הוא אמר פעם, בסרט או בראיון (אצלו הכל התערבב עם הכל), ואני מקווה שאני מצטט נכון: "החיים הם מחלה אנושה עם מאה אחוזי תמותה".

למרות שמותו של אסי דיין הוא סוג של כרוניקה ידועה מראש, לנוכח מצבו הבריאותי שהתדרדר מאוד בשנים האחרונות, ואולי גם בהתייחס למשאלת המוות שלו, שעברה כחוט השני ביצירותיו המאוחרות - היעדרו מחיינו פתאום הוא מכה כואבת, אנושה.

הקולנוע כסם החיים

גם כשכבר התקשה לביים ולשחק הוא המשיך לעשות זאת כמי שכפאו השד, ולהטביע חותם, כשביצירתו האישית הוא מפלרטט בחוצפה האירונית האופיינית  לו עם המוות, מוציא לו לשון וקורא עליו תיגר. 
 
כך ב"ד"ר פומרנץ" (2012), סרטו האחרון כבמאי, על פסיכולוג קליני המשכיר את מרפסת דירתו שבקומה גבוהה ללקוחות שמגיעים אליו, מתאבדים פוטנציאליים. תמורת תשלום כמובן. באותה שנה הוא גם שיחק ב"שחקן ספסל", סרט קצר של במאי צעיר, גיל ויינשטיין, בתפקיד שהיה מעין פרפראזה על אורי זוהר ב"עיניים גדולות".

הוא לא החמיץ הזדמנות להשתתף בעוד סרט, וגם כשישב חצי מנומנם או מעולף על כסא בסט ממתין לרגע האקשן, כשהיה צריך לקום ולהתייצב מול המצלמה, כך סיפר לי ויינשטיין, גופו הלאה הזדקף פתאום והוא ביצע את עבודתו ללא דופי. הקולנוע היה סם החיים שלו, הממריץ הטבעי שמזרים אדרנלין בגופו הדועך. בעת הכתיבה מגיעה אליי ידיעה מתיאטרון גשר, על תפקידו האחרון שם. כחלק מההצגה "הלוך ושוב" מוקרן בה מונולוג וידאו שלו, בו הוא מגלם את עצמו לאחר מותו. כמה אופייני. חבל רק שלא ניתן לו לביים את הלווייתו. תחת שרביטו זה יכול היה להיות אירוע בלתי נשכח.   

אסי דיין, "בטיפול"

אסי דיין, והוא בטח היה לועג להגדרה הזו, הוא אחד האייקונים התרבותיים הגדולים שעיצבו את פניה האמנותיים של המדינה הזו. לכתוב, לביים, לשחק. נדמה שלי שבסדר הזה. אלה היו התשוקות הגדולות שלו, התמכרויות נואשות ששום תוכנית גמילה לא הייתה מצליחה לשחרר אותו מהן. וטוב שכך.

אם עוקבים אחר התפתחותו בסרטיו, גם כשחקן וגם כבמאי, אפשר לראות את איך מעמדת מייצג האתוס הלאומי הוא חתך לעבר סרטים אישיים, מהורהרים, פילוסופיים שמנסים להגדיר את החיים, בידיעה שהם לא ניתנים להגדרה. בראשית דרכו כשחקן, כשדמותו הנערצת על הציבוריות הישראלית של אביו, משה דיין, נושפת בעורפו, הוא גילם את דמות הצבר האולטימטיבי, יפה הבלורית והתואר.

כך ב"הוא הלך בשדות" (1967), של יוסף מילוא, ואם תרצו גם ב"סיירים" (1967), של מיכה שגריר, וב"חמישה ימים בסיני" (1969), של מאוריציו לוסידי. בעשור הבא הוא גילם עוד תפקיד הרואי, של שוקי, סגנו של יוני נתניהו ב"מבצע יונתן" (1977), של מנחם גולן.

בתוך התקופה הזו יצר דיין את סרטו המצליח, הפולחני והמצוטט ביותר עד עצם היום הזה "גבעת חלפון אינה עונה" (1976). הוא המשיך לעשות סרטים שמחים, כאילו בז'אנר הבורקס, אבל עם קריצות חינניות, גם בהמשך, ב"איזה יופי של צרות" (1976), "שלאגר" (1979) ו"עם ישראל חי" (1981).

המעבר שלו ליצירת קולנוע משמעותי ואישי יותר חל אף הוא באותה תקופה. ב-1975 הוא כתב וביים את "חגיגה לעיניים", שכבר בו החל לתת פרשנות אישית למשמעות של החיים והמוות ועל הקרבת היחיד למען הכלל בחברה הכופה זאת עליו. בד בבד עם הופעות בסרטים מסחריים כשחקן, וגם לביים כמה וכמה כאלה, הוא החל לפתח אג'נדה יותר אישית, חברתית, פוליטית ופילוסופית, שבאה לידי ביטוי ב"החיים עפ"י אגפא" (1992), "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994) ו"מר באום" (1997), בו החל לפלרטט לראשונה באופן ישיר עם המוות, ומאז ועד יום מותו המשיך לעשות זאת בכישרון רב בכתביו וביצירתו.

גם כשחקן הוא המשיך להטביע חותם בנונשלנטיות בלתי מתאמצת. בין אם ב"חופשת קיץ" (2006), של דוד וולך, או בסדרה "בטיפול" (של חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן), שהחלה לרצד על המרקע ב-2005, כשהדמות הראשית שגילם דיין, של הפסיכולוג ראובן דגן, כובשת ושובה כל צופה שנחשף אליה. 

תקצר היריעה מלפרט את כל מעלליו בכתיבה, יצירה כשחקן וכבמאי, בארץ ובחו"ל. הוא עצמו תמצת זאת הכי טוב  בסדרת הטלוויזיה בת שלושת הפרקים, "החיים כשמועה" (2012), שנעשתה אודותיו על ידי עדי ארבל ומויש גולדברג, שהיא בעצם מסמך אישי של דיין המביא את הגרסה האישית והאותנטית שלו לסיפורו האישי ומהווה גם סוג של צוואה נאמנה לדרכו ולאופן בו מיצה את החיים עד תום: ניסה והתנסה, יצר והתייסר, שקע והתרומם, נשבר והשתקם.

אני זוכר את אחד המפגשים שהיו לי אתו, כאשר ראיינתי אותו למגזין "פנאי פלוס", בתפר שבין שנות ה-90 ל-2000. ישבתי בחדר הספרייה שלו, עמוס הספרים, בדירה שבה התגורר בזמנו ברמת גן. הוא היה כדרכו משועשע, עם בדל החיוך האירוני האופייני בזווית הפה, השיחה בינינו קלחה כשהוא פולט מדי פעם את אחד מאותם משפטים שנונים שיוצאים לו טבעי ומגלגלים את השומע מצחוק. לשמע סרקזם, האירוניה וראיית החיים החדה והמפוכחת. זה מה שאזכור ממנו, כהמשך ישיר למסכת יצירתו המגוונת.

***

בדרכי שלי- אסי דיין
 
(בהשראת "My Way" של פרנק סינטרה)
 
אֲנִי מוֹדֶה לָכֶם מֵעֹמֶק לִבִּי
עַל הַפְּרָסִים, הַחִבּוּקִים וְהַתְּשׁוּאוֹת
אֲבָל בְּעִקָּר אֲנִי מוֹדֶה רַק לִי
עַל הַדֶּרֶךְ בָּהּ הֶחְלַטְתִּי לִחְיוֹת
 
וּלְהַגִּיעַ לַפִּסְגָּה בִּזְכוּת עַצְמִי
כֵּן!!.. עָשִׂיתִי זֹאת בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי!!
כְּבָר כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, בָּחַרְתִּי לְבַדִּי
בָּאַבָּא הַנָּכוֹן עִם בְּלִי הָעַיִן וְהָרְטִיָּה
שֶׁהָיָה 'לַהֲקַת הַחִמּוּם' שֶׁלִּי
 
שֶׁנָּתַן לִי חוּץ וּבִטָּחוֹן לִפְנֵי הוֹפָעָתִי
אַחַר כָּךְ הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת בַּשָּׂדוֹת
עִם כִּשָּׁרוֹן לָמוּת יָפֶה לִפְנֵי הַסּוֹף
וְאָז כָּתַבְתִּי בְּכַמָּה שָׁעוֹת אֶת הַהִמְנוֹן
שֶׁהָפַךְ מֵהַתִּקְוָה לְ'גִבְעַת חַלְפוֹן'.
                                    
וְכָךְ, בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי, הָלַכְתִּי אֶל הַבַּנְק
וּבִזְבַּזְתִּי אֶת הַהוֹן שֶׁעָשִׂיתִי מֵחַלְפוֹן
כְּדֵי לִרְכֹּש בְּמוֹ רֵאוֹתַי וְכַסְפִּי
אֶת הַגּ'וֹינְט הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי וְכָל הַשְּׁאָר
 
וְכָךְ הִתְקַדַּמְתִּי בְּזֵעָה כְּבֵדָה
מִקְּרִיז לִקְרִיז, מֵאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה
לַשְּׁנִיָּה, לַשְּׁלִישִׁית וְעַד לָאַחֲרוֹנָה
הָאֱמֶת
שֶׁנְּשׁוֹתַי הֵעִיפוּ אוֹתִי, בְּדַרְכָּן שֶׁלָּהֶן
 
הַיְשֵׁר לַקְּרָשִׁים וּלְ"מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרְגִים"
אֲבָל אֲנִי לֹא וִתַּרְתִּי וּבֵין הַבָּאנְגִים
לִקַּקְתִּי לִמְנַחֵם גּוֹלָן
שֶׁגִּיֵּס אוֹתִי לְ"מִבְצַע יוֹנָתָן"
הֵיכָן שֶׁהָרַגְתִּי מְחַבְּלִים
וְכָתַבְתִּי אֶת "שְׁלָאגֶר" לַגַּשָּׁשִׁים
וְאֶת "שִׁיר הַפְרֵיחָה" בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי
לְהִתְחַנֵּף לַסְּפָרַדִּים
 
בְּסוֹף שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים
הִכַּרְתִּי אַבְקַת-אֲפִיָּה בְּשֵׁם קוֹקָאִין
וּפָנִיתִי לַיָּמִין כְּמִצְוַת זַ'בּוֹטִינְסְקִי
"מִשּׁוּרָה יְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת"
 
וְהִכְנַסְתִּי לָאַף שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
שֶׁל 'חַיָּלִים אַלְמוֹנִים'
אֲבָל אֲנִי בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי עָשִׂיתִי 'דַּוְקָא'
וְיָצַרְתִּי אֶת "הַחַיִּים עַל פִּי אַגְפָא"
 
וְעִם הַכֶּסֶף טַסְתִּי לַחְקֹר אֶת הַצִּמְחִיָּה
בְּפֶּרוּ וּבּוֹלִיבְיָה.
חָזַרְתִּי מִשָּׁם קְצָת מַסְטוּל
וְאָז עָבַרְתִּי גְּמִילָה "בְּטִפּוּל"
 
אֲבָל הַסְּטִיגְמָה שֶׁלִּי
נִשְׁאֲרָה, וְהָפְכָה אֶת חַיַּי לִשְׁמוּעָה
וּמֵרֹב עֲצַבִּים
I did it my hand
וְנָתַתִּי לְמִישֶׁהִי סְטִירָה!
 
אַחֲרֵי מַעֲצָר שֶׁל חֲצִי שָׁנָה וּבְדִידוּת אֲיֻמָּה
יָצָאתִי לַחָפְשִׁי
אָדָם מְאֻשָּׁר וְנָקִי
גָּר אֵצֶל אִמִּי
עִם פְּרַס 'מִפְעַל חַיִּים' שֶׁשּׁוֹמֵר מִנְּפִילָה אֶת
הַסְּפָרִים...
וְעַכְשָׁו אֲנִי נָקִי וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר
שֶׁ"לַּעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי"
זֶה רַעֲיוֹן שֶׁל זַמָּר אוֹ מְפַגֵּר
כִּי מֵעַתָּה אֲנִי הוֹלֵךְ לְנַהֵל אֶת הַחַיִּים
וְ"לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה רַק בְּדַרְכָּם שֶׁל אֲחֵרִים"
 
27.1.2010

השיר מתוך ספר שיריו  של אסי דיין "אבל אהבה!" קראה אור ב-2013 בהוצאת אבן חושן.