ניצני תקווה במסר קודר
 
ב-1977 נפל דבר בתולדות הספרות הישראל כאשר הוצאת שוקן הוציאה לאור את "המאהב" רומן הביכורים של א.ב. יהושע, שעד אז סימן את נוכחותו בסיפורים ונובלות קצרות. תוך זמן קצר הפך הרומן לאחד האהובים והנקראים ביותר בספרות הישראלית, תורגם ל-23 שפות, עובד להצגה בתיאטרון חיפה, ופעמיים עובד לסרט באורך מלא בארץ ובאירופה. 
 
מה שיהושע חידש ברומן הזה היה כפול. מצד אחד הוא היה תגובה על השבר של מלחמת יום הכיפורים, ואולי אף מעבר לכך, ציפייה למה שעתיד להתרחש, כפי שניסחה זאת המבקרת זיוה שמיר: "על אף שיש בו ברומן חזות קודרת ומסר פוליטי נבואי מאיים, יש בו אף ניצנים של תקווה ואמונה, המניצים במישרין ובעקיפין".
 
הייחוד האחר של הרומן היה בדרך הגשתו כסדרת מונולוגים של ששת גיבורי הרומן, אדם - בעל מוסך, אסיה אשתו,  בתם דאפי, ודוצ'ה -זקנה על ערש דווי וגבריאל - נכדה שהגיע מצרפת בענייני הירושה, ונעים, פועל ערבי-ישראלי צעיר (דמות זו, האחרונה שיהושע "מצא" לרומן המיועד, הפכה כעבור שנה לציר ההצגה של נולה צ'לטון בתאטרון חיפה.)
 
המונולוגים ברומן מתייחסים לאירועים שמקצתם נוגעים רק לכמה מהדמויות, ואחרים המחברים את השישה למעגל שלם. כל דמות ונקודת מבטה, בעימות יצירתי נטול דיאלוגים. עלילת הרומן נפתחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, אך מיד חוזרת לאחור אל אירועים רחוקים וקרובים, של כל דמות במהלך חיפושיו של אדם אחרי גבריאל.
 
בין השאר יהושע מתאר במונולוגים המשורגים רחשי לב, מחשבות, יוצר הקבלות בין דמויות, כשברקע מתקיימת טרגדיה משפחתית של מות בנם בתאונת דרכים, ושני רומנים: בין אסיה וגבריאל, המגויס למלחמה שממנה הוא עורק ונעלם, והרומן המיוחד במשמעויותיו בין דאפי ונעים.
 
העלילה נשמעת מורכבת ומסובכת, אך א.ב. יהושע השכיל להעביר אותה בשפתו המיוחדת, עם מנה טובה של הומור, ובמיצוי מושלם של טכניקת המונולוגים. התקבלותו הנרחבת של הרומן בארץ ובחו"ל מעידה על ייחודו ועל כך שקוראיו צלחו את המבנה ואת התכנים גם יחד.
 
אבל בה בעת אלה גם מעידים על כך שעיבוד רומנים למחזה ולהצגה היא משימה סיזיפית במהותה, ורק עיבודים מעטים הגיעו אל היעד המבוקש בהצלחה. ומכך עולה השאלה מה הוא היעד הזה. 
 

"המאהב" צילום: ז'ראר אלון

למרות איכות המשחק
 
על פניו העיבוד, בשינויים של זמן ובהשמטת אירועים ודמויות מתאר את העלילה המרכזית הנוגעת לשש הדמויות. אם זה בלבד היה היעד ומבחינה זו לבדה  אפשר בהחלט לומר שהגיעו אליו בהצגה החדשה של הבימה, בעיבוד של שחר פנקס, בבימוי של שיר גולדברג ועם הדרמטורגיה של מאיה ערד. 
 
הן מביאות סיפור, על הבמה יש התרחשות בסגנון נוח, גם אם מוכר אצל יוצרי תאטרון-סיפור ותנועה אחרים וקודמים, עם תנועה רבה, בעיצוב של שרון גל, ויש מוזיקה קצת אופראית (בפתיחה בעיקר) ועוצמתית של שלמה גרוניך. יש גם תפאורה נוחה  בעיצוב של שני טור, תאורה אפקטיבית של מרטין עדין ותלבושות נאות של נטשה פוליאק.
 
ויש גם שחקנים מצוינים החל ביגאל שדה, נמרץ, ענייני כאדם שהופך בעיבוד לדמות המרכזית, כמספר וכמחולל העלילה. אסנת פישמן זוהרת באהבה ונוגה בהיעדרה כאשתו אסיה, והילה שלו, אדמונית לוהטת כבתם דאפי. שושה גורן מעצבת בהומור טוב את ודוצ'ה שקמה לתחייה.
 
שני המאהבים של הסיפור מצוינים – רן דנקר, שרמנטי מהרגע הראשון, נדהם והלום מלחמה בהמשך, ומפוחד במציאות החדשה שלו בקהילת החרדים. שפי מרציאנו מעצב היטב את נעים בשלב התמים, וגם כשהוא עובר מהלך של התבגרות והתפקחות. עמוס בוארון, עודד אהרליך ורותם בלוטניק משתלבים בתפקידים אפיזודיים ויחד עם הדמיות המרכזיות מתניעים את עגלת ההצגה.