מאז לכתו ללא עת של אריק איינשטיין, דומה שכל פסטיבל מתעקש להנציח את זכרו ואת מורשתו של מי שמוחזק כאחד מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי. מפסטיבל לשון ראשון ועד פסטיבל ישראל ירושלים.

גם פסטיבל האביב הבינלאומי של ראשון לציון (מן הסתם העיר הזריזה ביותר בארץ) הצטרף למגמה, אם כי לא בהפקת מחווה מיוחדת, עם רכבת אמנים, יוצרים ומבצעים, אלא באמצעות מופע קיים, מן המוכן.

גם "הטרנזיסטור" - שם שמתכתב עם ימי הרדיו העליזים של שנות השבעים והשמונים, ימי הפריחה והשגשוג של הקריירה האיינשטיינית - הוא הרכב זריז שקם אד-הוק, ממש למחרת מותו של איינשטיין.

כר נוסטלגי לפעילות אינטנסיבית

בראש החבורה עומד המוזיקאי, המעבד ומפיק העל משה לוי, ולצדו חמישה מוזיקאים נוספים: שני סולנים ותיקים, כמו אהרל'ה סייקס ואבי חן, שלמרות ניסיונות לא הצליחו מעולם לפתח קריירה עצמאית, ושלושה נגני ריתם סקשן אלמוניים למחצה, כארז זינגר (גיטרה), נועם לונדון (בס) ואייל קוחל (תופים).

"הטרנזיסטור" היא להקת קאוורים. תופעה די נפוצה בזירת ההופעות המקומית בעשור-שניים האחרונים. יש הרכבים שמתמחים בשחזור קרוב למקור של להקות רוק זרות - מהביטלס, דרך הפינק פלויד ועד קווין, ויש שעושות זאת עם יצירה פופית מקומית - כמו "אנשי הארון" עם "כוורת" או "לכבוד הקיץ" (גורי אלפי, רועי בר-נתן וטלי אורן) עם "גזוז". סוג של נוסטלגיה וכמיהה לשירים נהדרים שההרכבים והאמנים שיצרו אותם כבר לא פעילים במתכונת המייצרת, כר נרחב - כשזה טוב - לפעילות אינטנסיבית.

להקת הטרנזיסטור, צילום: רועי ברקוביץ

במקרה של אריק איינשטיין הרכב כמו "הטרנזיסטור" אמור היה לקום שנים רבות קודם לכן, כבר במהלך שנות השמונים, מאותו רגע שהיה ברור ונחרץ מצד איינשטיין שלא לחזור לבמה.

האיש שבנה את המסד לרוק ולפופ הישראלי חדל להופיע ועשרות להיטיו, אם לא מאות שיריו, כאילו נשארו על המדף, מבוצעים בזהירות ובמשורה, בדרך כלל בפי היוצרים שעבדו עמו, בעלי זיכיון מורשים - בעיקר מיקי גבריאלוב, יוני רכטר ושם-טוב לוי, ופחות מזה שלום חנוך ויצחק קלפטר. האחרים, מלבד שיר פה ושם, נזהרו כאילו בכבודו של איינשטיין החי. שלא להפוך את האמנות שלו לקרדום לחפור בה בעבורם. פטירתו שיחררה את העכבות.

לזכות "הטרנזיסטור" ייאמר שהיא אינה מתיימרת ליותר מאשר להיות להקת קאוורים. בניהולו המוזיקלי של לוי היא נאמנה לקווי המתאר של היצירה האיינשטיינית - בטמפו, בסאונד, בעיבודים, במהלכי הגיטרה המובילה ואפילו בהרמוניות הקוליות. שום ניסיון לאתגר את היצירה ההיא, בעיקר מן השנים הגדולות של איינשטיין (סוף הששים והשבעים) עם סאונד עכשווי ועם פרשנות חדשנית, לא מוזיקלית ולא ווקאלית.

מלבד תגבור ניואנסים כאלה ואחרים (פתיחה יוונית ב"בלדה על יואל משה סולומון", למשל), הטרנזיסטור לא מנסים להתחכם, לא להמציא משהו חדש ולא ליצור הזרה מסוג כלשהו לשירים הכל כך מוכרים. מטרתם רק להנעים, לשיר בכיף אולדי'ז מקומיים ולהתבשם הדדית - הם לעצמם והקהל עימם -  משירים ירוקי עד.

אם תרצו, כיון ש"הטרנזיסטור" מנגנת רוק'נרול לייט-קור בפרצי זמן מרוּוָחים, זה כבר יותר פולקלור ישראלי, מזון למועדון זמר והזמנה מפורשת לשירה בציבור (עם סולמות נוחים לשימוש הקהל). ויותר מהצדעה לאבי הרוק הישראלי, זוהי מחווה למבצע הבלדות הגדול ביותר של הפופ המקומי.

במשך שעה וחצי של הופעה, מגישה החבורה כמעט שלושים שירים. רובם ככולם להיטים מוכרים, ומקצתם (כולל קוריוזים) במחרוזת שמשובצת לקראת סיום. מלכתחילה, למן "אבשלום" בפתיחה, מובהרת חלוקת התפקידים בין הסולנים סייקס וחן, שמלווים את עצמם בגיטרות אקוסטיות. הראשון "אחראי" לקולות של איינשטיין, שירה נמוכה וניסיון להגשה שרמנטית, השני "מייצג" את הפרטנרים המתחלפים, עם הטונים הגבוהים יותר - שלום, מיקי, יוני, גם יהודית.

נוסף לשמות שכבר נזכרו לעיל, תפגשו שם את "יושב על הגדר", "אוהב להיות בבית", "קח לך אשה", "שביר", "למה לי לקחת ללב" (גוון רוקי ראשון בהופעה), "בגללך" (שכתבו לו ארקדי דוכין ומיכה שטרית, משה לוי באקורדיון), "עטור מצחך" האלמותי (שירת הסולו מופקדת דווקא בידי נגן הגיטרה החשמלית זינגר), "מכופף הבננות" (שכתבו מאיר אריאל ושלום חנוך כבר ל"מזל גדי", ולא איינשטיין, כפי שחן מספר), ופרק רוקי מובהק יותר, בהבלטת חלקה של הגיטרה המובילה, שמוקדש ליצירתו של גבריאלוב: "קפה טורקי", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ו"צא מזה".

מחרוזת מפה ומשם

אחרי הצגת הנגנים חוזרים לאווירת הביחד הפולקלורית עם "סע לאט", "אני ואתה" ובמיוחד "עוף גוזל". בנקודה זו מתרחש מפנה. הזמרת סיון טלמור מצטרפת לחבורה לביצוע מקצת מהשירים של ג'וזי כץ במחיצתו של איינשטיין.
דווקא היא, לגמרי במפתיע, זוכה בעיבודים מיוחדים וחדשים, בפסנתר של לוי ובווקאלס גם של סייקס וחן, שהופכים את "זמר נוגה" מהחלונות הגבוהים ליותר עמוק ונוגה, ופורעת את הנינוחות של השניים ב"מה אתי" בבלוז צורב ומפולפל. שירתה מוסיפה גוון אפל, אך גם אנושי ומחַיֶיה.

מחרוזת מפה ומשם (עדיין עם טלמור) משולבת לקראת סיום. מצד אחד "האהבה הראשונה", "כל השבוע לך" ו"אינך יכולה", ובתווך ומנגד "מזל" (Do you want to know A secret של הביטלס, מימי "אריק והאיינשטיינים") ו"היה לנו טוב, נהיה לנו רע" מ"פוזי" ("הבלדה על ג'ון ויוקו" של הביטלס). מחרוזת מתעתעת, ביזארית משהו, מנסה לתפוש מרובה, אבל כושלת במעברים שבין השירים. ובכל זאת, חתיכת נוסטלגיה.

סייקס חוזר להדרך ראשון, לבד מול הפסנתר, עם "זו אותה האהבה", בגוון ג'אזי משהו, והחברים מצטרפים לסיום רוק'נרולי עם "אמא שלי" ו"כשאת בוכה את לא יפה" (בראשון לוי בפסנתר ובשני הוא בגיטרה חשמלית נוספת).

ערב נעים ומכובד במחיצת שירים שעשו היסטוריה, ועם צביטה בלב על לכתו של זמר, יוצר ואמן חשוב ויקר.

הטרנזיסטור, מחווה לאריק איינשטיין. אודיטוריום ראשון לציון. חמישי, 22 במאי 2014