המנה הראשונה של הסרטים הישראליים המשתתפים בפסטיבל קאן כבר מאחורינו והיא סיפקה לא מעט רגעים מעניינים באולמות ההקרנה.

התרגשות והלם

"הרחק מהיעדרו", של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים"), התגלה כסרט קשה וטעון. הסרט, המתבסס על הרומן של שז מציג מסכת מעוותת של גילוי עריות בין אב (צחי גראד) ובתו (מעין תורג'מן). הוא אונס אותה ומתעלל בה בקביעות, והם חיים לכאורה כזוג. היא מפתחת בולימיה קשה ותלות מוחלטת באביה, נואשת וחסרת כל תקווה לגאולה.

 סצנות הופכות קרביים שידעיה מציגה (כפי שעשתה גם ב"אור") בסגנונה הנאו ריאליסטי הישיר, הבוטה והלא מתפשר, באמצעות הרבה תקריבים דחוסים שמכים בצופה בבטן הרכה. מי שמחפש רחמים או חמלה, שיעבור לסרט אחר. נקודת אור מספקת לחייה אישה (יעל אבקסיס) האוספת אותה לביתה.

הסרט, שהוקרן במסגרת "מבט מסוים", הקטגוריה הכי יוקרתית אליו שובץ סרט ישראלי השנה, התקבל בקאן בהתרגשות. כשהסתיימה ההקרנה הדוממת הצופים התפכחו מההלם ורבים ניגשו לידעיה ולתורג'מן כדי להודות להן באופן אישי על החוויה הלא קלה.

לפני ההקרנה עלה הצוות כולו לבמה וידעיה אמרה: "זה סרט קשה. שבמאים אחרים יעשו סרטים קלילים. זה סרט כזה כי הנושא מחייב זאת וזו הדרך המתאימה כדי להציף את התופעה לתודעה". קאן לא זרה לידעיה. ב-2004 היא התמודדה עם "אור" ב"שבוע המבקרים" וזכתה בפרס הבימוי בקטגוריה זו וכן בפרס "מצלמת הזהב".       



  
הצוות של הרחק מהיעדרו (צילום: נחום מוכיח)

כתב אשמה נגד הממסד הרבני

הסרט המרשים ביותר באסופה הישראלית עד כה הוא "גט", עבודתם של האחים רונית ושלומי אלקבץ, שהוקרנה במסגרת "השבועיים של הבמאים". הסרט חותם את הטרילוגיה שלהם הכוללת את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה". ביד אמונה מנווטים השניים סיפור אבסורדי מקומם שבמרכזו בני זוג, שמסכת הגירושין שלהן מתנהלת לכל אורך הסרט בבית המשפט הרבני ומתמשכת יותר מחמש שנים.

בית הדין הרבני משתף פעולה עם הבעל הסרבן אלישע (סימון אבקרין) שלא מוכן בעיקשות, בנוקשות ובאטימות לא אנושית לתת גט לאשתו ויויאן (רונית אלקבץ), שלא אוהבת אותו יותר ומבקשת לפתוח פרק חדש בחייה. עורך דינה (מנשה נוי) עושה כל מאמץ כדי לנסות לשחרר אותה מכבלי הנישואין לבעלה שעליו מלמד סנגוריה אחיו (ששון גבאי).

המערכון הפארודי של גירושי אריק איינשטיין וטליה שפירא ב"לול" נראה כמו משחק ילדים לעומת שדה המערכה הניטש בין בני הזוג כאן, כששלושת השופטים הרבניים נראים כמו אינקוויזיטורים חסרי לב.

בסרט, כתב אשמה חריף נגד בית הדין הרבני והגברים סרבני הגט, יש הכל. מרגעים קומיים-אבסורדיים ועד קטעים מרגשים ונוגעים ללב, להם אחראית בעיקר הבמאית-שחקנית רונית אלקבץ הנפלאה, שמספקת תצוגת משחק מושלמת. גם שחקני המשנה כאן, עדי שני הצדדים – שבין היתר מגולמים על ידי זאב רווח, רמי דנון, אוולין הגואל, שמיל בן ארי, אלברט אילוז ורובי פורת שובל – מצוינים אחד אחד, בהדרכת האחים אלקבץ. סרט חזק ומגובש שפשוט עובד בכל פרמטר.

בהיותו דובר צרפתית בחלקו, הוא עורר התעניינות רבה אצל הקהל המקומי ולאחר מכן, כשהתקיימו שאלות ותשובות עם היוצרים התעמת עיתונאי צרפתי עם רונית וטען שהממסד הרבני בישראל לא נראה כך. אלקבץ עמדה על שלה, בתמיכת הקהל, והמהומה הקטנה שככה רק כשהעיתונאי הורחק מהאולם. בסוף ניגשו לאחים, ובעיקר לרונית, רבים מהצופים, כדי לברך ולשבח את מה שראו על המסך.

אהדה לא מבוטלת ל"בורג"
 
במסגרת "שבוע הביקורת" הוקרן "בורג" סרטה השני של שירה גפן (הראשון היה "מדוזות", אותו ביימה עם בעלה, אתגר קרת). נקודת המוצא שלו מרתקת. אמנית ישראלית קונספטואלית (שרה אדלר) שעולמה, הכולל בצד עבודתה האמנותית וחייה המעורערים משהו עם בעלה, גם פעילות הומניטרית למען פלסטינים, בכלל זה הפגנות במחסומים, מוצאת עצמה מתנתקת מהכל, כשהסימפטום לכך שחסר לה בורג.

מיטה חדשה שקנתה מחנות להרכבה עצמית, לאחר שהמיטה הקודמת נשברה, חסרה בורג אחד שישלים את הרכבתה. כשהיא מתלוננת בחברה , כשבמקביל מגיע צוות צילום גרמני לראיין אותה על בחירתה כאחת הנשים המשפיעות בישראל, הדבר גורר, בהפוך על הפוך למשנתה הפוליטית, את פיטוריה של פלסטינית צעירה בהריון, נדין (סמירה סרייה), שגם לה חסר בורג. היא עובדת בפס הייצור בחברת הרהיטים של אספקת הברגים האלה לרהיטים השונים, ועוברת כל יום מחסומים של צה"ל כדי להגיע למקום עבודתה. גם היא נקלעת לאיזה ואקום בחייה. איכשהו יגלו שתי הנשים שהן החליפו מקומות בחיים והשינוי עושה בשתיהן הבדל עצום.

כאמור, עמדת הפתיחה טובה, אבל גפן לא משכילה לשמור על נרטיב הדוק ומתפזרת לכיוונים אחרים, כשהמסר האלגורי החריף הולך ומתעמעם בדרך. בהיותו נוגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצידו ה"נכון" – נוסחה די בדוקה להצלחת סרטים ישראליים בפסטיבלים בינלאומיים – "בורג" התקבל גם כאן באהדה לא מבוטלת וגם זכה לשבחי הביקורת של מספר כתבי עת קולנועיים נחשבים. גם גפן כבר זכתה בקאן ב"מצלמת הזהב", בזכות "מדוזות", יחד עם קרת.  



קרן ידעיה (צילום: נחום מוכיח)

מקום בהיכל התהילה

אבל גולת הכותרת אולי הייתה הקרנת הסרט התיעודי של הילה מדליה ("למות בירושלים", "רוקדים ביפו") על חברת "קאנון" ההוליוודית העצמאית, שבזמנו הצליחה מאוד ואשר כידוע כידוע הוקמה ונוהלה על ידי בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס. הסרט, "דה גו-גו בויז", התקהל לקטגוריה היוקרתית "קאן קלאסיקס", המיועדת לסרטים של או אודות אישים בעולם הקולנוע שהפכו לאייקונים או הטביעו חותם על התעשייה. אז הנה, לגולן-גלובוס כבר יש מקום בהיכל התהילה.

עם כניסתם לאולם, זכו גולן, שוויתר על כיסא הגלגלים והשתמש בהליכון כדי לעלות לבמה, וגלובוס, בסטנדינג-אוביישן ממושכים של הקהל.

גולן ניצל את המומנטום ואמר: "תודה רבה שהגעתם לכאן. אני מקווה שתיהנו מהסרט ושנראה את כולכם בשנה הבאה בסרט של יורם ושלי שיוקרן בפסטיבל". תשואות הקהל העידו על כך שזה לא תרחיש לגמרי מופרך ומכיריו-מוקיריו בקהל אמרו שהאיש לא יפסיק לעבוד עד יומו האחרון, ואם יהיה צורך יביים אפילו כשהוא שוכב על אלונקה.

מדליה הבמאית הודתה לצוות שעבד איתה, ובראשו המפיקים יריב הורוביץ ורועי לב, ולמשפחת גולן-גלובוס המורחבת, וזכתה לתשואות מהקהל הביתי שהיה באולם. היא גם לא שכחה להודות לגיבורי סרטה. הסרט מציג, תוך שימוש בקטעי ארכיון, חלקם נדירים, וראיונות עכשוויים, שני בני דודים חולי קולנוע מטבריה (גלובוס צעיר מגולן  בכמה שנים טובות) ואת צמיחתם לתוך עשיית קולנוע  בתל-אביב, הפיכתם לגורם מרכזי ומוביל בתעשיית בישראל.

לאחר שמימשו כל שאיפה ומטרה אפשרית בארץ, בכלל זה המגה-להיט "אסקימו לימון", החליטו להסתער על החלום האמריקאי. דווקא בגלל הניגודים שביניהם החיבור עלה יפה גם מעבר לים והשניים הביאו לשינוי מרענן בהוליווד. הם יצרו משוואה לפיה ניתן להפוך את תחום עשיית הסרטים לפס ייצור של הפקות זולות ומסחריות, ולתת מאבק ראוי לשמו לאולפנים הגדולים.



יריב הורוביץ, הילה מדליה, יורם גלובוס, מנחם גולן (צילום: ארנולד ג'רוקי)

הסרט סוקר בהומור ולפעמים גם באירוניה מחויכת את מעלליהם בהוליווד, והצלחתם נגד כל הסיכויים ליצור יותר מ-300 סרטים ולהרכיב מודל של חברה לא מכופתרת שעובדת בניגוד לחוקי המשחק שם, אבל לא נחה לרגע ומנפיקה סרט אחר סרט. הסרט, שמציג את הפריצה הגדולה, ימי הזוהר, הפרידה בין השניים והנפילה והחזרה לארץ, הוא מסמך אוהד וסובייקטיבי, פועל יוצא של שיתוף הפעולה שלהם איתו, ובין היתר הוא מעלה באוב מחדש אנשים שגולן-גלובוס הפכו לכוכבים וכאלה שעבדו איתם במהלך דרכם, כמו מייקל דודיקוף (בראיון עכשווי), ז'אן קלוד ואן דאם, צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון. השימוש המושכל בקטעי ארכיון (שאפו גם לעורך, יש ב"גו-גו בויז" לא מעט קטעים קמפיים שעשויים להפוך לפולחניים ואולי גם הסרט כולו).

ברור שג'נטלמנים כמו גולן וגלובוס יחגגו לאחר ההקרנה, ובגדול במסיבת ריקודים בריביירה. אנשי תעשייה עלו לרגל לכיסא הגלגלים של גולן, שכמו הסנדק בכבודו ובעצמו השיא להם עצות, רקח איתם תכניות והמשיך לחלום קולנוע. ברקע רקדו ישראלים, צרפתים, איטלקים ובני שאר לאומים, לצלילי מוזיקה שנעה במנעד הרחב שבין מייקל ג'קסון לשלמה ארצי. עוד פן של פסטיבל קאן 2014.

ועדיין לפנינו, מהמשלחת הישראלית, הסרטים "הגננת", של נדב לפיד, "את לי לילה", של אסף קורמן, וסרט הסטודנטים הקצר "הביקור", של ענבר חורש מ"מנשר".