"המלך ליר" - מעריץ לקרבן
 
אין כמעט צורך להסביר למה התאטרון האנגלי שב ומעלה מחזות של שקספיר, וכל הפקה חדשה של כל אחד מהמחזות מתחרה בקודמתה. אפילו התירוץ של 450 שנה ללידתו כבר מעלה חיוך סלחני. אבל לא כך כאשר מדובר בשמות חדשים של במאים ושל כוכבי במה או קולנוע המתפנים מהצגות או סרטים ״למען הכיס״  ומוכנים להמר על כישרונותיהם בתמורה לשכר הרגיל שהתאטרון משלם.
 
והנה כך שב וחזר לבמה בשנים האחרונות, במין תחייה מאוחרת, ״המלך ליר״. לפני כמה שנים עשה אותו איאן מקקלן, ואחריו דרק ג׳קובי, ובימים אלה עושה זאת סיימון ראסל ביל, שכבר כבש לא מעט תפקידים שקספיריים, החל בריצ׳רד השלישי שאותו שיחק ממש בתחילת הקריירה שלו בסטרטפורד, וסימן נסיקה של כוכב חדש לשמי הבמה האנגלית, ולפני כמה שנים היה המלט בתאטרון הלאומי, יאגו, וגם בנדיק ב״הרבה רעש על לא דבר״.
 
ראסל ביל הוא בהחלט תופעת במה מיוחדת, ויכולתו הקומית אינה נופלת מיכולתו הדרמטית או הטרגית. הוא מוצא תמיד את המפתח המדויק לאותו תא כספת שבתוכו ממתין התפקיד לביצועו. אני מודה עם זאת שלראשונה מאז המפגש הראשון עמו חשתי החמצה מסוימת, בחלקה הראשון של ההצגה, נוכח העברה והזעם, הצעקות, הלחיצה על הגרון שהחלו מהרגע שבו קורדליה, בתו הצעירה והאהובה, מסרבת להחניף לו ולתאר כאחיותיה את אהבתה אליו כפי שהוא מצפה ממנה.
 
אבל אבני הבליסטראות שגרונו וזרועותיו שיגרו לכל עבר, כולל הריגתו של השוטה הנאמן שלו בחמת טירוף אך ללא כוונה, חלפו להם בחלקה השני של ההצגה כאשר ליר פוגש בזה אחר זה את אדגר, בנו הפילוסוף הנמלט של יועצו גלוסטר, ואחר כך את גלוסטר עצמו שעיניו נוקרו ונעקרו על ידי חתנו של ליר (בתמונה אכזרית מאוד בריאליזם שלה). וכמובן בתמונת המפגש שלו עם קורדליה, שאינו מאמין כי תשכח ותסלח לו על גסותו כלפיה בתמונת הפתיחה, ובסיום כשהוא מביא אותה, מתה, ומקונן עליה חרישית.




המלך ליר (צילום: Mark douet)



אלה רגעים שבהם ראסל ביל מעניק לתפקיד את מלוא איכותו המיוחדת, וגם אם הם באים מאוחר - זה קורה בהתאמה מדויקת לשלבי התפתחותו של ליר מעריץ לקורבן, ומשם להומלס, וכלה בהתפכחות ומשטיונו. ההישג שלו בתמונות האלה מרתק ורב עוצמה. וזה גם הישגו של הבמאי סם מנדס (במאי הסרטים ״אמריקן ביוטי״ ו״סקייפול״), לצד כמה רעיונות בימוי מעניינים שנותנים להצגה הזאת את אופייה.
 
מנדס בחר למקם את העלילה ״עכשיו״ בהתאמה רעיונית למודל העריצים של מאה השנים שעברו החל בסטלין או צ׳אושסקו, קדאפי או מובארק. ליר מתחיל במדי גנרל, להזכירנו כי הוא המפקד העליון של הצבא - 24 ניצבים מייצגים אותם. אך מנדס משתמש בהם בחכמה מיוחדת כאשר לכל אורך שלבי נפילתו וטירופו הגובר של ליר אנו רואים איך בהדרגה הם עורקים ממנו ובורחים על נפשם, והוא נע ונד כהומלס, כנגוע צרעת, וכמשוגע.
 
שלוש שחקניות בתפקידי הבנות, וקבוצת שחקנים מצוינים בתפקידי השוטה, גלוסטר, שני בניו והמשרת נאמן קנט יוצרים סביבת משחק נהדרת שבתוכה, ובתפאורה המרשימה על בימת אולם האוליבייה, סיימון ראסל ביל רושם לצד שמו הישג חשוב, המקבע חזק יותר את שמו בהיכל התהילה של הבמה האנגלית לדורותיה.

הצעירה הזאת הייתה שילה דילני, שבמשך שבועות ספורים כתבה את המחזה ״קורטוב של דבש״ שלחה אותו אל הבמאית הנודעת ג׳ואן ליטלווד (יוצרת ״הו, איזו מלחמה נפלאה״) שלמרבה ההפתעה אימצה אותו, והשאר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה. דילני חדרה במכה אחת לתוך העולם של מחזאים הגברים כמו ג׳ון אוסבורן, הרולד פינטר, סמואל בקט, ואל לב תאטרון המטבח והאבסורד.
 
היום זה נשמע ברור שיש מחזאיות מצוינות בתאטרון האנגלי, אבל דילני הייתה הראשונה, ולאו דווקא כנושאת דגל הפמיניזם או שוויון ההזדמנויות. גם המחזה שלה לא בישר את אלה, אבל הוא בהחלט סימן תפנית ביחס לדמויות הנשים במחזות עד אז, כולל אלה שעסקו במעמד הפועלים, או בשכבות הביניים.
 
בצרוף מקרים מפתיע, באותה שנה, החליטה צעירה אנגלית להתמודד על מקום בפרלמנט מטעם מחוז פינצ׳לי בלונדון, כנציגת המפלגה השמרנית. היא ידעה שבממסד השמרני אין סיכוי שיתנו לה להתמודד, וגם שאין סיכוי שתנצח את מועמד הלייבור אבל האמינה שזה יקרה בבחירות הבאות. היא גם לא העריכה שכניסתה למערכת הפוליטית תחולל שינוי מהותי במעמד הנשים. היא טעתה, כמובן. זו הייתה מרגרט תאצ׳ר. וגם כאן כל השאר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה. 
 


קורטוב של דבש (צילום: Marc brenner)

ב״קורטוב של דבש״ יש שני תפקידי נשים: אם חד הורית ובתה העתידה להיות חד הורית כמוה. הן מנסות לחיות יחד אבל האנרגיות שלהן מתנגשות, וכשברגע מסוים מנסים להפריד ביניהן ולהציע שיפסיקו לענות זו את זו אומרת האם ״אבל אנחנו נהנות מזה״. והקהל אוהב אותה, כשם שהוא אוהב את הבת, ואוהב את ההומור החד של הדיאלוגים ביניהן ובין הגברים שעוטפים אותן. הן אינן נאבקות על מעמד והכרה אלא על טעם החיים, בתנאים של מחסור או בתנאים של שגשוג רגעי.
 
ההומור הוא הכלי המובהק של המחזאית בתיאור הכאב של העלילה. היא איננה רוצה שהדמעות יסחפו את האירועים ואת הצופים בהם. הסיפור מתאר את דרכה של ג׳ו (במשחק מרגש של קייט או׳פלין) מאחיזתה של אמה, הלן (בגילומה הווירטואוזי של לזלי שארפ) דרך זרועותיו המקריות של ג׳ימי, מלח שחור, שממנו היא נכנסת להריון. הלן מחדשת קשר עם מאהבה פיטר ועוזבת את הדירה, ובעוד ג׳ימי הפליג אל הים, ג׳ו מתנחמת בחברתו של ידידה ההומו ג׳פרי, המטפל בה עד שהלן חוזרת במפתיע וכופה עליו להסתלק מחייהן.
 
הצירוף של חד הוריות, אבות מקריים, מלח שחור והומו נראה היום טבעי וברור, אבל לא כך היה בחברה השמרנית האנגלית של שנות החמישים, ורבים לא ידעו לאכול את עוגת הדבש המרירה שאפתה דילני. ועם זאת בתוך שלוש שנים כבר נפוץ המחזה בבימות העולם, ואצלנו הועלה בתאטרון אהל בבימויו של ראובן מורגן ובכיכובה של השחקנית האלמונית אז שולמית אדר, וגם הופק הסרט הנפלא בבימויו של טוני ריצ׳רדסון עם ריטה טשינגהאם.