"קורות חיים", הצגת היחיד של יגיל אלירז, מנסה לבדוק כיצד הפך הנער אדולף לצורר היטלר ועושה זאת באופן שמצליח לשמור על עניין למרות כמה מהמורות ארכניות.
שטן נולד
למה צעיר ישראלי אחד משקיע שבע שנים מחייו כדי להעלות הצגת יחיד על אדולף היטלר? אולי כי ברור שזה נושא מעניין, וברור שזה מבצע מאתגר, וברור שזה מבטיח תוצאה מסקרנת. ובאמנות, כמו באמנות, התשובה המשולשת הזאת היא כוח מניע חזק למי שרואה עצמו יוצר קצת מעבר לשגרה.
נראה לי כי יגיל אלירז בן ה-29 יצא לדרך הזאת בהכרה ברורה שמדובר בנתיב ממוקש, שבסופו מחכה הבמה ומולה, באולם יושבים מטענים כבדים של זיכרונות ודעות קדומות, ומצפים למשהו אחר באמת. לא עוד מונולוג אחד, בבקשה.
מבחינה זאת לבדה אפשר לומר שמדובר בהישג. יגיל אלירז משחק ומביים מונודרמה כאילו היא דרמה צפופה של תמונות ושל נפשות פועלות. הוא איננו מספר את סיפור ילדותו ונעוריו של הצורר, אלא מנסה להחיות אותם מבעד לפכים קטנים שאותם אסף בשנות המחקר הארוכות. אלה הם דמויות, אירועים, תחושות, כאלה שנמצאים בביוגרפיות ובתעודות ארכיון.
מה שהטריד את אלירז ממנוחתו של סטודנט בראשית דרכו הייתה תהייה כפולה: מה אנחנו יודעים על האיש באותם ימים שבהם התנחל בתוכו העיוות שהפך אותו מצעיר בעל חלומות באמנות הציור לאותו מפלץ שטני, ואיך עושים את זה בישראל, בעברית ובחלוף ששה עשורים מנפילתו.
על התהייה הראשונה מצא תשובה בתחקיר ההיסטורי שממנו דלה את הפרטים שבהם השתמש כדי לרקום מתווה עלילתי שיש בו התפתחות דרמטית המוליכה לנקודת שיא - היא התייצבותו של אותו צעיר בקומה זקופה כשהוא מכריז, לראשונה בהצגה, "אני אדולף היטלר". שטן נולד. סוף ההצגה.
בדרך לשם אנחנו פוגשים את ההורים של הילד, את עולמו המתעוות בהדרגה, את הפנטזיות והסיוטים, את העוני ואת החיפוש אחרי תכלית שתעמיד אותו על רגליו ותתן משמעות יציבה לנפשו המרוסקת. וזה בתמצית גם המענה של אלירז על התהייה האחרת שלו בדבר הדרך שלו לתרגם את התחקיר להצגה, כאן ועכשיו.
קטעים מיותרים
ההצגה כבר עלתה במהלך השנה כהצגה אורחת ב"תיאטרונטו", ונבלעה בתוך שלל האירועים. לאלירז זו הייתה הזדמנות לבחון את התגובות ולחדד יותר את ההצגה. לא לחלוטין, כי עדיין יש בה לא מעט קטעים מיותרים, המאריכים ומסרבלים, ומקשים על המעקב אחר ההתפתחות שאלירז מעצב בדרך כלל בצורה ברורה.
המונודרמה מתרחשת כריאיון. הצעיר הנוירוטי מנסה להתקבל לגוף כלשהו. האקדמיה לציור, הצבא, החברה, ולמעשה למפלגת הפועלים שתהפוך למקפצה הגדולה שלו לתהילה שהוא מבקש כפיצוי על סבלותיו, האמיתיים או המדומים.
יגיל אלירז מצליח ליצור קווים דקים של הדמות המרכזית שמצטרפים אחד לאחד לכלל דמות שאותה אנחנו כבר מכירים, והוא נע בחופשיות ובזריזות מדמות משנה אחת לאחרת, ולעתים בסיוע התלבושות הטובות שעיצבה לו חיה בירן. לעתים זה אפילו מצליח לרגש, כמו בתמונות עם אמו שאותה אנחנו פוגשים מבעד להתייחסותו של הצעיר המיוסר אליה. עם זאת ברגע מסוים בחלקה השני של ההצגה הוא נלכד ביכולות המשחק שלו ויוצר תמונה משעשעת אבל ארכנית ומיותרת למדי של סטנד-אפיסטים נלעגים ומלעיגים.
מיה גורדון עיצבה תפאורה טובה מאוד, שבעזרת התאורה המודגשת של איריס מועלם מכילה הרבה יותר מסך הפריטים שנאספו בה. על אלה יש להוסיף את קטעי הווידיאו שהכין קובי ברחד, ואת קטעי המוזיקה הקלאסית הנכונים (וגנר, בטהובן) והמוטעים (דבוז`ק) שמעטרים את החבילה.
בסופה של ההצגה, ברור שכאשר יגיל אלירז הלך לחפש מענה בימתי לתהייה ההיסטורית איך אדולף הפך להיות היטלר, הוא בעצם האיר סכנות האורבות בחברות רבות לעליית רודנים פשיסטים ורצחניים, אך מבלי לעשות השוואות מפורשות. יש בזה סכנה מסוימת, כמו בכל מסר סמוי העובר בהבזקים לתת ההכרה, ובעיקר כאשר בעניינים כמו קריירה צבאית, השימוש בשפה העברית יוצר אסוציאציות מיידיות.
בסופו של דבר מדובר בהצגת יחיד מעניינת מאוד, שצועדת על הקו הדק המפריד בין המקומם למרתק, ומכבדת את יוצרה ואת הקהל שצופה בה.
לפרטים נוספים
11/09/2005
:תאריך יצירה
|