חדשים

אריק איינשטיין – יוני רכטר. משירי אברהם חלפי.

19 שירים, 68:52 דקות. הדפסה מחודשת ומורחבת, עם תוספות מתבקשות מעבודה שנקטעה בטרם הושלמה על אוסף השירים השלם של חלפי בביצוע איינשטיין.

אחד האלבומים היפים של איינשטיין, שיא לשיתוף הפעולה שלו (88') עם יוני רכטר שהניב שירים נצחיים, מופלאים ונפלאים, כ"עטור מצחך", "סתיו יהודי", "שיר על התוכי יוסי" (מיקי גבריאלוב), "שיר על יונה בחלוני" ו"צער לך" (עם יהודית רביץ), כשגם האחרים – "אז מה אם בן אדם", "השיכור" (יצחק קלפטר) ו"שיר על שלושה חתולים" (יוחנן זראי) - אהובים עד מאוד.  

לאלה נוספו השלמות בדמות שניים נוספים ("על ענף" ו"ולמות") שרכטר הלחין (91') ורק עתה השלים, שלושה חדשים שהלחינו גיא בוקאטי ("אדם בחדרו" ו"נותרו שנים ספורות") ועומר קליין ("אמי"), וארבעה שקובצו מאלבומים אחרים של איינשטיין: "חלום עקבותיך" של יצחק קלפטר (מ"יושב על הגדר", 82'), "כוכבים התחבאו בדמי" של פיטר רוט (מ"שתי גיטרות בס תופים", 04'), "שיר בנאלי" (מתוצרת הארץ, 85') ו"אדם האמין" (מ"יש בי אהבה", 95'), שניהם של שם טוב לוי.

האנדרטה המרגשת ביותר שאיינשטיין המנוח יכול היה להשאיר עם לכתו המפתיע, כי לא היה כמוהו להבחין ולבטא את הצער, הרגישות והפיוט של חלפי, הצנוע והמופנם. מפגש פסגה של נשמות תאומות(אן.אם.סי.יונייטד).

UBK. Ouzo Bazooka

אלבום הסולו הראשון של אורי בראונר כינרות הוא חיבור סוחף בין "איזבו" ל"בום פם". שירים באנגלית (הטקסטים לא מצורפים, מן הסתם חשובים פחות מהמוזיקה, הנגינה, השירה והוייבס) שמתיכים באנרגיות מלהיבות וגרוב נהדר, מבני רוק'נרול ורית'ם'נבלוז קלאסיים ונשמה ים-תיכונית, אוריינטאלית ישראלית. בראונר, גיבור הגיטרה האריס סאנית החריפה והנפלאה של בום פם מציע (עם אדם שפלן בבס ואופיר קותיאל בתופים) 13 רצועות ו-48:28 דקות של נגינה משכרת ושירה מדליקה שתשלח בגופכם ויברציות רוק מענגות ותצית בו דחף בלתי נשלט להתנועע לצליליו. תענוג צרוף ומתנה מתוקה לחג, ממש כמו החיבור בין אוזו למסטיק בזוקה (הליקון).

רוני דואני. אוספרטי

 רגע לפני שהיא הופכת לכוכבת-מיל. ציוץ מכיוונה של זמרת הפופ רוני דואני. תשעה מעשרת השירים (35:27 דקות) הם גרסאות דנס ללהיטי פופ חביבים ומצליחים משנות השמונים של המאה הקודמת, שמרכיבים למעשה את ספר השירים וההשראה של דואני.

השיחוק הוא בליהוק המפיקים המוזיקליים, תשעה שונים, בהם בולטים לטעמי המנוסים יזהר אשדות ("ורוד זה לא רק צבע", "להקה מקומית"), עופר מאירי ("שלא ייגמר לי הלילה", "הנשמות הטהורות") ויועד נבו ("אתמול", טובה גרטנר), שלא מתבטלים בפני צעירים כסאבו וקותי ("ענוג", נוער שוליים).

השיר החדש היחיד, זמן לאהוב, של אמילי קרפל וגליה ירון, רק מעיד שפופ בעברית הוא מלאכה לא פשוטה. עם כל החביבות של הפרויקט, אני מתקשה לראות איך דואני תיישם אותו בשטח, על הבמה, במיוחד עם הקול הלא מספיק מגוון שלה (הליקון).

אילן וירצברג. הלילה לא שחור.

11 שירים, 45:21 דקות. סוג של אלבום אוסף, שירים שלא מצאו דרכם לאלבומים קודמים. לא בטוח שווירצברג החרוץ, מלחין, נגן ומפיק, הוא המבצע האידיאלי לכל השירים באלבום (במיוחד נוכח ניסיונו בעבודה עם זמרות). אבל נאמנותו לדרך ודבקותו בשירי משוררים מניבות אלבום עם ערך, אמירה והנאה.

 הגישה ההרמונית, הרגישות המלודית, צליל הגיטרה החשמלית האופייני, השירה הגבוהה והרגשית וכמובן יכולתו לשקוע בטקסטים, לפרשם ולהתקינם לשירים ידידותיים, הופכים את האלבום למתנת חג ראויה. תמצאו בו ארבעה של נתן זך (כולל שיר הנושא), 'איחוד מחדש' עם יונה וולך ("שיר ערש" הפולקי), ובעיקר התמודדות מפתיעה עם דוד אבידן ("יש אדם" העוצמתי והמרשים), דפנה הר-טוך ("אשה ציידת" הקראוסי), אבות ישורון ("אני עזבתי" כפרוג זורם ומרהיב) וגם את רעייתו דליה ("השיר של דליה" הענוג והמרגש). אולי הרדיו לא מסביר לו פנים אבל שווה לפתוח את הלב אליו (עצמאי).

דודו טסה, עיר ובהלות.

 11 קטעים על 38:07 דקות באלבומו העשירי (!) של טסה. המוזיקאי הכי משתלם והכי מתקדם של העשור האחרון ברוק הישראלי. ולמרות שלכאורה הגיע אל הצליל שלו, בנגינה, בשירה ובאמירה, הוא עדיין מאתגר את עצמו ומחפש דרכי ביטוי חדשות.

מצד אחד להיטי רדיו והופעה מצוינים ("לשים ת'ראש" ו"גרמניה", השיר היחיד שכתב לבד), מצד שני נגיסות ניסיוניות ואמיצות בשירה אחרת, בעיקר בהתחברות למשורר אלי אליהו - שיר הנושא המסויט והמרתק, "מיטות נפרדות" המיוסר או "בן של אבא שלי" הקטן והפגיע, שבו הגיטרה והתכנותים (ניר מימון בהפקה מוזיקלית מעולה נוספת) פוגשים אקורדיון ומיתרים.

יהלי סובול תורם שני טקסטים מאורגנים לבלדות לא אופייניות, שמסייעות לטסה להמשיך להתבונן אל תוך נפשו הפצועה ולבחון את עצמו מול זוגיות ומערכות יחסים ("חשש לשטפונות" ו"לימוד רכיבה"), ומיכה שטרית, בשניים נוספים, מעמיק את החיבור של טסה לשורשים האתניים הלא מוכחשים, על רקע תזמורי מיתרים רחבים ("0394 "LO בפתיחה ו"בכינו טעינו" לנעילה). להסיר בפניו את הכובע (הד ארצי).

דודי לוי, שכונה של איש אחד

 גם הוא ממשיך לחפש תכלית, מקום ועצמיות, בחיים, במשפחה ובעולם, ולחלוק את התובנות עם מקורבים ("שייפקחו העיניים" מאב לבנו) ואחרים. הפתיחה העולצת והמשמחת (ואיך אפשר שלא עם הבולבול טרנג של אהובה עוזרי) ממשיכה את קו הסיפורים האישי-עממי-אתני על טיפוסים מהחיים (שיר הנושא, "בית" - עם אהוד בנאי ו"חתונה"), שלוי אימץ בעזרת מאיר גולדברג, ידידו וכותב הטקסטים הצמוד שלו (שמונה מתוך עשרה באלבום, בהם גם "איך שאני אוהב אותך" ו,שיר ישן" היפים).

הכתיבה המאירה והחכמה נעטפת בלחנים ידידותיים ובחיבור של פופ-רוק עם אלמנטים אתניים בהפקתו המוזיקלית השמחה והכיפית של דורון פלסקוב. אני אוהב את חיתוך השירה של לוי, את הש' והת' המודגשות שלו ואת הבהירות המכובדת שהוא נותן למלה (התו השמיני).

תמיר מוסקט וגלעד כהנא, לא כוחות.

מפגש בין שני להטוטנים, האחד איש של מלים והשני איש של קצבים, הוליד 11 שירים שמנסים לצלוח את המציאות ואף לתת לה מנה אחת אפיים. הקומיקס המצורפים מעידים שהם מפסידים מראש לחיים, אבל בדרך הם מספקים 39:19 דקות של כיף פרוע וחתרני, בעברית, באנגלית, בספרדית (!) וברוסית (!?). גם לספר בדיחה צריך לדעת ושני הגאונים - כהנא מטרו-טקסטואל וגרפומן-על, ומוסקט גרובאי מדופלם - חוגגים עם שפע רעיונות ולצלילים, מילוליים ואינסטרומנטליים, את הכריזמה הווקאלית של הראשון ואת המיומנות הטמפרמנטית של השני. חבילת שי אידיאלית לאנשים עם ראש טוב ( High Fidelity ).

רועי פרייליך. מעלה עשן.

אלבום בכורה לסולן הכריזמטי של "נערות ריינס". 9 שירים על 35:51 דקות מציגים יצירה מאוד דינמית, נגינה מלאת אנרגיה ושירה מלאת תנופה. לפרייליך חתימת קול ושירה אופיינית, מוטעמת מאוד, זרה כביכול לעברית, בנפח ובפאתוס שלה, אבל מאוד ייחודית, מסקרנת ומרתקת, בעיקר מפני שהיא מקנה למלה חוזק ועוצמה. פרייליך חזק גם בחרוזים ובמשחקי מלים ("לו אחטיא את מטרתי/ מולה אכתים את מיטתי", הלילה היא תרקוד; "באין צרה.../ בעין הסערה...", מעלה עשן; "...שמים רגליים להמצאה/ גם אם תהיה פעם מציאה...", גרוטאות; "כתמי משחה על שיש/ קמטי גבה על ציר-/ זמן עיקש כתיש/ חותך את האוויר", הַלְבֵּן),

למרות שהעברית שלו עשירה וציורית, היא עתירת טעויות ושגיאות (חלקן מודעות) ונדרשת להגהות ותיקונים.  אבל בעיקר זה אלבום של גיטרות (הפקה מוזיקלית: אביחי טוכמן), רוק גיטרות וזמר שיאיצו בכם לרקוד ולחולל, אם מתוך "סערה חשמלית", אם בגין "הפרעת קשב" (פונוקול).

נעם רותם, נשורת.

אלבומו הרביעי כסולן של רותם, זמרה לשעבר של להקת "קרח תשע", מיועד לאוהבי אלבומים קצרים ורזים, תמציתיים וממצים - שמונה שירים ב-30:58 דקות. גם לו יש קול ייחודי ושירה מאופיינת, עם סאונד ברור ומאוד בריטי, בשירה הישירה, בנגינה השרירית ובהגשה העניינית, שהיא חתירה נטולת דאווין לעיקר.

אלבום רזה אבל טעון, קצר אך לא קל, ניזון מהמציאות הישראלית ("אורות וצללים" למשל, נשען על טקסים של ימי זיכרון), מהקשיים, החששות והפחדים שהיא מספקת. עניינו במלחמת אור בחושך ובמאבק ההישרדות היומיומי והעתידי, ולמרות תחושה חריפה של מוות וסוף (שיר הנושא, "אש ידידותית" ואף "מים כשאני טובע") מנשבת בו חיוניות ותקוה, כמלות "זמן שניתן לאהוב בו", השיר הנועל: "...דווקא בימים שהכל נראה חסר תועלת/ אני שוב נתלה במלים שאת תמיד אומרת לי, שיבוא כבר זמן/ זמן שניתן לאהוב בו". חבל שאריזת האלבום לא ידידותית למשתמש. ( High Fidelity ).

שאנן סטריט, הכל לטובה.

 אלבום הסולו השני של שאנן סטריט הוא תיעוד בעל אופי תראפי של רגשותיו את האובדן של אחותו הצעירה טובה. שלושה חודשים לאחר מותה החל לכתוב, שיר בחודש במשך שנה, כדרך מקורית לשחרור כעסים ולחצים, להתמודד עם הצער ולהקל על הכאב, בתקווה שהכתיבה והזמן יביאו מזור ומרפא לנפשו המיוסרת. ככזה, הוא מיועד לשימושם של אחרים, שנמצאים/יימצאו במצבו שלא נדע, כתמיכה ולסיוע נפשי.

סטריט (שמועיד מן הסתם את האלבום להפצה בינלאומית, יעידו ההקלטה בברצלונה עם המפיק המוזיקלי דייב ביאנקי והנגנים הזרים) בחר באנגלית, שפת אמו, כדי לתאר את העובר עליו - מהתסכול וחוסר האונים שב"אוגוסט" ועד ההשתחררות (ב"יוני" הגרובי והעולץ), ההשלמה והפיוס שב"יולי".

 תריסר שירים, ואולי פואמות, על 46:03 דקות. תמצאו ביומן הכרונולוגי לחנים יפים ומפתיעים של שלומי שבן ("נובמבר", "פברואר", "ראשית מאי" – עם איכויות ביטלסיות בכלי המיתר, ו"שלהי מאי" - בנגינת פסנתר מרגשת) שהיה שותף בהלחנת תשעה, ברי סחרוף ("ינואר") שהלחין שניים, וחוה אלברשטיין ("יולי", בלוז שחור מרהיב של חרון ותחינה) שהסתפקה באחד.

חסר לי, נוסף על מאמר הסבר קצר בפתח חוברת המלים, תרגום של סטריט לעברית את השירים, לחוברת בלבד, דווקא משום שכישורי הכתיבה שלו מוכחים. אני אוהב את צילום החזית החד כסכין מתהפכת וגם את השם הדו-משמעי בעברית - הכל נעשה למען טובה, וההשלמה האמונתית שהכל לטובה. מפאת תכניו, לאלבום מסוג זה ולשיריו לא צפויים חיי במה, ובכל זאת הוא יועלה פעמיים בראשית מאי (התו השמיני).

אמנים שונים. שרים שיר השירים.

 יש מאמינים שמממנים כתיבת ספר תורה כהבעת תודה על גילויי נס מצד השכינה, ויש, כמו ליאור יאיר מנשה, שבוחרים בדרך אחרת, מקורית הרבה יותר - הלחנה וביצוע של שמונת פרקי שיר השירים. ואם לא שיר השירים, המיוחס לשלמה המלך, היכן בכתובים? התוצאה היא ספר-דיסק מהודר, ממורט אריזה, שבו תשעה שירים - שמונת הפרקים לפי סדרם, והקדמה מושרת "לשם ייחוד" (וגם מעשיות ומוסרי השכל) , 39:47 דקות.

המלחינים והמבצעים הם תשעה זמרים-יוצרים, כולם גברים, שרובם ככולם מנהלים דיאלוג אמנותי עם הדת גם בחיי היומיום (מלבד, אולי, אמיר דדון).

לעמיר בניון (פרק א') ולגד אלבז (פרק ב') המתכונת אופיינית וההשתתפות טבעית. רוק הגיטרות של ארז לב ארי שוחה כדג במים (פרק ד') ושולי רנד מצוין כהרגלו, ביכולתו התיאטרלית והסיפורית (פרק ה'). דדון צולח את האתגר בשילוב קטעי דברנות (פרק ח'), דוד ד'אור מרהיב כצפוי (פרק ז') בקולו, ואילו תומר מתנה, עמיר חדד (פרק ג') ואילן דמתי (פרק ו') נעלמים. ועדיין פרויקט לא שגרתי שעשוי למצוא לבבות לא מעט (אן.אם.סי.יונייטד)

אוספים

יוסי בנאי, המיטב.

40 שירים, שני דיסקים, 2:38:24 שעות, עריכה כרונולוגית של אלמנתו אביבה בנאי ושל ליאור מזרחי, עם הקדמה מאת האחיין אהוד בנאי ("מבחר השירים הנפלאים, המשלבים שמחה ועצב, פאתוס וקריצה, אהבת חיים וגעגועים, זר פרחים צבעוני וססגוני, עטרת לראשו ושמחה גדולה לנו המאזינים"). אכן, הקרם דה-לה קרם.
מ"בחולות" (מ"תל אביב הקטנה" 1958) ועד "תרנגול כפרות" ("שירים אחרונים" 2012) וגם בונוסים שלא הופיעו באלבומיו, כ"תחזור תחזור" (עם "משינה) והמונולוג "שש בערב" מהצגת היחיד "מיומנו של ישראלי שפוי" (2001). זווית היסטורית מרתקת של הזמר העברי מהאמן שכל מה שנגעה בו ידו "הפך לזהב טהור שופע אור". אשרינו שזכינו (הד ארצי).

אריק איינשטיין בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

32 שירים, שני דיסקים, 1:49:24 שעות. עריכה של איש הרדיו דוד בן בסט (שלישי בסדרה "עברי לפני שבת"). יבול מייצג מהקלטות "שימור" משנות השמונים. עתיקים וירוקי עד שה"חדשים" בהם הם "אגדת דשא", "אני ואתה", "למה לי לקחת ללב" ו"שיר של אחרי מלחמה". מצטייר תחילה כניסיון לעשות עוד כמה גרושים מזכרו של הזמר שהלך השנה לעולמו (היעדר המלים למשל), אבל אי אפשר שלא להיכבש שוב ושוב בקולו הערב ובשירתו הנינוחה של הגדול במגישי הבלדות בפופ הישראלי (פונוקול).

אריק איינשטיין ויוני רכטר (צילום: אבי ולדמן)


אריאל זילבר, המיטב.

 24 שירים, שני דיסקים, 1:38:11 שעות. כספיח לסערה של אי הענקת פרס מפעל החיים מטעם אקו"ם. מדגם מאוד מייצג מהתרומה המכרעת של זילבר לרוק הישראלי וגם האוסף החילוני האחר