באינדונזיה חיים 240 מיליון איש, 12 מיליון מהם בג'קרטה הבירה. כ-7,000 מבין תושבי העיר הענקית הזו הם שוכני ונגני רחוב צעירים. כך נפתח "ג'לאנאן" (הרחובות), סרטו הדוקומנטרי המרתק של דניאל זיו (במאי-צלם-מפיק) "ג'לאנאן", שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, שייפתח בחמישי 8 במאי 2014.
 
זיו בחר לעקוב אחר שלושה צעירים המתפרנסים מנגינה באוטובוסים: הגברים בוני פוטרה והו באמבנג סרי מוליונו והאישה טיטי ג'וואריה. הוא מתעד את דרך חייהם, את אופן הישרדותם הלא פשוט ואת מה שחוו לאורך חמש שנים.

"הוקסמתי מאינדונזיה - היה בה הכל"
 
הסרט עוקב אחר הגיבורים במקומות הבלתי אפשריים בהם מצאו מגורים, בין היתר בשפך מנהרה מתחת לגשר של אוטוסטראדה, בדרך החיים הלא בטוחה והלא יציבה שלהם, באוטובוסים שבהם הם מנגנים למחייתם באופן לא חוקי, ולעיתים נעצרים ומוחזקים תקופות קצרות בכלא. מוצגות דילמות הקיום היומיומיות שלהם וניסיונותיהם לבנות משפחות ולנהל חיים נורמליים.
 
בתוך כדי כך נוגע זיו גם בדפוסים הפוליטיים-חברתיים המורכבים במדינה המוסלמית המאוכלסת הגדולה בעולם ובפערים העצומים בין המעמדות בה.
 
זיו, 43, מספר שהוא יליד ונקובר, קנדה, שהוריו עשו עלייה בשנות ה-70, ושאת מחצית שנות חייו הוא מעביר בדרום מזרח אסיה, בה הוא רואה את ביתו. הוא התבסס באינדונזיה כאיש תקשורת מוכר ונחשב, מו"ל עיתון, עורך, כתב, סופר, חוקר תרבות וכעת גם קולנוען. וכמי שגם דובר באופן שוטף את שפת המקום, מדובר בסרט של אחד מבפנים, אחד שיודע.
 
איך בעצם "גילית" את אינדונזיה דווקא?
 
"בגיל 21 חרשתי את דרום מזרח אסיה, ומכל המדינות בהן טיילתי הכי הוקסמתי מאינדונזיה. מבחינתי היה בה הכל: אנשים מאוד ידידותיים, יופי טבעי מדהים, שפה שניתן להתחבר אליה, אוכל עסיסי, וכן, כפי שגיליתי מאוחר יותר בביקורים חוזרים, חברה מאוד לא פוליטית שלפתע מתעוררת והופכת למאוד פוליטית, עוברת תהליך מעורר השתאות מדיקטטורה לדמוקרטיה, ממדינה המתקיימת בבידוד יחסי לכזו העוברת תהליך גלובליזציה מהיר. זה היה מקום מרתק להיות בו ולהיות עד למתרחש בה בצומת הדרכים של הזמן הנתון הזה.
 
"הפכתי ליותר סקרן ומעורב במתחולל בה, והחלטתי להעמיק את הידע שלי בנושא, באמצעות עבודת מאסטר בלימודי דרום מזרח אסיה באוניברסיטה בלונדון ללימודי המזרח ואפריקה, שכללו את לימודי השפה האינדונזית. 
 
"ב-1998 התחלתי את הדוקטורט שלי בפוליטיקה החברתית של אינדונזיה, ומהלך זה גרם לי לעבור לג'קרטה ב-1999 לשם מחקר שטח. וכשהגעתי לשם נוכחתי לדעת שהרבה יותר מעניין אותי להישאר במקום ולהתערבב עם התושבים מאשר לבלות שנתיים נוספות בלונדון, בניסוח תזות".

"ג'לאנאן", צילום: יח"צ

תרבות הפופ המקומית
 
איך התפתחה הקריירה שלך שם כאיש תקשורת?
 
"ביליתי תקופה בעבודה ככתב לענייני אינדונזיה בעיתון הלונדוני Independent, כשאני מכסה עבורו את המעבר של המדינה למשטר דמוקרטי, וכן את המשבר במזרח טימור. אלא שרציתי להיות מעורב בעשייה יותר מקומית ובעלת משמעות, ולכן שיפרתי את ידיעת השפה שלי, איתרתי משקיעים, שכרתי עיתונאים אינדונזים צעירים וייסדתי את הירחון האורבאני הראשון בג'קרטה, שנקרא – Djakarta! – The City Life Magazine.
 
"רק אז התחלתי להתוודע לתרבות הפופ המקומית, להכיר טיפוסים שונים של יוצרים, וכך התחלתי להבין לאן הולכים העניינים שם, מהם הנושאים השנויים במחלוקת שמעסיקים את החברה בתקופה מכריעה זו בתולדותיה.
 
"המגזין הפך למאוד פופולרי אך גם לשנוי במחלוקת, בשל היותו ישיר ומבקר את הכוחות השולטים, וכן נוקט נקודת מבט אירונית בנוגע למציאות החיים ולפערים החברתיים בעיר. שלוש שנים לאחר התחלת פעילות המגזין פרסמתי ספר, Jakarta Inside Out, מעין לקסיקון אורבאני הומוריסטי על דופק העיר".

"בגלל שתחקרתי נושאים שונים שישמשו ככתבות למגזין ולספר שלי, ביליתי זמן רב בשוטטות ברחובות העיר. והתופעה אולי הכי מעניינת וצבעונית בה נתקלתי הייתה זו ה'באסקרס', נגני הרחוב - קהילה תת-תרבותית המונה אלפי נגנים צעירים שמרוויחים את לחמם בקושי מנגינה באוטובוסים הנעים בעיר.
 
"הם מנגנים בגיטרות אקוסטיות ובמפוחיות ומשעשעים את הנוסעים עם השירים המקוריים שחיברו, המכילים לעיתים קרובות טקסטים חברתיים-פוליטיים נוקבים, שנראו לי מסעירים ומשמעותיים, בכך שהם פתחו צוהר לנושאים בהם טרודים בני מעמד הפועלים.
 
"כתבתי כמה כתבות נושא מגזיניות על התופעה, אך גיליתי שבמקרה זה דף המגזין מוגבל ומגביל מאוד. הבנתי שאת הסיפור הזה ניתן לבטא באופן מלא רק בתמונה ובקול. רק כך אפשר להעביר את הכריזמה, האנרגיות, התעוזה וההרמונית העצומים שלהם ואת האופי הקשה והדינמי של עולמם. ולמרות שמעולם לא למדתי קולנוע, החלטתי לעשות את הסרט הזה.
 
"כמעריץ של קולנוע דוקומנטרי, ידעתי שסרטים שבבסיסם אנשים וסיפורים אנושיים הם בדרך כלל החזקים והנגישים ביותר. החלטתי לאתר מספר דמויות, שהסרט יעקוב אחר חייהם האינטימיים, משום שלזה הקהל יכול להתחבר באופן הכי טבעי. וכסטודנט למדעי החברה וכאחד שמכיר את אינדונזיה די טוב בנקודת הזמן הזו, גם הערכתי שכל התבוננות מעמיקה בחיי שלושה אינדיבידואלים, תעסוק באופן כללי גם בסיפור של אינדונזיה עצמה בנקודת הזמן הזו. וזו הייתה נקודת הפתיחה שלי.

"אציין רק שבעת עשיית הסרט, בחלק מהחומרים שצברתי השתמשתי כדי ליצור אייטם שיועד לטלוויזיה האמריקנית, שנקרא 'בלדת רחוב: סיפור מג'קרטה' והכיל רק את סיפורה של טיטי".

"ג'לאנאן", צילום: יח"צ

דוקומנטריות גולמית ונטולת התערבות
 
איך בחרת את שלושת הגיבורים? מן הסתם עשית אודישנים גם לרבים אחרים.
 
"שלוש הדמויות המובילות נבחרו בקפידה רבה. ידעתי שבגללם הקהל ירצה, או לא, לראות את מה שקורה על המסך. הבנתי שאני זקוק לאנשים צעירים בעלי אישיות חזקה וכריזמה, כאלה שיקפצו מהמסך. כמובן שגם רציתי נגני רחוב מוכשרים מוזיקלית, כי הרי אף אחד לא ירצה לבזבז שעתיים בהאזנה למוזיקה רעה. ולבסוף, רציתי אמנים שמחברים בעצמם את החומר שהם מבצעים, ושהטקסטים שלהם יהיה את הפוטנציאל להפוך לכלי שבאמצעותו אוכל לגולל את הסיפור כולו, שיהווה שכבה נוספת בסרט.
 
"בחודשיים הראשונים של ההפקה עליתי לאוטובוסים ברחבי העיר ללא מצלמה, כשאני צופה בעולם נגני הרחוב, מנסה להבין את הדינמיקה וכמובן כבר מתאמץ לאתר בחשאי את הטיפוסים הנכונים לסרט.
 
"פגשתי את טיטי, בוני והו בנפרד, בזמנים אחרים ובמקומות אחרים. אבל בכל אחד מהמקרים הבנתי תוך שתי דקות שמצאתי את האדם הנכון, אף שאת כל אחד מהם בדרך אחרת. ולא התאכזבתי. לא עשיתי לאיש מהם 'אודישן', או שהוא היה שקט והתנהל בתוך ראשי בלבד. ומאחר שרציתי שזה יהיה סרט דוקומנטרי בסיסי אמיתי, לא תוכנית ריאליטי מניפולטיבית, לרגע לא רציתי שאלה שבהם בחרתי יחשבו שעושים להם אודישן או שמצופה מהם לשחק".
 
עד כמה "בוימו" ותוכננו סצנות שונות בסרט  ועד כמה התנהל מעקב טבעי אחר הדמויות?
 
"שמרתי על הדוקומנטריות של הסרט כשהיא גולמית ונטולת התערבות מצדי עד כמה שיכולתי. למרות שהייתי הבמאי, למעשה לא ביימתי אף אחד. פשוט הגעתי כל יום והסתובבתי עם בוני, טיטי והו, התבוננתי בהם וצילמתי את מה שהם עושים.
 
"להם היו בהתחלה ציפיות הפוכות. אני הייתי הזר עם המצלמה שעושה עליהם סרט, ולפיכך הם הניחו שאומר להם מה לעשות. בימים הראשונים כשהגעתי הם היו שואלים: 'מה אנחנו צריכים לעשות היום?'. הייתי עונה להם: 'אני לא יודע. מה אתם עושים היום?'. בסופו של דבר הם הבינו שלא איכפת לי מה עושים, שאני שם כדי לצפות ולתעד.
 
"הייתי מאושר רק מלצפות בהם מהפינה שלי ולהקליט ולצלם אותם במשך חמש שעות רק מעשנים, שותים קפה ומרכלים. ואז, אני חושב, הם חזרו להיות מי שהם: לעיתים משעממים, לפעמים מדהימים, מצחיקים, טיפשים או חכמים. אף סצנה לא הועמדה או בוימה. לא הייתי צריך לעשות זאת. הם עשו מספיק דברים מעניינים, ולא מעט דרמות התרחשו בחיים שלהם, במיוחד לנוכח העובדה שליוויתי אותם במשך שנים. כך שמציאות חייהם לא חייבה התערבות כלשהי.
 
"לכל אורך הדרך סמכתי על כך שהאישיות של כל אחד מהם וסיפוריהם ידברו לקהל. העורך שלי, ארנסט הריינטו, ואני, נקטנו באותה גישה בחדר העריכה. לא מצאנו כל סיבה לייצר דרמות מיותרות, או לומר לצופה מה להרגיש ומה לחשוב. רצינו רק לגרום לאנשים להסתובב עם בוני, הו וטיטי ללא הפרעה. בלי אפילו להכניס את קולי בין לבין. ואני מקווה שזה מה שהשגנו". 

"ג'לאנאן", צילום: יח"צ

לעשות סרט כן ואמיתי
 
ציטטת את וורנר הרצוג שאמר כי קולנוע זו ריצה למרחקים ארוכים. יצירת "ג'לאנאן" ארכה יותר משש שנים. איך הייתה לך סבלנות לעקוב אחריהם תקופה כה ארוכה? איך שמרת על מתח עבודה איתם ווידאת שלא "ייעלמו" באמצע? היו בצילומים רגעי משבר? ייאוש? הרמת ידיים?
 
"כשהתחלתי את הפקת 'ג'לאנאן', חשבתי שאצלם חצי שנה ואערוך עוד שלושה חודשים. אני חושב שאם מישהו היה אומר לי שהצילומים יסתיימו בתום חמש שנים והעריכה תארך עוד שנה וחצי, לא הייתי ממשיך. זה לא שפוי לבזבז כל כך הרבה זמן על עשיית סרט, ואני לא חושב שהרבה אנשים היו מתחייבים במודע לדבר כזה.
 
"מה שקרה במקרה שלי הוא שככל שהעברתי זמן עם הגיבורים שלי, הבנתי שהסרט הוא הרבה יותר מאשר רק על נגני רחוב. זה הפך לפורטרט פוטנציאלי של ג'קרטה ואינדונזיה, בצומת דרכים מסעיר, ובתוך כך מתועדת שכבה של אנשים עניים שלרוב לא נראית ולא נשמעת. כך שבשלב מסוים זה הפך לפרויקט גדול יותר ועלה בידי להשיג מימון נוסף, והערכתי כי התוצאה הסופית תצדיק את האמצעים שהושקעו.
 
"ברמה האישית זו בהחלט הייתה התנסות מתישה ביותר ומתסכלת, ועברו במרוצת התהליך ימים רבים בהם לא אירע דבר, או כאלה בהם עניינים השתבשו או תקופות בהן לא היה לי כסף להמשך ההפקה. כך שנזקקתי להמון סבלנות. בכנות, אני חושב שצלחתי את זה בגלל שאיבדתי את תחושת הרציונליות בנוגע לחישובי כסף וזמן, הפכתי למעט אובססיבי וצללתי עוד ועוד לתוך חייהם של הגיבורים וצילומם, מתוך מטרה להגיע למשהו יותר עמוק ורחב, בתחושה שיש שם סיפור עוד יותר טוב ושזה ישתלם בסוף כשאביא לקהל משהו מאוד מיוחד.
 
"אני מניח שזו הייתה תמיד המטרה שלי: לא לעשות סרט מושלם וגדול, אלא כן ואמיתי, שיש בו המון נשמה ויש סבירות גבוהה שהוא ייגע בקהל, בעיקר זה האינדונזי. כך שאני מניח שהאובססיה שלי לקחה אותו עמוק לתוך המים מהם יצאתי רק כשהרגשתי שיש בידיי מספיק דגים. פרט לכך, ככל שאתה מקריב למען סרט כסף וזמן, אתה יותר חרד שבסופו של דבר כל העניין ייכשל. אני מניח שזו לא כזו מטרה נאצלת, אבל המוטיבציה שלי הייתה מונעת מהחשש להיכשל".
 
איך טכנית צולמת את הסרט?
 
"באופן מאוד פשוט. צילמתי אותו בעצמי במצלמה אחת, Sony Z1 / HDV. זאת לא משום שחשבתי שזה מה שהכי טוב לסרט, אלא כי לא רציתי לביים צלם ורציתי גם להימנע מתשומת הלב שהיה מעורר צוות צילום שלם שהיה נגרר איתי לכל הסיטואציות האינטימיות האלה.
 
"השתמשתי בשני מיקרופונים, אחד שהוחזק ביד והאחר מיקרופון אלחוטי שהוצמד לדמות הראשית שצולמה באותו יום. איש הצוות היחיד שהתלווה אליי הייתה אשת הסאונד שלי, מטה שמה, וגם היא הייתה נגנית רחוב שאימנתי אותה להקליט  זאת משום שרציתי מישהי שיהיה לה נוח באווירה הזו, ושהיא תשתלב בה. כך שהיא עברה מרווח של 5 דולר ביום מנגינה באוטובוסים לרווח של 15 דולר ביום בהקלטת אנשים אחרים שרים למחייתם באוטובוסים. הייתי מאוד אובססיבי לגבי האודיו משם שידעתי עד כמה הסאונד חשוב בסרט שמנגנים בו מוזיקה, ולכן בדקתי שוב ושוב כל הזמן, כדי לוודא שהסאונד עובד היטב.
 
"ולבסוף, התמזל מזלי לאתר את העורך המוכשר והרגיש ארנסט הריינטו. סרט תצפית כמו זה באמת מבוים בחדר העריכה, וארנסט הוביל תהליך הרכבת מבנה הסרט, הסיפור והזרימה שלו. עבודת הקסם שלו חיפתה על הקטעים החלשים בעבודת המצלמה שלי.
 
"הוא גם מצוין ביצירת אווירה באמצעות צבע, כך שמגיע לו הרבה קרדיט על הפרודקשן-וליו הסופי של הסרט. פרט לכך, עבדנו עם מעצב סאונד ואיש מיקס אינדונזי מדהים בשם לוי סנטוסו, שהצליח להביא את רעשי וקולות ג'קרטה, שהתמזגו כנדבך נוסף בתוך חוויית הצפייה בסרט. רק על הסאונד עבדנו שלושה חודשים".

"סרט דוקומנטרי צריך להיות מבדר גם כשנושאו רציני"
 
סביר להניח שהיה לכם המון חומר מצולם. איך השתלטתם עליו?
 
"עמדו לרשותנו 250 שעות מצולמות. העריכה ארכה כאמור כשנה וחצי, במהלך תקופה זו יצרנו 9 ראף קאטים וערכנו 12 הקרנות ניסיון, עד שהגענו להחלטה להתקדם לשלבי העבודה הסופיים. שמנו דגש על הדמויות ועל כך שהסיפורים שלהן יזרמו.
 
"אני לא חושב שבקולנוע הדוקומנטרי יש תירוץ לכך שסרט משעמם או נראה כמו שיעורי בית. סרט דוקומנטרי צריך להיות מבדר גם כשנושאו רציני. אסור לחשוש להיות מבדר, אלא שקשה לעשות זאת כשעובדים ללא תסריט וכשלא משתמשים בקריינות או בטקסט מנחה שנמסר למשתתפים. עשינו הכל כדי לשמור על רצף העניינים הטבעי, על המציאות כפי שהיא, בזמן ובמקום.
 
"בתהליך העריכה הקפדנו כל הזמן להימנע ממניפולציות ומהוצאת דברים מהקשרם. זה היה מאוד מאתגר. ולכן כשאנשים באינדונזיה יוצאים מהקרנת הסרט ואומרים לי שהוא מבדר ומשדר כנות, זה יותר חשוב לי מכל פרס שהוא עשוי לזכות בו. 'ג'לאנאן' מוקרן זה היום ה-27 ברציפות באינדונזיה, בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע, מה שלא קרה עד עתה לאף סרט דוקומנטרי. כך שאנחנו מופתעים כל יום מחדש".
 
אתה אומר שזה לא רק סרט על נגני הרחוב והאוטובוסים אלא גם על אינדונזיה בכלל. מדוע הראית בעיקר את "העולם התחתון" שלה ולא יותר את הפער העצום שבינו ובין "העולם העליון", של העשירים?
 
"התמקדתי בעניים מכמה סיבות: ראשית, גיליתי שהם יותר מעניינים וישירים מהעשירים, ושחייהם יותר צבעוניים. הם גם מצחיקים וצוחקים יותר. מצאתי יותר חוכמת חיים בקרב שוכני הפרברים העניים של ג'קרטה, מאשר אצל ההיפסטרים שמתמקחים על זוג נעלי 'קונברס' באיזה קניון נוצץ.
 
"החיים של העשירים בג'קרטה מוקדשים לבריחה מהמציאות הכלכלית במדינה שלהם, בעוד העניים מתמודדים עם מציאות זו ראש בראש, ולכן יש להם משהו ללמד אותנו על החיים. הם בעצם משמשים כצוהר למה שבאמת קורה באינדונזיה.
 
"ועדיין, הסרט מציג את הפערים החברתיים בבירור. יש בו סצנה שבה בוני משוטט בקניון יוקרתי ומתייחס בסוג של אירוניה לכל העושר שהוא רואה סביבו. ויש גם סצנות של הפגנות סוערות שממחישות אף הן את הפערים האלה. שלא לדבר על הסצנה בה מוכנסים לכלא אנשים שרק מנסים להתפרנס בכבוד ברחוב. לא רציתי לייצג את כל הצדדים במדינה. כיוונתי לכך שהסרט ייראה קשה ואפילו מעט קלסטרופובי.
 
"וחוץ מזה, באינדונזיה סרטים ותוכניות טלוויזיה מופקים כמעט באופן בלעדי על ידי עשירים ומספרים סיפורים של עשירים, כמו אופרות סבון, שאותן צורכים העניים, שצופים בהן במיקס של קנאה והערצה, בטלוויזיות הקטנות שלהם במשכנות העוני. ובסרט שלנו אני מציג שלושה עניים, המגוללים את סיפוריהם בקולם שלהם, וכעת הסיפור הזה נצרך על ידי עשירים, המשלמים כדי לצפות בסרט שמוקרן על מסכים גדולים בסינפלקסים ברחבי אינדונזיה. מנקודת מבט חברתית ותקשורתית – זה ניסיון מטורף". 

   
"ג'לאלאן" יעלה ביום שישי, 9 במאי 2014 ב-14:30 בסינמטק 2 וביום שני, 12 במאי בסינמטק 1 במסגרת  פסטיבל דוקאביב. (17-8 במאי 2014)