני שחשוב לפוליקר שמאזיניו ילמדו מהניסיון שלו. והוא מרהיב בהם להיאבק על הגשמת הרצונות, השאיפות והחלומות שלהם למן הרגע הראשון שבו הם עומדים על דעתם. לא לוותר על מי שהם ומה שהם רוצים להיות, לא לדחות לאחר כך את מה שצריך וחשוב להגשים כרגע, לבל יחמיצו את החיים, או יתחילו אותם מאוחר, כפי שקרה לו.

את התובנות הללו מוביל "כמעט כבר נוגע", הראשון מהאלבום שיצא לרדיו, שנעימתו מזכירה דווקא חמת חלילים סקוטית. "הזמן המתקתק" מאשש את הרעיון שמי שלא פוחד לא יכול להיות אמיץ, בעוד "סרט מתח מטורף" מחזק את הטיעון שמי שלא מנסה, לא יכול להיכשל.

וזה ההישג המרכזי של "מוזיאון החלומות". האמירה, יכולת ההבעה המילולית של פוליקר. לא וירטואוזית, לא מתהדרת בברק, גם לא המשוכללת שבעולם, אבל סדורה ומנומקת, מתובלת בדימויים ומשרטטת תמונות, ובעיקר משתפרת והולכת (מן הסתם בעזרת מגע היד, העצה הטובה ועריכת הטקסטים של צרויה להב ולואי להב; צרויה גם תרמה את הטקסט החיצוני היחיד באלבום, ל"עוד קצת") עד שהיא מהווה באלבום זה מרכז לכובד משקל, לא פחות מהלחנים ומהנגינה שבהם מצוינותו של פוליקר הולכת לפניו.



יהודה פוליקר (צילום: רועי נגרי)

ה"מוזיאון" הפרטי כולל גם מחווה מרגש לזכרו של אריק איינשטיין, חבר אהוב, שנתן הזדמנות לפוליקר להתבטא כנגן גיטרה מבריק וכמלחין מחונן, אך השניים לא זכו לעבוד על אלבום מיוחל. ופוליקר מצדיע לו באהבה, בגעגוע וברגשי תודה, בשיר "מאז שעזבת" (שגם הוא נושם צלילי חמת חלילים מרחיבי לב) שכמו נחבא בסוף האלבום, כבונוס לא שייך לכאורה, אבל עם זאת הוא חלק מפוליקר האדם, מהמהות האנושית החמה והצנועה, הכואבת והמחבקת שלו. שיר יפהפה למזכרת, לאוהבי השניים, למכירים בערכה של חברות.

והעברית? נכון שצריך  להיות "יחֲזור" ולא "יחְזור" ב"שחמט" האנרגטי, אבל מעבר לכך, אי אפשר שלא להסיר בפניו את הכובע. דוגמה חיה לכך שאפשר ועוד איך לעשות רוק'נרול, ליצור וגם לבצע, בעברית מושלמת. יאסו (או איך שאומרים את זה בעברית תקנית) יהודה!

יהודה פוליקר. מוזיאון החלומות (התו השמיני)