את הסרט "משמעות", שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-11 שנפתח אתמול (שבת) בסינמטקים, ביימה פאביין גודה. היא לא כל כך מוכרת בארץ, אולי משום שברקורד הפילמאי שלה רק שני סרטים באורך מלא. 

במרכז סרטה השני, "משמעות", אנטואן (בנואה פואלוורד), צלם סטילס בגיל העמידה שלא ממש מצליח למצוא את מקומו בחיים. הוא במצוקה יצירתית ואישית, מוצא נחמה באלכוהול, סובל מבדידות מתמדת וחברו היחיד הוא מתיאו (מקס בייסט דה מלגלייב), בנה הקטן של השכנה החד-הורית המרבה להיעדר מהבית ומשאירה את בנה אצלו.
 
נקודת המפנה בחייו חלה כשהוא שומע צלילי נגינת פסנתר, של אחת מיצירות שופן, מהבניין שממול. הוא קולט בחורה צעירה, אלנה (אריאן לאבד, שמסוף השבוע תוכלו לראות גם בסרטם של גיא נתיב וארז תדמור "הבן של אלוהים") המקישה בעוצמה וברגש על מקשי הפסנתר. אנטואן מתחיל לצלם אותה מחלונו, ללא ידיעתה, ועוקב אחריה במצלמתו עד שלחרדתו היא קופצת מגג הבניין שלה לחצר. הוא מזעיק מייד אמבולנס ומצליח להציל את חייה.
 
במהלך תקופת החלמתה ולאחריה מתפתח בינו ובינה קשר מיוחד, הגורם לאנטואן לצאת מהקיפאון והקיבעון בהם היה נתון ולהתחיל להתחבר מחדש לדופק החיים והיצירה.

סיפור של לידה מחדש
 
כשאני שואל בראיון אינטרנטי את גודה, 49, שגם כתבה את התסריט יחד עם קלייר מרסייר ופרנק ואסאל, מה היה הטריגר לסיפור ואיך פותח הנושא ה"כבד" הזה שבבסיסו אובדן החיוניות בחיים וחיפוש משמעות כדי להמשיך, היא משיבה: "אתה בעצם שואל אותי על התשוקה לעשיית סרט, מאין היא באה, איך היא מתפתחת ומקבלת צורה, וזה בעצם הנושא של הסרט עצמו. מאין מגיע הצורך האמנותי?
 
"אני לא ממש יכולה לענות על כך, כמו שאיני יכולה להסביר כיצד נרקמים בראשי סיפורים כמעט ללא פעולה מכוונת מצדי. לפעמים משפט שאני שומעת בבר או תנועה מסוימת שאני קולטת, גורמים לתהליך להתחיל. כך נרקם אצלי סיפור, או לפעמים פרופיל של דמות, ומשם מתחילה העבודה. בלתי אפשרי מבחינתי לומר לך מאין הגיע הסיפור הספציפי הזה, משום שאני אפילו לא יודעת זאת בעצמי. אני מניחה שברגע מסוים אני מוציאה את הסיפורים האלה החוצה. הם נובעים באופן ספונטני מתפיסה מסוימת של המציאות ורגישות ספציפית לעולם.
 
"ובאשר להנחה שלך שמדובר בנושא 'כבד' הדן באבדן משמעות בחיים, עבורי אנטואן ואלנה לא איבדו משמעות. רחוק מכך. הם לא מתפשרים, וזה דבר שונה מאוד, כי הוא הופך את היחסים שלהם עם אנשים אחרים ועם העולם לקשים יותר. אנטואן משתנה בעקבות חוויית ההיכרות עם אלנה, שבעקבותיה הוא יוצא מהשיתוק הרגשי בו היה נתון ומתחיל לממש את חלומותיו. מבחינתו קיימת רק דרך אחת להתמודד עם המוות: לחיות כאן ועכשיו. מבלי לדחות דברים או להיכנע לתחושות דיכאון. הסרט הזה הוא לא רק סיפור אהבה אלא גם סיפור של לידה מחדש ושינוי אמיתי, מהסוג שרק מפגשים אמיתיים עשויים לחולל אותו. מכל הסיבות האלה, הסרט הזה הוא בעצם שיר הלל לחיים". 




משמעות (תמונת יח"צ)




מהי האמירה האישית שהייתה חשובה לך להביא כאן לידי ביטוי?

"הסרט מבחינתי הוא על שתי נשמות שנפגשות, דבר שאינו כה שכיח בחיים האמיתיים. אני מתכוונת במובן הזה שחייך משתנים לאחר המפגש הזה. החיבור בין אנטואן ואלנה מספק לשניהם צרכים חשובים. היא מוצאת בו נשמה תאומה שמסבה לה אושר קטן. הוא מישהו שמאזין לה ולרחשי לבה, דבר שמאוד נדיר בחייה. הוא גם מישהו שבאמת מתבונן עליה ורואה את מי שהיא.
 
"בראשית הסרט היא מנגנת שופן בפסנתר, מה שמסייע לו לפרוץ לחייה ולעולמה. היצירה שהיא מנגנת מבטאת אמנם את המזג המרדני שלה, אבל מה שמביא את אנטואן לפרץ רגשות זו לא היצירה שהיא מנגנת אלא האופן שבו היא עושה זאת, בדרך בלתי מתפשרת. והאלמנט הזה מתכתב עם המהות הבלתי מתפשרת באופיו. אבל אנטואן איבד משהו שקיים אצל אלנה: סוג של תמימות ועיקשות חזקים. ואלה הדברים שנוגעים בו ומחזירים לו את החיוניות בחיים.
 
"היא מחזירה אותו במובן מסוים לשנות ה-20 שלו. המחויבות שלה לחיים תגרום לו לצאת מבדידותו. לא כל כך משנה אם אופי הקשר ביניהם זו אהבה רומנטית או חברות. זה מעבר לכך. שניהם מצאו את הנשמה התאומה שלהם. הסרט הוא על היצר האמנותי, וזו הסיבה שהיה חשוב לי שאלנה ואנטואן יעסקו באמנות, כל אחד בדרכו, למרות שזה לא משהו שכולם מבחינים בו".

נכנסת עמוק לתוך המקשים
  
 בנואה פואלרוורד ידוע בעיקר כשחקן קומי. לא חששת להמר עליו כשחקן מוביל בסרט דרמתי?
 
"בנואה גדול בקומדיות, אבל יצא לי לראות אותו בשני סרטים של אן פונטיין, שבאחד מהם, 'קוקו', הוא גילם באופן מבריק דמות משנה, של אדם מנוכר  ומלנכולי. זה היה הרגע בו החלטתי שלא אוכל למצוא שחקן יותר מתאים ממנו לתפקיד אנטואן. הוא התאים לחלוטין לדמות בסרט, שהיא של אדם שבור, מלא קונטרסטים, מצחיק, נוגע ללב ולעיתים ילדותי.
 
"בנואה חש כבוד רב ל'מוזיקה' של הדמויות ולחיבור ביניהן, והוא גם הביא לסרט את החזון והטאץ' האישיים שלו. הוא מאוד הרשים אותי ביכולתו לשחק בכזה עידון. זה היה משהו מאוד משמעותי לרגש שרציתי להעביר לאורך הסרט".
 
מה הייתה הסיבה לבחירת אריאן לאבד לתפקיד אלנה? האם עשית אודישנים לשחקניות נוספות בגילה?
 
"דמותה של אלנה היא של צעירה מלאת תשוקה, אינטנסיבית ומאוד מלאת חיים. רציתי שיהיה לה קסם מאוד מיוחד, סוג של יופי מסתורי שמגיע מבפנים, ועם זאת נדיר ובלתי ניתן לפענוח. עם זאת רציתי שהיא גם תהייה מבריקה, זוהרת, קורנת אור. השחקנית שרציתי הייתה צריכה להיות מצוידת בכל התכונות האלה, וכשראיתי את אריאן לאבד ב'אטנברג', סרטה של אטינה רייצ'ל טסנגארי, התאהבתי בה מייד.

"אריאן היא בחורה מאוד חזקה ועם זאת קלילה. השילוב הזה של עוצמה וקלילות היה מאוד חשוב לי, כי אלה התכונות שלה שגורמות לאנטואן לצאת מהקונכייה שלו. באלנה, כמו באריאן, יש סוג של אמת. שתיהן לא יודעות לשקר. אריאן משחקת בסצנות בדיוק כמו שאלנה מנגנת בפסנתר. נכנסת עמוק לתוך המקשים.
 
"כשצילמנו את הקטע על הגג, מאוד חששתי בגלל פחד הגבהים שאני סובלת ממנו. אריאן צעדה 15 מטר על מעקה בגובה רב, כאילו היא עושה זאת כל חייה. ובדיוק אותו דבר היה כשהיא נדרשה לצלול בסרט. היא מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, אבל לקחה כמה שיעורים והתחברה לעניין בטבעיות. איכשהו, כל קאסט השחקנים שלי היה ברור לי ולא הייתי צריכה לערוך הרבה מבחני בד כדי לבחור".
 
האם זה מקרי ששני השחקנים הראשיים אינם צרפתים במקור (פואלרוורד ממוצא בלגי ולאבד יוונייה). האם יש כאן גם אמירה על אנשים שחשים זרים בחברה בה הם נמצאים?
 
"זה מקרי לחלוטין שהטאלנטים שעבדו איתי בסרט הם בני לאומים שונים. אפילו הצלם שלי, מייקל אקרמן, הוא מניו-יורק וגם חי בישראל, ברלין וכעת בפולין. אני מתעניינת במי שהם ובכישרון שלהם יותר מאשר במקומות מהם הגיעו. אבל ההשלכה שאתה עורך בין זה ובין אנשים החשים זרים בחברה בה הם מתפקדים - בהחלט הגיונית, גם בהקשר של הסרט. בכל אופן, אני אוהבת את הרעיון של יקום ללא גבולות, שבו אנו בראש ובראשונה אזרחי העולם".

משמעות (תמונת יח"צ)




מושפעת ממקרים גבוליים
 
איך את מאפיינת את מכלול עשייתך הקולנועית עד כה (שני פיצ'רים, סרט דוקומנטרי ארוך, שלושה סרטים עלילתיים קצרים ופרק בסדרת טלוויזיה דוקומנטרית)? מהם הנושאים שאת אוהבת לעסוק בהם?
 
"קשה לי לענות על השאלה הזו. אני מרגישה שכל סרטיי עוסקים פחות או יותר באותה הרפתקה: סוג של שחרור מכבלי החברה - זה היה בוודאות הנושא ב-Burrnt Out (סרטה הארוך הראשון) – אבל יותר חשוב מכך הוא השחרור מכבלים עצמיים, ממה שמישהו חושב שהוא. לכן, סרטיי עוסקים לעיתים קרובות בשחרור ובחירות.
 
"מתחת לזה מונח הרעיון שאנחנו חיים רק פעם אחת ושאסור לנו לאפשר למישהו אחר להחליט עבורנו מה לעשות עם עצמנו. בייחוד עם ה'מישהו' הזה נקרא 'פחד'. זו הסיבה שבגללה אני כל כך מושפעת מאנשים שהם קצת 'מקרים גבוליים' בחברה שלנו. יש בהם איזו אמת שאותה כבר שכחנו או שאנחנו מעמידים פנים ששכחנו.
 
"אנטואן ואלנה מעבירים את עצמם ממצב שבו הם השתוקקו לבדידות ולפרישות מהעולם, לסיטואציה שבה יש בהם תשוקה גדולה לחיות, אבל אך ורק בהתאם לסטנדרטים שלהם. הם לא מוותרים על אופי המאוויים והתשוקות האישיים שלהם".
 
ספרי קצת על עצמך ועל הדרך שבה בחרת בקולנוע כתחום עיסוקך.
 
"למדתי באוניברסיטה סוציולוגיה-פסיכולוגית ובמקביל קולנוע. כסטודנטית, העמקתי במידה שווה בשני התחומים האלה. כשקיבלתי את התואר, עבדתי בבתי חולים, שם לימדתי את הצוות המטפל במאושפזים נושאים כמו 'איך לטפל בחולים גוססים'. במקביל, בחופשות שלי, עשיתי סרטים קצרים. בשלב מסוים הרגשתי מוכנה לעשות את הסרט הראשון שלי באורך מלא, ואז פרשתי מעבודתי כסוציולוגית-פסיכולוגית, כדי להתרכז כל כולי ביצירת פיצ'רים.
 
"השנים בהן עבדתי במקצוע השני מסייעות לי בקולנוע, הן בשלב הכתיבה והן בעבודה עם שחקנים. זכיתי שכתוצאה מכך שתהייה לי תפיסה מאוד קונקרטית של המציאות, יכולת להתבונן לעומק בעיניי אנשים ולקלוט ג'סטות קטנות האופייניות לכל אחד ואחד. שתי ההתמחויות המקצועיות שלי הוכיחו את עצמן כמשלימות זו את זו, ובעצם כמאוד דומות. בשתיהן קיימת אותה תשוקה להומאניות ולהקשבה לזולת, כדי להביא אחר כך את דברו".

 
"משמעות" יוקרן ביום חמישי, 27 במרץ 2014 ב-19:00 בסינמטק הרצליה וביום שישי, 28 במרץ ב-16:30 בסינמטק תל אביב. פסטיבל הקולנוע הצרפתי יתקיים בתאריכים 22 במרץ עד ה-6 באפריל  בסינמטקים של תל אביב, (03-6060800) ירושלים, (02-5654333)  חיפה, (04-8353500) שדרות (08- 6849695)  , ראש פינה(04-6801453) , חולון (03-5021555) והרצליה (09-9541273).