מי יבנה בית בתל אביב
 
רועי רשקס כתב מחזה על פי ספרה של מירי ורון, ומאחר שלא הזדמן לי לקרוא בו, אני מתייחס אל המחזה כנתינתו בהצגה המועלית מאז דצמבר 2013 בהבימה בבימויו המהוקצע של איציק ויינגרטן. אני משער כי תגובת הקהל סייעה להחלטה להעתיק את ההצגה מאולם מסקין לאולם רובינא.
 
אי אפשר שלא להבין את תגובת הקהל, שהרי מדובר במחזה טלאים, כמעט אנציקלופדי, שיש בו אזכורים ברורים למחזות שונים שליוו את התפתחות התאטרון, הישראלי וגם מעבר לים.
 
ראשון באלה הוא "האדמה הזאת" של אהרון אשמן ודומות לו שהועלה בהבימה ב-1942,  שגיבוריו היו מייסדי חדרה והמחזה מתאר את מאבקם בצל מחלת הקדחת, ואת שמחתם הגדולה על מציאת מים. ב"עת דודים" בונים את תל אביב של 1934, ובמקום קדחת יש בורגנות הדוניסטית המאיימת על החלוצים הסוציאליסטים.
 
אלה הם שלושה אחים, פועלי בניין, הנשלטים בידי המאמע שלהם, ועל פיה יישק דבר. את "מירל'ה אפרת" של יעקב גורדין היה אפשר להריח מרחוק, ובהמשך המחזה המאמע הזאת תיהנה גם מתכונות ומעשים נוסח אמא קוראז' של ברטולד ברכט רק עם נשמה יהודית, שמוסיפה לה גם את הממד של "כנר על הגג" כשהיא משוחחת עם אלוהים.
 
אם לא די בכך בחלק השני יש אזכורים ברורים למחזות "בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון,  ו"הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, עם תבלין קצת מוזר של עסקה נוסח זו של "רשימת שינדלר".  ואלה רק דוגמאות ניכרות לעין.
 
בנוסף, וכנראה מתוך הערכה כי המחזה אינו עומד על שתי רגליים יציבות וחזקות הוסיפו לו 11 (!) פזמונים "תקופתיים-נוסטלגיים" שתכליתם ככל הנראה לבסס אמינות כלשהי לעלילה שעמוד השדרה שלה היא המאמע וכל שאר ההתרחשויות בה רק משרתות את נוכחותה הגדולה. 
 


עת דודים (מקור: אתר תיאטרון הבימה)

בערבות הזמן המבולבל
 
המחזה מתרחש בליבה של תל אביב בשני פרקי זמן – אמצע שנות השלושים, וההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. בכור האחים הוא סניה, אלמן, שבנו נחומי קצת מתנכר לו ומוצא מקלט אצל המאמע שהבטיחה לאמו, שמתה בלידתו, כי תשמור עליו ותדאג לו. הבן השני, ארון, נשוי ולא באושר לאיטה, שהיו לה ימים יפים יותר בווינה, והיא מודעת לכך שבעלה מתגעגע לאהובת נעוריו שנותרה במינסק.
 
הבת הצעירה של מאמע היא פנינה, שנמשכת אל ההדוניזם התל אביבי ובחולותיה מתעברת לאהובה הדון ז'ואן חנן פינקלמן, שהוא רחמנא ליצלן "ספקולנט" וגם אחרי נישואיו הכפויים לפנינה ממשיך במנהגיו. אבל מאמע בעלת התושייה מרחיקה ממנו את בתה לזרועותיו של יודה, “ליטבק" העובד עם בניה, ומשגרת את שניהם יחד ל"חומה ומגדל" בנגב יחד עם הנכדה שנולדה בינתיים. 
 
13 שנים חולפות במהלך ההפסקה בין שתי המערכות והקהל חוזר לאולם אל ימי ההפוגה במלחמת השחרור. השואה שהייתה באירופה נזכרת, בזכות געגועיו המתעוררים של ארון לאהובתו משכבר ואמונתו המטריפה את חושיו כי הנה היא מגיעה לארץ.
 
במין הקבלה מוזרה מתרחש מפגש משמח בין פינקלמן לבתו, שלא ראה אותה כל השנים, ומאמע מצליחה ל"מכור" לו את הזכות לפגוש אותה הלאה במחיר של העסקת נכדה  חומי במפעלו, כדי שזה לא יצטרף ללוחמים. אתם כבר מבינים בעצמכם את הגראנד פינאלה של "המחיר שאנו משלמים עד עצם היום הזה", כהגדרת יוצרי ההצגה ומפרסמיה.
 
מרוב התלהבות של היוצרים, ובראשם המחזאי, הבמאי ואורי וידיסלבסקי המנהל המוזיקלי של ההצגה, התבלבלו להם הזמנים, החל בביצועם של "שני שושנים" ו"שלכת" של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא,  בחלק הראשון המתרחש כ8-7 שנים לפני שנכתבו בשנות הארבעים.
 
אבל משמעותי יותר הוא הבלבול הנוגע לתפקידו של הנכד נחומי. בחלק הראשון הוא תלמיד בית ספר, אפילו אם רק בן שש או קצת יותר, הרי שכעבור 14 שנים לפחות הוא כבר צריך להיות בן עשרים. אבל במחזה הוא תלמיד תיכון, ועדיין לא בגיל גיוס. על זה נאמר תשבי יתרץ קושיה דרמטורגית ובעיה עלילתית.

את תפאורת הפיגומים עיצבה לילי בן נחשון ויפה מהם היה הרקע הגדול של חוף תל אביב, ועם התאורה השמשית-לוהטת של מאיר אלון. דנה צרפתי עיצבה את התלבושות התקופתיות, ויעל תורג'מן נתנה ידה בתנועה.
 
בסיכומו של דבר ולמרות הביצוע, "עת דודים" איננו אירוע משמעותי במחזאות הישראלית.