מחול - יש תיאטרון בשכונה

המפגש בין תושבי שכונת התקווה לבין תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין הוליד ארבע הצגות שהמשותף להן הוא מעשה נפלא של תיאטרון, מלא דמיון והעזה.

בחצרות האחוריות של תל-אביב

"גילוי נאות" מחייב אותי לספר על ילדותי. גדלתי בשכונה נפלאה, לרגלי עמודי הפאר של "הבימה" שמשפצים ומשדרגים למיניהם כיסו עליהם בלי בושה. הנוכחות של התיאטרון הזה העניקה לשכונה שלנו אתגר, ולנו הילדים הייתה החוצפה לראות את עצמנו כזרוע אותנטית שלו, וממשיכי דרכם של הנפילים, ברטונוב ומסקין ורובינא וחבריהם.

ה"זרוע" הזאת פעלה בחצרות האחוריות, "הבימחצר" כינו אותנו. עשינו שם הצגות נפלאות. פרי הדמיון, פרי ההשראה, תגובות פוליטיות של ילדים לא חסרו בהן, היו קומדיות, מלודרמות, ובכל בכורה גם דאגנו לכיבוד. הצגה קופתית נחשבה כזאת שהועלתה לפי דרישת הקהל בפעם השנייה והשלישית. ההורים נידבו, לעתים בלי לדעת זאת, בגדים, כלי בית ורהיטים.

לימים, כשבגרנו, הצטרפו כמה מאתנו (וגם כמה בני שכונות אחרות) ל"חוג הבימה לנוער", ושם לימדו אותנו, בהנחייתם המסורה של שלמה (סלה) ברטונוב ז"ל ויצחק (איז`ו) ברקת יבל"א, הרבה סודות של תיאטרון. איך לשחק, איך להקשיב, מה להבין, לנתח מחזות, ולהיפגש פנים אל פנים עם שחקנים, מרצים, מבקרים, במאים אורחים ועוד. מפליא, אבל רבים מאתנו שרדו את השנים שעברו מאז, ועדיין התיאטרון מפליא אותנו ומעשיר לנו את החיים. כייעוד, כמקצוע, וכקהל מהשורה.

וכל כך אני מספר משום שאחרי כל השנים, כארבעה עשורים שחלפו מאז, חזרתי בסוף אוגוסט לימים ההם, בזכות הסטודיו של יורם לוינשטיין, הנמצא בלב שכונת התקווה, מתחת לסככה המצילה על השוק, ובבית שנבנה בשעתו כגן ילדים משוכלל, ונקרא על שמה של חנה רובינא שהייתה גננת מקצועית ברוסיה לפני שנחטפה לסטודיו של הבימה.

תיאטרון חובבים במיטבו

כאשר יורם לוינשטיין קיבל את הבניין הוא הבין כי עליו ליצור סביבו שכונה אוהדת. המטרות הגדולות היו לקיים מפעל מנויים מיוחד לתושבים, לרכוש את הבניין ועוד מבנה אחד שבו מתקיימות ההצגות, ולעודד את מגורי התלמידים בשכונה, כדי שתהיה תעודת זהות גם לסטודיו וגם לשכונה.

המטרה האחרת הייתה, אולי החשובה מכולן, לעודד את תודעת אמנות הבמה בקרב צעירי השכונה באמצעות לימודי משחק. כבר שש שנים שהפעילות הזו מתרחשת ובהצלחה. בצנעה, ללא רעש וללא פרסום. בוגרים ותלמידים ומורים נוטלים חלק במפעל, ואפשר לומר כי מדובר ב"מקצוע" לימודי של ממש.

השנה, כשנמסר על ארבע הצגות של צעירי השכונה ונשותיה הבוגרות, לא התאפקתי. הודעתי שאני מבקש לצפות בהצגות, וכבר מהמפגש הראשון הרגשתי שמשהו אחר מתדפק על שערי לבי. תגידו נוסטלגיה, ולא אתכחש. אבל מעבר לכך - משהו אחר ריחף באוויר, משהו שנישא מהצגה אחת לשנייה ועד הרביעית כבר ידעתי שמדובר באותו מעשה נפלא ששמו השגרתי הוא פשוט מאוד: תיאטרון.

שתיים מההצגות נבנו על חומרים שהביאו עמם צעירי השכונה וכמה צעירים משכונות סמוכות, שהתקבלו ללימודי המשחק לאחר מבחני קבלה. שמונה חודשים של עבודה עמם כללו שיעורים באלתור, עבודה עם פרטנר, בניית סצנות, מונולוגים, דיקציה, מוזיקה, תנועה ועוד.

תלמידי שנה ג` שעבדו עמם לחצו בעיקר על היסוד היצירתי שיש בכל אחד מהתלמידים, וההפקות שנוצרו לקראת סוף הלימודים מייצגות בצורה מובהקת את טיב העבודה. לא מדובר באיכויות של תיאטרון מקצועי, אלא באלה של תיאטרון חובבים במיטבו, שבו הדמיון וההעזה הם מאפיינים ברורים.

פנטזיה מטורפת על תפקידים שקספיריים

את ההצגה הראשונה "נווה חמוצים" כתבו הצעירים של קבוצת "צעירי שכונת התקווה" וביימו שתי תלמידות שנה ב` בסטודיו, נטע שפיגלמן ונועה קולר. כאן העבודה הייתה בעיקרה על המונולוג, עם מגע קל של קבוצתיות ויחסים בין המשתתפים. היסוד הקומי שלט, אולי משום שקל יותר לצעירים להתבטא בדרך הזאת על מצוקותיהם.

ההצגה השנייה שהביאה חומרים אישיים הייתה "בית ספר למשחק" עם קבוצת "נוער בסיכון" בבימוי ועיצוב של אייל אלטויל דוד גוילי, אף הם תלמידי שנה ב`. בהצגה הזאת כבר נרקמה עלילה דרמטית על דחייה והתקבלות בחברה של תלמידי תיכון. לצד יסודות קומיים חזקים נוצרו מצבים דרמטיים אמינים מאוד, ואפילו מרגשים.

ההצגה השלישית, אף היא של קבוצת "נוער בסיכון" עברה את קו החומרים האישיים ופנתה לעבר אמנות הבמה – באמצעות פנטזיה מטורפת למדי על תפקידים שקספיריים. על ההפקה הזאת הופקדו תלמידי שנה ג`: אילנה ללצ`וק שכתבה את הפארסה המשוגעת, ביימה, עשתה עריכה מוזיקלית, יצרה כוריאוגרפיה עם טליה דור, שעיצבה את התלבושות, ועם רועי רשף מליח שעיצב את התפאורה והתאורה.

השחקנים הצעירים התמכרו כליל לדמויות המוכרות של רומיאו ויוליה, והאומנת, של ליידי מקבת ובעלה, של אותלו ודסדמונה, אוליביה וויולה (מ"הלילה ה-12") וכמובן שתי מכשפות שמתערבות בעלילה שבה כמצוות המתירנות האקטואלית בני הזוג מתחלפים, מסתבכים ומסבכים. פיתוח דרמטורגי של ממש יכול להפוך את המחזה הזה ללהיט בתיאטרון המקצועי, אבל ספק אם יזכה לביצוע שופע הנאה עצמית כמו זו של הצעירים.

כמו שחקניות מקצועיות

ההצגה הרביעית שחתמה את החשיפה המיוחדת הזאת הייתה של קבוצת הבנות של מרכז הקשיש בשכונה. יערה אשרם וליאור דובדבני, תלמידי שנה ג`, נכנעו לבקשת הנשים המבוגרות שלא לעסוק בחומרים אישיים הפעם אלא להתמודד בחומרים מתוך הרפרטואר המקצועי. והם ביימו אותם נפלא בבמה מעוצבת להפליא, עם תאורה נהדרת של רועי רשף מליח (שגם עיצב תאורה מצוינת לשתי הצגות אחרות).

התוצאה הייתה 40 דקות של עשרה מונולוגים מצחיקים ומצמררים מתוך "מקבת", "בית הבובות", "ברנרדה אלבה", "טרטיף", "השחף", "ליזיסטרטה" "שירת הלוויתן", וכן "גן עדן דרום" (הלל מיטלפונקט) ו"יומנה של זקנה עיוורת" (חנוך לוין). הנשים חיו את הדמויות כפי שהייתי מצפה משחקניות מקצועיות. כל אחת בדרכה ובאופיה, בקשיי הגייה או בגיל מופלג.

ההצגה הזאת מייצגת היטב את הדרך, את המטרה ואת היכולת של המפעל השכונתי הזה. פעם בשבוע נפגשים, משתחררים ממועקות השדגרה, מעלים זיכרונות, מתמודדים עם דרכי הבעה, ויוצרים את החופש הגדול של הדמיון האנושי שיצר וממשיך ליצור את התיאטרון.

זאת תעודת כבוד ליורם לוינשטיין ולחבריו, לתלמידים, אך בעיקר לכל הצעירים ולנשים של השכונה ולמשפחותיהם. אני מקווה כי במפעל כמו "תיאטרונטו" או ב"קפה תיאטרון" יהיה מישהו שירים את הכפפה ויזמין את ההצגות האלה כדי ששוחרי תיאטרון ייהנו ויתוודעו לנעשה שם.

לפרטים נוספים
אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטין