"בתוך כשבוע עשה 'מפריח היונים' 30 אלף צופים, ובתי הקולנוע בארץ מוצפים בצופים הבאים לראותו", מספר לי במפתיע הבמאי נסים דיין. "רואים אותו באשדוד, אשקלון, חיפה, רמת גן, ירושלים, באר שבע. מדווחים לי שהרבה אנשים נוהרים לראות את הסרט.
 
"כנראה שקהל הישראלי חיכה לסרט שלא תואם כל כך את רוח הסרטים שעוסקים בכיבוש ובפלסטינים" הוא מוסיף, "הקהל בא לראות עולם יהודי וזה מחמם לו את הלב. מגיעים מכל העדות ומתמוגגים. זה קהל אחר לגמרי, שפסח על הסרטים הישראליים האחרים. מהתאחדות בתי הקולנוע נמסר לי שכרגע מוביל בצפייה בבתי הקולנוע בארץ 'המבול', אחריו 'סרט לגו' ו'ריו 2', ואחריהם 'מפריח היונים'. אני לא מפסיק לקבל מיילים וס.מ.סים וכך גם אלי עמיר (שמספרו עובד הסרט)". 

"השפה היהודית הכי עתיקה בעולם אחרי עברית וערבית"   
 
במרכז "מפריח היונים" עומד כאבי (דניאל גד), צעיר בן 16 ממשפחה ציונית בבגדד, המוצא עצמו נשאב לפעילות המחתרת הציונית. זאת לאחר שדודו חזקאל, העומד בראש המחתרת, נעלם לאחר שגינה בעיתונו את הממשלה בעקבות תליית סוחר יהודי מוכר בעיר בסרה.
 
כאבי פותח בחיפושים אחריו אליהם מצטרפת ראשל (יסמין עיון), אשתו היפה של חזקאל. במחתרת פעילה גם אמירה, תלמידה מצטיינת ואהבתו הראשונה של כאבי. היא מסתירה את חברותה בארגון הציוני מאביה (אורי גבריאל), מנכבדי הקהילה. כרים (רון שחר), עורך דין מוסלמי, מסייע לכאבי לאתר את חזקאל, הנמק בכלא העיראקי. ראשל מפתחת רומן עם כרים, מה שמתסכל את כאבי, המאוהב בה. בתוך מסכת האירועים מגיע שליח מיוחד מישראל, כדי להפציר ביהודים לצאת לארץ.       
 
הפרויקט הזה החל את דרכו כרעיון של השחקנית אהובה קרן. "היא יזמה את העניין", מספר הבמאי דיין. "אהובה הציעה לאלי עמיר לאפשר לכתוב לו עיבוד קולנועי, ששפתו תהייה ערבית, והציעה אותי כתסריטאי-במאי. הם זכרו את הסדרה שיצרתי לערוץ הראשון 'מישל עזרא ספרא ובניו', וזו הסיבה שהם רצו שאני אהיה זה שיעשה את הסרט. אז נכון שהוא לא נבע ממני, אבל התחברתי לעניין מייד. קודם כל אני מכיר את אלי עמיר, הכרתי את הרומן וזה פיתה אותי מאוד ונראה לי דבר בלתי רגיל". 
 


מפריח היונים (צילום: רן מנדלסון)


לא חשבת שזה יסבך את העניין שהסרט כולו יהיה בערבית?
 
"בכלל לא. ראיתי בזה אתגר. זו ערבית-יהודית, שפה שרק יהודי עיראק דיברו בה. זו למעשה השפה היהודית הכי עתיקה בעולם אחרי העברית והארמית. לפני האידיש והלדינו. וכאמור זה לא סיבך את ההפקה אלא הפך אותה למאתגרת. השפה העיראקית המוסלמית מכילה בתוכה יסודות של בדווים, והערבית היהודית הספציפית הזו מכילה יסודות של ארמית עתיקה, עברית, פרסית, יוונית וכמובן גם מקורות עבריים מהמקרא, ספר יחזקאל, עזרא ונחמיה. לי היה קל לעבוד עם השפה הזאת, היא מתנגנת יפה.
 
"חיפשנו את השחקנים ואחרי שהקאסט נבחר הם למדו את הטקסטים אצל אהובה במשך כמה חודשים, הפכו לעיראקים, וכך בזמן הצילומים לא היינו צריכים להתעסק בזה. גם לא היה עלינו לחכות לשחקנים כדי שיהיו מוכנים, כי בזמן שהם למדו את הטקסטים בערבית-יהודית העיראקית, עסקנו באיתור אתרי צילום, בתפאורות, בהשלמת תקציבים ובשאר ההכנות לצילומים".
 
לא הרתיע אותך עניין שחזור התקופה, ראשית שנות ה-50 במאה שעברה בבגדד?
 
"עשיתי שחזור תקופתי כבר ב'מישל עזרא ספרא ובניו' (הסדרה המצליחה  ששודרה לראשונה בערוץ הראשון ב-1983-1982), אם כי לא השתמשנו שם בשפה הערבית. דווקא הדברים האלה הם האתגר. לעשות סרט שגרתי מפחיד אותי. מרתק אותי לעשות את הבלתי אפשרי, וזה סרט ראשון שנעשה בשפה הזו.
 
"גם לשחזר את בגדד של המאה שעברה במדינת ישראל זה אתגר בפני עצמו. מזלי שהיו לי אנשי צוות נהדרים. היה לנו רעיון להוסיף צילומי חוץ מחו"ל, באורפא, שבמזרח טורקיה, וחשבנו גם על קפריסין המוסלמית, אבל לא יכולנו לממש את זה, ולא רק מבחינה תקציבית. זה היה מייתר לחלוטין את ההפקה, כי היא הייתה מקבל צביון שלא תואם את רוח הצילומים כאן, בישראל. זה היה נראה שונה לגמרי, זר. מזג אוויר, תאורה, אור טבעי. כל אלה היו משתנים לגמרי.
 
"לכן צילמנו הכל בארץ. צילומי יום ולילה. צילמנו בנצרת, יפו, עכו, דרום תל-אביב ובאולפנים, כשהמעצב האמנותי הנפלא מיגל מרקין אחראי לכל. את השוק, למשל, צילמנו בנצרת העתיקה".
 
 כשאין תקציב לשחזורים רחבי יריעה, נוהגים כאן לסגור את עדשת המצלמה ולהתמקד בשחזורים "קטנים" יותר. ב"מפריח היונים" זה לא ממש מורגש.
 
"פתחנו עדשה כמה שיותר, כי היו לנו צילומי חוץ שאפשרו את זה, מה שבא לידי ביטוי גם בעלות ההפקה. שחזרנו רחובות שלמים, בסצנת השוק צילמנו זאת בשוק הישן, אזור שלא משתמשים בו יותר, וזה היה שחזור מלא. קיבלנו אישורים וכל הרחוב עמד לרשותנו. שחזרנו הכל, כולל את חנות הבגדים. לקחנו חנות והפכנו אותה לכזאת בסגנון שנות ה-50.
 
"מיגל עשה עבודת מופת, וכך גם הצלם שי גולדמן שלא רק החזיק מצלמה אלא היה שותף מלא לעניין של החייאת בגדד, עם התאורה הרכה המיוחדת שלו. הצילום מאוד רך ויפה. הסרט לא צולם בפילם אלא ב'אלקסה', צילום דיגיטלי".




מפריח היונים (צילום: רן מנדלסון)

"לא למדתי קולנוע או ספרות, למדתי תיאטרון"
 
בנוגע לליהוק, המנוסים אורי גבריאל, מנשה נוי, יגאל נאור, אהובה קרן, הם מניות בטוחות. איך בחרת בדניאל גד ויסמין עיון הצעירים, המוכרים מסדרות הנוער "גאליס" ו"אליפים", לתפקידים המרכזיים?
 
"עברנו מסלול די ארוך עד שמצאנו אותם, ולפני שהם קיבלו את התפקידים האודישן האחרון הכיל בתוכו גם את הידע שרכשו בערבית, וכאשר הצעירים הגיעו מוכנים, כשהם יודעים ערבית - הבחירה בדניאל גד, יסמין עיון, דוד שאול, ענבל ניר והאחרים הייתה כמעט טבעית. אגב, לרון שחר אין כל רקע של השפה במוצא שלו והוא למד לדבר ערבית מוסלמית מושלמת.
 
"ברגע שזה זרם והשחקנים הצעירים עמדו לרשותי, את כל היתר היה יותר קל לגייס. גם הוותיקים וגם הפחות ידועים, לתפקידי המשנה שובצו דוברי עיראקית. כמו יוסי עיני, אלי דור חיים, יוסי אלפי, סיגל שאול. ויש גם שחקנים אורחים, מכרם חורי, מירה עווד וקובי פראג', שעשה עבודה נהדרת בתור הקולונל".
 
איך התנהלת מול אלי עמיר, הסופר?
 
"ביקשתי וקיבלתי ממנו חרות אמנותית מלאה. הוא מאוד אהב את התוצר המוגמר. למעשה, הוא הגיע פעם אחת לצילומי בית הכלא שנערכו באבו גוש, כי הוא רצה גם לשחק אבל עמד על כך שאערוך לו אודישן ואם לא אמצא אותו מתאים יסכים גם לקבל תשובה שלילית. בסוף הוא שיחק את מנהל בית הספר.
 
"למעשה, הסרט שונה מאוד מהרומן. למשל, כאבי ברומן הוא דמות פאסיבית. הוא רק קולט, מתבונן, אפילו לא נעצר. ואצלנו הוא הפך לדמות אקטיבית, פרוטגוניסט, לא מתבונן מבחוץ. הסרט מתחיל איתו ומסתיים איתו, בנרטיב מאוד ברור, סובייקטיבי לגמרי, של גיבור שדרכו אני מספר את הסיפור. הוא למעשה בן דמותו של עמיר.
 
"בתמונה הראשונה רואים אותו רוכן על כתיבה, המעידה על כך שאנחנו הולכים לראות את מה שהוא עתיד לכתוב. העצמתי את הקונפליקט הרומנטי סביב ראשל ואת הסצנה של סעידה המצאתי, היא לא קיימת ברומן. גם אין בית כנסת ברומן. ולמרות זאת אלי עמיר התרגש עד דמעות למראה התוצאה הסופית.
 
"גם עם אמנון שמוש (מחבר "מישל עזרא ספרא ובניו") היה לי אותו סיפור. קיבלתי חרות מלאה, עשיתי את הסדרה במנותק ממנו, עם תוספות, דמויות ודיאלוגים שהרומן לא הכיל, והוא קיבל זאת אחר כך כאילו הוא כתב את זה. סופרים דוברי עברית לא בקיאים במשמעות של עיבוד לסרט. סופר צרפתי משתתף בעיבוד כתסריטאי. זו מסורת ארוכת שנים שם. כך גם באיטליה. באנגליה יש הפרדת רשויות: סופר יכול להיות תסריטאי, אבל הוא לא נוגע בבימוי. אצלנו, אין סופר ישראלי שיכול לכתוב תסריט".
 
גם דיין, 67, התחיל מכתיבה. "הייתי כתב נוער כתב של 'מעריב לנוער'", הוא משחזר. "ובתקופת מלחמת ההתשה פרסמתי שני סיפורים אצל אהרן אמיר ב'קשת' (כתב עת לספרות). 'אור מן ההפקר' (סרטו הראשון מ-1973) התחיל כרומן. כתבתי פרק או שניים, ואמיר אמר לי שלא אעז לוותר ושאמשיך לכתוב. אבל מאחר שתמיד אהבתי גם קולנוע, כאשר נחשפתי ל'אקאטונה' של פאזוליני תוך יום שיניתי את עמדתי וכתבתי את זה כתסריט, אבל לא האמנתי שאצליח להפוך אותו לסרט.
 
"לא למדתי קולנוע, גם לא ספרות. למעשה למדתי תיאטרון, והייתי שנה ב'הבימה'. אני אוהב את עולם המשחק ושחקנים, אך מודע לחוסר היכולת שלי להיות שחקן. לאמונתי, במאים לא חייבים להיות שחקנים. אני יודע להפעיל ולהדריך שחקנים, אבל לא יכול לשחק בעצמי".

נסים דיין ואלי עמיר (צילום: רפי דלויה)

"אורי גבריאל לא היה עיראקי באף סרט"
 
העבודה על "מפריח היונים" ארכה כשמונה חודשים, כשהוא ממומן תחילה על ידי קרן רבינוביץ' וכשזה לא הספיק נרתמו לסייע להשלמת ההפקה גם האחים אדרי וכמה משקיעים זרים. "הפרה-פרודקשן ארך כחודשיים ואחר כך עבדנו במשך 30 ימי צילום במדויק, בקיץ החם של 2012, בחודש אוגוסט", מספר דיין. "לאחר מכן, העריכה הראשונית הייתה מהירה, אבל לאחר שהתמונה נערכה היה צריך לעבוד גם עם על הפסקול.
 
"דודו טסה עבד מאחורי הקלעים על המוזיקה של השירים המצולמים, ובשבועות האחרונים לפני המיקס העברנו את שרביט המוזיקה לשרון פרבר, היושבת בהוליווד. חשבנו שטאץ' של אישה במוזיקה הוא נכון, כי יש אלמנטים נשיים חזקים בסרט. והיא כתבה מוזיקה מופלאה.
 
"טסה הביא את השירים של כווייתי, ששרו מירה עווד ויגאל נאור עם העוד שלו. נהניתי לא רק מהשחזור אלא גם מכך שאחרים התחברו. יגאל נאור ואורי גבריאל, שלא לדבר על אהובה קרן, פשוט התרגשו עד דמעות על כך שהם משחקים את עולם ההורים שלהם. לא עשו את זה בשום מקום. אורי גבריאל לא היה עיראקי באף סרט ויגאל נאור רק כאשר שיחק את סאדאם חוסיין, וזה משהו אחר לגמר. בסרט שלנו הוא התחבר לאבא שלו, השפם הדק שעליו הוא של אביו".
 
נעזרת בתחקיר גם בתיעוד היסטורי של נושא העלייה העיראקית לארץ?
 
"במהלך העבודה על התסריט עשיתי תחקיר, וחלק גדול מהסצנות שהוספתי לקוח מספרי זיכרונות של אנשים שחיו שם ועברו את זה. יש כאלה שחוו עינויים ועקירות ציפורניים. קראתי בין חמישה לשבעה ספרי זיכרונות כאלה, בהם 'רוח קדים', של שלמה הלל, שכתב מהצד הישראלי, על זה שיצא מכאן. 
 
"בסרט דמותו של הלל היא זו של פואד, שבא מישראל, וגם היא לא מופיעה ברומן. הוא נציג של בן גוריון שמגיע אחת לכמה זמן ומזרז את היהודים לעזוב. שלמה הלל גייס את המטוסים והטייסים, שהיו יהודים אמריקאים שהתנדבו להביא את העלייה העיראקית לארץ. נברנו גם במוזיאון מורשת יהודי בבל באור יהודה. הוצאנו צילומים ומסמכים, ועל פי זה מיגל מרקין עיצב והמלבישה התאימה את פריטי הלבוש התקופתיים. זו הייתה עבודה מרתקת". 


מפריח היונים (צילום: רן מנדלסון)

בראשית הסרט נודע דבר תלייתו של הסוחר היהודי שפיק עדס. מה האמת בסיפור הזה?
 
"הרומן מתחיל בכך ואימצתי את זה. מדובר בסיפור אמיתי. שפיק עדס, סוחר בבסרה, היה מקושר לבית המלוכה ואף אחד לא הבין למה הוא נתפס ונכלא. זה היה כמובן על רקע מלחמת השחרור. עיראק הייתה המדינה הראשונה ששלחה צבא נגד ישראל, 'התקאמה', והתבוסה שלהם הייתה גדולה יותר משל כל צבא אחר. כתוצאה מכך, כל יום שבת היו מגיעים לבסרה ולבגדד ארונות הקבורה של החיילים. וההסתה נגד היהודים, כפועל יוצא מכך, הגיעה לעוצמות בלתי נסבלות.
 
"נורי סעיד, ראש הממשלה, היה פרגמאטי והרגיש חובה לזרוק להם משהו, כמו שמשליכים מישהו לזירת גלדיאטורים, כדי לשכך את הזעם. הראשון שנזרק היה שפיק עדס, שהוא בכלל יהודי מחלב. הוא היה מקושר לבית המלוכה ונורי סעיד, שעלה וירד כל הזמן, לא סבל את זה שקדם לו ונקם בו באמצעות שפיק עדס שהיה בקשר איתו, ולכן הוא נשלח לתלייה".    

"אני כל הזמן בעשייה בענף"
 
לא ברור לי איך חיכית 28 שנים מאז סרטך הקודם, "גשר צר מאוד" (1985) - לו קדמו "אור מן ההפקר" (1973) ו"סופו של מילטון לוי" (1981) - כדי לחזור וליצור לקולנוע.
 
"לא עשיתי סרט לבתי הקולנוע, אבל כל הזמן המשכתי לעסוק ביצירת סרטים. עשיתי סרט עלילתי, 'סיפור מקומי', לטלוויזיה בשנות ה-90. ביימתי גם חמישה פרקים בסדרה 'אישה באפור', ועשיתי בין שלושה לחמישה סרטים תיעודיים, עד 2003.מ-2004, במשך כעשר שנים, עבדתי על הפרויקט האחרון.

"אני כל הזמן בעשייה בענף, כולל בהפקה ('לנה', של איתן גרין ועוד). הסדרה שעשיתי 'מישל עזרא ספרא ובניו' עדיין לא יצאה באלבום דיגיטלי, אבל מוקרנת כל הזמן בטלוויזיה בשידורים חוזרים, עם אחוזי צפייה גבוהים".
 
 נגעת ביצירתך בלא מעט ז'אנרים.
 
"'אור מן ההפקר' התחבר לניאו-ריאליזם, 'סופו של מילטון לוי' היה סרט פשע, 'גשר צר מאוד' זו מלודרמה מלחמתית ו'מישל' זו סאגה משפחתית. הפעם זה סרט חניכה. כך אני קורא לו. במרכזו ילד שלא יודע במה מדובר ולאט לאט נקלע לסיטואציה שממנה הוא יוצא אדם חדש".



מפריח היונים (צילום: רן מנדלסון)

"המורה, תענוג לעבוד אתך"
 
פרט לעשייה קולנועית דיין גם מרצה על סרטים וכן משמש כמבקר קולנוע, שנמנע במכוון להתייחס לסרטים ישראליים, בשל ניגוד אינטרסים ומשום היכרותו את מרבית היוצרים בארץ. הוא גם עובד כבר שנים כמורה בבתי ספר לקולנוע, בהם "סם שפיגל". "בסרט עבדו תלמידים שלי מ'סם שפיגל' וגם מ'בית צבי' בעבר, שאמרו לי, 'המורה, תענוג לעבוד איתך'", הוא מציין. "מיגל מרקין היה תלמיד שלי במגמה לקולנוע ב'בית צבי', וגם הוא אמר לי 'הייתי תלמיד שלך וסוף סוף אנחנו עובדים יחד'".   
 
דיין מציין שמשום מה האקדמיה הישראלית לקולנוע "פסחה על סרטו באופן טוטאלי ומוחלט. שום מועמדות לפרס אופיר לא הייתה לו וזה מוזר. לא מעט אנשי קולנוע שראו את הסרט אמרו לי שהם לא מבינים איך לא היה לו אזכור"   
 
היוצר גם מגלה ש"אף פסטיבל בעולם לא רצה את הסרט, בגלל שהוא ציוני. נאמר לנו ברמז, ולפעמים גם במפורש, שזו הסיבה. אם הסרט היה עוסק בבעיות של הפלסטינים, גורלו היה אחר. אתה רואה שסרטים שעוסקים בכיבוש מוקרנים בכל הפסטיבלים. זה לא קונספירטיבי אלא מהלך מדויק. ברגע שיהודים הם קרבנות הקונפליקט ולא הערבים, זה מקבל צביון אחר לגמרי.
 
"אני איש שמאל, דעותיי ידועות, אבל הסרט עוסק במשהו שקדם לכל הסיפור של ישראל כאן. הסיפור של יהודי ערב, לא רק עיראק, הוא סיפור של קהילות שנשכחו בקונפליקט. מדברים בו רק על אשכנזים נגד ערבים מקומיים והקולוניאליזם שהתפתח כתוצאה מזה. אבל יהודים שחצו גבול מעיראק, מסוריה וממצרים לישראל, ואפילו אלה שהגיעו ממרוקו בים, נתפשו ככאלה שעברו גבול לתוך השטח שהוא בעצם שלהם, מסופוטמיה, המזרח התיכון. הם לא קולוניאליסטים. ואת זה גם הפלסטינים לא מוכנים לקבל. הם רוצים שהקונפליקט יהיה ברור, לבנים מול שחורים, וזה לא מדויק פה".
 
בעקבות "מפריח היונים", דיין שוב לא מתכוון להיעדר לזמן רב מדי מזירת יצירת סרטי קולנוע עלילתיים. "אני חוזר לעבודה", הוא אומר. "ההפסקה הזאת מבחינת סרטים עלילתיים לבתי קולנוע לא הייתה טובה לי. יש לי כמה פרויקטים בקנה, תסריטים מקוריים שאני מפתח, ומקווה שאוכל לממש חלק מהם. הדברים מתבשלים והם עדיין כמו חמין, על אש קטנה".