אישיים ומדממים
פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל התאטרונטו ה-24 ע"ש השחקן המנוח ניסים עזיקרי, ועל סך 5,000 ש"ח תרומת הקרן על שם יהושע רבינוביץ', הוענק במוצ"ש לשחקן דור צויגנבום על משחקו בהצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" למחזה שכתב, וביים חנוך רעים. צל"ש ניתן לשחקנית עדי שניר על משחקה בהצגה פרי עטה "ללעוס בזוקה בארון" שכתבה ובבימויו של יונתן צ'רצ'י.
תשע הצגות התחרו ומיקדו את תשומת הלב של הקהל הרב שמילא את חמשת האולמות שבהם הועלו במסגרת הפסטיבל. חבר השופטים בתחרות - הבמאים דדי ברון , רוני ניניו ושי פיטובסקי – סיכמו את התרשמותם הכללית באומרם כי נפעמו "מהרמה המשחקית והתאטרלית הגבוהה של ההצגות שברובן עסקו בחומרים אישיים ומדממים.”
מבחינה זו לבדה, ויחד עם חגיגת יום ההולדת לשקספיר שערכו תלמידי האקדמיה לאמנויות המופע ברחבת תאטרון יפו, אפשר לציין כי בתאטרונטו השנה היו הישגי משחק בולטים, כפי שאתאר בהמשך, וחוויה מענגת לאוהבי הפסטיבל.
מדוע הרגתי את אמא שלי (צילום: ז'ראר אלון)
"בנוגע לציפור" – חשוף ומאתגר
מבחינות רבות זו הייתה ההצגה, שכתב וביים ניצן כהן, שדובבה אותי מהרגע שהשחקן שלומי ברטונוב, במעיל-קפישון, נכנס לבמה באולם התחתון של תאטרון הסמטה. שברי מילים בפיו, מבטו מחפש עיניים טובות ליצור עמן קשר, מופתע לראות מישהו שיושב דווקא במקום לא צפוי, מתמקם לאטו מול הקהל היושב לפניו ומימינו.
הוא מציג את עצמו כמייקי ש"אנשים לא מבינים אותי, זה חלק מהבעיה שלי, מהתסמונת אספרגר שאני 'לוקה' בה", כדבריו. דיבורו מתהדק, מתמקד ככל הניתן, מתפזר כשמשהו לא עובד על פי התכנות ההתנהגותי שפיתח. הוא מצטט את אמו, שנראה כי העניקה לו עולם שלם של מושגים, הוא מדבר על אביו, והוא מפעיל מחשב, מקרן שקופיות, ומערכת סאונד שעמה הוא יוצר מוזיקה כדי.ג'יי.
הוא בא לשכנע את חברי כיתתו להסכים שימשיך ללמוד אתם ולא יועבר לכיתה של תלמידים בעייתיים, וזאת בעקבות תקרית טרגית עם ציפור שנכלאה בכיתה במהלך הפסקה בין השעורים. אבל לכל אורך מאמציו הוא נתקל במחסומים, מתבלבל, סוטה מהתכנון של המצגת שלו על עצמו, על אספרגר ועוד (שערך שחר פז) ומנסה להתארגן מחדש.
כאן גם באה לביטויה הצלחתו המיוחדת של ברטונוב לאמץ את "ליקויו" של מייקי שהוא חי אותו בטבעיות, חפה מאפקטים מודגשים. ברגעים מסוימים הוא מודע לכך שמעשיו מעוררים צחוק, בעיקר של מבוכה, ובהצגה שבה צפיתי אחת מפעולותיו עוררה רתיעה דרמטית של צופה אחד, שבעקבותיה ברטונוב נראה כמאלתר התנצלות על אינטימיות רבה מדי שלו במגעו עם אותו צופה.
זה היה רגע שביטא יותר מכל את ההישג החשוב שלו ושל ניצן כהן, מחבר המחזה המרגש והבמאי הרגיש, להציב את ההצגה כמבחן של "היחסים והגבולות שבין הקבוצה ליחיד ובין השחקן לקהל” שעמם הוא מבקש ליצור קשר ישיר.
זו שאלה השבה וחוזרת גם בהצגות אחרות שבהן שחקן מנסה להפעיל את הקהל. בהצגה הזאת, לפחות, בהפקת תאטרון הנפש, האינטראקציה מייצגת מרכיב מהותי בהתייחסות הכלל אל בעלי לקויות המבקשים לתקשר אתם, לעתים בדרך שנראית פולשנית ואלימה. המחזה והבימוי של כהן ומשחקו של ברטונוב עושים זאת בדרך שהיא מעין מראה כפולה בין הדמות לסביבתו. וזה ההישג הגדול שלהם.
"העיטים" – בין שמים לארץ
"העיטים" היא הצגת מופת המביאה לבמה את סיפורו האוטוביוגרפי של יורם קניוק, הנחשב כאחד מסיפורי המלחמה הדרמטיים ביותר בספרות הישראלית. קניוק מתאר בו את חוויית הישרדותו שלו, כשהיה בן 17 וחצי והשתתף בניסיון ההשתלטות של כוחות מחטיבת הראל על נבי סמואל.
זה היה קרב אכזרי, שבמהלכו נהרגו 38 מחיילי החטיבה, כאשר כוח של כנופיות ערביות בגיבוי יחידה של הלגיון הירדני שעלה עליהם במספר החיילים ובאמצעי לחימה השיב אש וחיסל אותה. שלושה חיילים ניצלו כאשר נשכבו בין גופות ההרוגים והעמידו פני מתים, כשמעליהם חגים ציפורי הטרף, עיטים ועורבים.
את הסיפור הקשה הזה עיבדו הבמאי ומעצב הבמה סלבה מלצב יחד עם השחקן הצעיר דניאל סטיופין, ובשיתוף משמעותי של המוזיקה ועיצוב הקול של עומרי דגן, התאורה המרהיבה של אלכסנדר (סשה) סיקירין, ועם בלוז של בר קדמי שסטיופין הלחין ושר בפתיחה ובסיום.
העיטים (צילום: ז'ראר אלון)
העיבוד הטקסטואלי להצגה של שעה ובבימויו הרגיש של סלבה מלצב שידע למקד משמעויות ותמונות ולאגד כדרמה לוהטת את מעלותיו הלשוניות המקוריות והמיוחדות של קניוק.
דניאל סטיופין חי, מדבר, זועק וכואב את חוויותיו של החייל, צריך לומר הנער, באנרגיה מרתקת, גם בשוכבו על גב תלולית וראשו שמוט לעבר הקהל, וגם בקומו, בגילוי חבריו המתים, ובמיוחד ב"דיאלוג" שלו עם הטורפים החגים מעליו, והוא מנסה, אם לצטט את ארתור רימבו, "להחזיק לבדי את המפתח למצעד הזה".
ואמנם באחד מרגעי השיא של הדרמה המתחוללת בין שמים לארץ, כאשר אל צווחות העיטים והעורבים מצטרפים קולות הירי המתחדש לעבר גיא ההריגה, סטיופין ניצב על תלולית, זרועותיו מונפות הנה והנה כמנצח על תזמורת הזעם הנשפך לעברו. ובשומטו את זרועותיו באה הדממה.
דממה שמוליכה אל שיאו של הדיאלוג שהנער מנהל עם המתים, ועם החיים, והציונות, שממשיכים לשלוח את נעריהם אל עיני הטרף של עיטי המלחמות.
"יאנינה" – מהמחנות אל המחאה
רק שנים ספורות הפרידו בין התופת של נבי סמואל לשואה, ומשם הגיעה לתאטרונטו עדותה של ניצולה אחת ממחנה הריכוז ינובסקי בלבוב – פרופ' יאנינה אלטמן (השלס) שהייתה אז ילדה בת 12, וניצלה בזכות שירים שכתבה במחנה. אחר כך, כשהגיעה למקום מסתור, ישבה לכתוב במשך חמישה ימים את כל מה שזכרה.
בלהה מס אשרוב כתבה את המחזה, בימה אותו ומשחקת ברגישות עדינה את דמותה של יאנינה כשהיא משלבת בקולאז' מקורי את חוויותיה וזכרונותיה מילדותה בכמה מחוויותיה המאוחרות בישראל, שאליה הגיעה ב-1950.
אלה כוללות את המפגש הראשון עם שכונת ואדי סאליב, ובהמשך את התייצבותה יחד עם נשים אחרות בצמתים כנגד הכיבוש (מה שזיכה אותה בקריאות מסוג "תחזרי לפולין! “חבל שהנאצים לא הרגו אותך!”) וכלה במאבקה למנוע את גירושה של פליטה מסודאן, מאבק שהוא סיפור המסגרת הנאות של ההצגה.
נוכחותה של יאנינה אלטמן בהצגה שבה צפיתי, ועלייתה על הבמה בסופה, כשהיא בת 83, דקה ושבירה למראה, ופרופסור אמריטוס לכימיה העניקה משנה תוקף לעיצוב ההצגה ולמשחקה של מס אשרוב.
לצידה תרמו למרקם המיוחד של ההצגה המוזיקה המעודנת של גדי רונן, שירתה היפה (המוקלטת) של חן אשרוב, ובמיוחד התפאורה האקספרסיבית של איתן לוי, האנימציה של מיש, השקופיות של עופר בסאדו והתאורה האפקטיבית של ג'ודי קופרמן.
יאנינה (צילום: ז'ראר אלון)
"מדוע הרגתי את אמא שלי" – ללא פתרון
דור צוינגבום, שחקן ובמאי עתיר ניסיון ופרסים, הוסיף עתה לארונו את פרס התאטרונטו ע"ש עזיקרי עבור משחקו במחזה נועז שכתב ובו הוא מתאר את יחסיו עם אמו המגיעים לשיאם הדרמטי במפגש מצמרר בבית החולים כשהיא על ערש דווי.
המחזה כתוב בשילוב של סוגות תאטרון שונות הכוללות בין השאר סטנד אפ, תנועה, פנטומימה, תאטרון בובות וחפצים, ובבימויו הקצבי של חנוך רעים הם משתלבים זה בזה, יוצאים ובאים כשדור צויננבוים מפגין שליטה מלאה בהם, כפי שציינו השופטים בהחלטתם להעניק לו את הפרס:
"הפרס מוענק עבור יצירה מקורית, אישית, רגשית ורבת עוצמה. בזכות משחק וירטואוזי, אירוני, פרוע ובזכות בימוי מלא דמיון. באמצעות כריזמה ושנינות מרובה תופס דור את הקהל מהרגע הראשון ולוקח אותו עמו ברכבת הרים סוחפת אל עבר מערכת יחסים מורכבת וקשה של נער עם אמו לאורך שנים רבות. קולו של הנער הזה הוא ייחודי במינו כמו קולו של השחקן המצוין הזה . זוהי חגיגה אמיתית של תיאטרון!"
מבנה המחזה נע בין "מופע" מתפרע, מצחיק, כלפי הקהל (כולל שיתוף הנראה ככפוי על אחד הצופים שנראה דווקא כנהנה מהחוויה) וכלפי שופט בלתי נראה האמור לפסוק את דינו של דור. ומכיוון שצוינגבום משתמש בשמו שלו, גם באנימציה של סימון שור, מתקבל הרושם שהוא מספר סיפור בעל סממנים אוטוביוגרפיים – למעט, בוודאות, כל מה שרומז, החל משם המחזה, להריגתה של האם.
את התלבושות והתפאורה עיצבה היטב נועה אתגר, את התאורה עיצב אלון שטמפקה, את המוזיקה המקורית הטובה כתב קובי משעל, ואת קטעי המוזיקה הנוספים ערך יאיר סרי. הם תרמו תרומה חשובה להצלחתם של דור צוינגבום וחנוך רעים להפוך את הסיפור הביזארי להצגה שלא תנוח על זר הדפנה שקיבלה עתה וסיכוייה רבים להפוך להצגת פולחן מצליחה.
"ללעוס בזוקה בארון" – דרך משלה
סיפורה האישי של עדי שניר "ללעוס בזוקה בארון" בעיבודו הבימתי של יונתן צ'רצ'י ובבימויו המסור מוגש בפשטות רבה ובלי התחכמות. פרט לפרט היא מגוללת את הניתוק שלה כשהיא בת חמש עשרה וחצי מהמשפחה הגדולה ומהחברה החסידית שבתוכה גדלה.
בהתבוננות עצמית שנכתבה לאחר שנים, ובהומור, היא מספרת על נסיבות יציאתה מחיק משפחה מסורה ואוהבת, כעדות שנתנה לבית המשפט כדי שיעניק לה את אפוטרופסותו. הסיפור לכד רבים בקהל, אם בגלל שמדובר בחזרה בתשובה, לעומת ההתחרדות שפשתה בעם, או בזכות הדרך שבה היא מספרת על כך. הדים לשתי התפיסות האלה גם יחד נמצאים בנימוקי השופטים להעניק לה צל"ש:
"עדי שניר מצליחה בפשטות ובטבעיות להכניס אותנו לעולמה המרתק, הסבוך ומרובה הרבדים שבו. בצורה אמינה, משכנעת ומלאת הומור, חושפת בפנינו עדי את הקונפליקטים הרבים של החוזרת בשאלה, של נערה המגלה בפעם הראשונה בחייה את הסרטים, המוזיקה, החושניות ומסטיק הבזוקה. עדי מצליחה ליצור חיבור מאוד אישי ואותנטי עם הקהל שמהרגע הראשון רוצה לחבק אותה. יצירה אמיצה".
ללעוס בזוקה בארון (צילום: ז'ראר אלון)
"שפתיים צמודות" – מרוסיה באהבה
כמעט תמיד אחרי שאני יוצא מהצגה שואל אותי מישהו אם נהניתי ולא תמיד אני יודע איך עונים על כך. אבל במפתיע לא נשאלתי על כך אחרי שיצאתי מהצגת "שפתיים צמודות" מאת עמית ארז על פי הסיפור הקצר lips to lips מאת ולדימיר נבוקוב, בבימויו של אוהד שחר ובמשחקו של שלום שמואלוב. כנראה משום שההנאה והתענוג שהם הסבו לי ניכרה היטב על פני.
ולא בכדי. ראשית משום שהסיפור כתוב על ידי סופר שברומנים שכתב, באוטוביוגרפיות הספרותיות שלו, במאמריו ובתרגומיו, ידע לחדור עמוק לנפש קוראיו בתיאוריו המדויקים של נפשות חיות ופועמות.
הסיפור מתרחש בברלין של שנות השלושים ומתאר את סיפורו של בעל עסק למוצרי אמבטיה שחשקה נפשו להיות סופר והוא מתחיל לכתוב רומן על גבר מזדקן המתאהב באישה צעירה. אבל עיקר מבטו מופנה אל הרעיון שהסיפור יופיע בירחון הספרותי היוקרתי של גולים מרוסיה.
את התקווה הכפולה הזאת, המערבבת בין התחומים של הרומן ושל חייו, הוא מגולל באוזניה של קלדנית, בלתי נראית, החוששת מפני סוכניו של סטאלין, אך מיטיבה כנראה להבין את נפשו של "הסופר" ואת השאיפה שלו להשיג ולו רק כמה פיסקאות של תהילת הפרסום של שמו בירחון.
אוהד שחר ביים את שלום שמואלוב בהבנה נפלאה הן של הסיפור והן של השחקן ועיצב הצגה שהיא רומנסה מקסימה, נוגעת ללב, ועתירת הומור. שמואלוב נפלא בכל רגע. החל מכניסתו הראשונה וניסיונותיו להרגיע את חשדותיה של הקלדנית, ובהמשך כשהוא מתחבט בין הרעיונות והניסוחים של הסיפור, וכלה במיזוג המרגש שמתחולל בו בין האשליות והאכזבות שלו ושל גיבור הרומן.
את התפאורה היפה והתלבושות עיצבה דלית ענבר, ואת התאורה עיצב יעקב סליב. נדב ויקינסקי עיטר במוזיקה הנכונה, וההצגה כולה נשבה הומור חד נוסח ניקולאי גוגול, צייקנות נוסח "סונטת קרויצר" של לב טולסטוי, פיוט נוסח אלכסנדר פושקין, ובעיקר את הרוח הרוסית ממחזותיו וסיפוריו של אנטון צ'כוב. ובמילה אחת: נהניתי.
שפתיים צמודות (צילום: ז'ראר אלון)
"אסתי של האורנים" – בחירת האולם היתה בעוכרי ההצגה
“אסתי של האורנים" מאת דנה גולדברג ובבימויה, ובמשחקה של אודליה סגל, מביאה את סיפורה של קצינת שב"ס ותיקה שגדלה ביערות הכרמל, שהיו לממלכתה, והיא רואה איך השרפה הגדולה שהתרחשה שם לפני שלוש שנים וחצי, מאכלת חלקים נרחבים מהיערות והורגת את חבריה בשב"ס הלכודים באוטובוס שהאש אחזה בו.
לצערי הרב ההצגה מוקמה באולם קטן במוזאון אילנה גור, ואודליה סגל נאלצה להיאבק ברחש המאווררים שגם לא הפיגו את החום הרב של פנסי התאורה. המצב הזה אילץ את השחקנית להגביר את קולה כך שכיסה דקויות רבת בטקסט או ברגעים אחרים שבהם המאווררים כיסו עליו והוא לא נשמע. משום כך לא אוכל לחוות דעה על המחזה ועל משחקה.
אסתי של האורנים (צילום: ז'ראר אלון)
"סינמה בלירה"- מופע צבעוני
ההצגה האחרונה שראיתי "סינמה בלירה" מאת חיים דרעי ובביצועו בבימוין של דנה קיילה ואיילת כוכבי סמסליק הייתה מתאימה יותר לפסטיבל מספרי סיפורים, וייאמר לזכותו של דרעי, המרבה להופיע במופעי ליצנות רחוב, בארץ ובחו"ל, שהוא ניחן בכישרון הנפלא לספר סיפור.
הפעם הוא בחר לספר על ילדותו ובמיוחד על אביו, דון ז'ואן יפואי, והדוניסט מקורי מאוד, שהעביר את חוכמת חייו לבנו, העורך לו אזכרת סיפורים צבעונית, עם מוזיקה צרפתית ומעדנים של מאמא-סיסי. הקהל, שהיו בו רבים מבני המשפחה, מכרים וחברים, ענה לו כהד והשלים את הצבעוניות של המופע.
סינמה בלירה (צילום: ז'ראר אלון)
פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו 2014 התקיים ב-19-17 באפריל 2014 באולמות יפו העתיקה.