הבמאי הטורקי עתיר הקבלות נוריבילה צ'יילן הוא הזוכה הגדול בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן 2014.

סרטו "שנת חורף", אפוס רומנטי מורכב, מילולי בעיקר, בן שלוש שעות ורבע, שכנע את חבר השופטים בראשות הבמאית ג'יין קמפיון, ולצידה הבמאים סופיה קופולה, ניקולס ווינדינג רפן, השחקנים ווילם דפו, גאל גרסייה ברנאל, לילה חתאמי האיראנית ואנשי קולנוע נוספים, להעניק לו את הפרס הגדול.

צ'יילן, שכבר מראשית הפסטיבל, אז הוקרן סרטו, סומן כמתמודד מרכזי על התואר, כבר זכה בעבר בפרסים משניים יותר בפסטיבל היוקרתי, בזכות סרטיו הקודמים, ולכל הדעות כאן, את הזכייה בפרס הגדול מכולם הוא קיבל בעבור סרט פחות טוב מ"היו זמנים באנטוליה", עבודתו הקודמת.

במרכז הסרט איידין (האלוק בילגינר) שחקן ותיק לשעבר, שכעת מנהל מלון קטן במרכז אנטוליה, יחד עם אשתו הצעירה והיפה ניהאל (מליסה סזן), איתה יש לו מערכת יחסים סוערת, ואחותו נקלה (דמט אקבג), המתאוששת מגירושין טראומטיים. בחורף, כשהאזור כולו קופא ומתכסה בשלג סמיך, מערכות היחסים בתוך המלון, שהפך למקום מחסה, מגיעות לנקודת רתיחה.


שנת חורף (יח"צ)

פרסי השחקנים לג'וליאן מור וטימותי ספול

פרס הגרנד פרי הוענק ל"Wonders", סרטה השני של הבמאית הצעירה אליס רורוואכר, שבמרכזו סיפור התבגרות מיוסר של ילדה בצפון איטליה.

את פרס חבר השופטים זכו להניף שניים. האחד הוא  מי שנחשב לילד הפלא הקנדי-קוויבקי קסבייה דולן וסרטו "מאמי", שבמרכזו מערכת יחסים מתוסבכת בין נער בעל בעיות התנהגותיות קשות ואם המנסה לשפר את איכות חייו, בעוד גם לה שריטות משלה. השני הוא ז'אן לוק גודאר הוותיק, שהציג בפסטיבל סרט יוצא דופן בתלת ממד, "שלום לשפה", אודות תהפוכות רומן בין גבר ואישה נשואה, שבשלב מסוים הופך למטאפורי.

פרס השחקנית הוענק לאמריקאית ג'וליאן מור, בזכות עוד תצוגת משחק אקסצנטרית של אם לא יציבה במשפחה בורגנית רדופת טראומות עבר בלוס-אנג'לס, ב"מפות לכוכבים", סרטו של דייוויד קרוננברג.

פרס השחקן הטוב ביותר הוענק למי שסומן כבר בראשית הפסטיבל כמועמד פוטנציאלי מוביל, טימותי ספול הבריטי. הוא כוכב  סרטו של מייק לי "מר טרנר", על הצייר המהפכן בן המאה ה-18 וויליאם טרנר.
פרס הבימוי הוענק לבנט מילר ("קפוטה", "מאניבול"), בזכות סרט מצוין נוסף שלו, "פוקסקצ'ר", המבוסס על סיפור ביוגרפי טרגי, זה של המיליארד הביזארי ג'ון דו פונט (בגילומו המבריק של סטיב קארל), המחליט להיות ספונסר ומאמן אישי של שני מתאבקים אולימפיים מוכשרים, מרק שולץ (צ'אנינג טאטום) ואחיו דייב (מרק רופאלו).



מימין בנט מילר, משמאל בימאיות "פארטי גירל" (יח"צ)

פרס מצלמת הזהב הוענק לסרט שהוקרן במסגרת הקטגוריה "מבט מסוים", "פארטי גירל", שביימו מארי אמשוקלי, קלייר בורגר וסמואל תיס. במרכז הסרט אנג'ליק (אנג'ליק ליצנבורגר), מארחת בבר, אישה בת 60 שהתהוללה כל חייה עם גברים ונהנתה ממנעמי החיים היצריים. כאשר אחד מלקוחותיה, מישל (ג'וזף בור), המאוהב בה מציע לה נישואין, היא מתחילה לחשוב לראשונה על התמסדות.     

ריאצקיונרי

לדעת רבים הפסטיבל נשא השנה אופי ריאקציונרי, בכך שרבים מהסרטים שנבחרו להשתתף בו, בעיקר במסגרת הבחירה הרשמית, היו של זוכי עבר בקאן.

ברשימה, מייק לי, קן לואץ' ("Jimm's Hall"), האחים דארדן הבלגים (שאת סרטם, "יומיים ולילה", בכיכובה הנהדר של מריון קוטיאר מאוד אהבתי), נעמי קוואסה היפנית (שהציגה אף היא סרט מרשים, "Stll The Water"), אנדריי זוויאגואינצב הרוסי (עם סרט עוצמתי משלו, "לוייתן"), שזכה בפרס התסריט, וגודאר.

עם זאת, הפסטיבל נתן במה לסרטו השני כבמאי של השחקן טומי  לי ג'ונס (סוג של מערבון, ""Homesman, בו הוא גם מככב ומנווט אותו בבטחה כשלצידו הילארי סוונק).

כן הוקרן בו, במסגרת "מבט מסוים", סרטו הראשון כבמאי של ריאן גוסלינג, "נהר אבוד". הביקורת כאן ירדה עליו, אני דווקא אהבתי אותו. זהו סרט שחזותו מרהיבה ויש בו חיפוש אחרי דרכי מבנה קולנועיים לא שגרתיים. נכון, הנראטיב שלו לא מגובש דיו, והיו שטענו שהוא מתכתב עם דייוויד לינץ' וטרנס מאליק, ואוסיף לכך גם את טרי גיליאם, אבל ללא ספק יש מקום לקולנוע ניסיוני שכזה, במיוחד בפסטיבל כל כך שמרני בדפוסיו ובאופי ומבנה רוב הסרטים שהוקרנו בו.

כמו כן נהניתי לצפות בקומדיה שביים ג'ון בורמן הוותיק. נדיר לאתר בפילמוגרפיה שלו, הכוללת, בין היתר, את "גברים במלכודת", "יער האיזמרגד" ו"גבעת הגברים", סרט קומי. אבל "Country And Kingdom", שהוא מצד אחד גם מעין המשך ל"תקווה ותהילה", הינו קומדיה מרעננת שהזכירה לי את עבודותיהם של ארנסט לוביטש ובילי וויילדר, שאף מוזכר בסרט.    

תשבוחות  ל-"את לי לילה" ול"הגננת"

נסיים סקירה זו בחוויות משני הסרטים הישראליים העלילתיים באורך מלא, שחתמו את הפסטיבל.  מיד בסיום הקרנת "את לי לילה", סרט הביכורים באורך מלא של מי שהיה עד עתה בעיקר עורך, בעל קבלות צריך לומר, אסף  קורמן, פנו אליי, בנפרד, שלושה עיתונאים זרים, בריטי, איטלקי ואמריקאית. כל אחד מהם אמר לי בדרכו: אנחנו לא מבינים איך סרט כזה לא נכלל בבחירה הרשמית ולא מתמודד על דקל הזהב. האמריקאית אף הגדילה לעשות וציינה: "אני פשוט לא מאמינה למה שראיתי עכשיו". קדמו לכך תשואות ומחיאות כפיים ארוכות מאוד בתום ההקרנה.

אני מעז לומר ש"את לי לילה" הוא אחד הסרטים הטובים שנראו בפסטיבל. קורמן (שהקרין כאן כבר סרט קצר שביים ב-2007), מתאר בו את סיפור החיבור המסובך בין שתי אחיות, שלי (לירון בן שלוש), מאבטחת בבית ספר, המטפלת באחותה גבי (דאנה איבגי) הסובלת מבעיות התפתחות קשות וזקוקה להשגחה מתמדת, חלק מהיום במעון מיוחד ובשאר הזמן בצמוד לאחותה בביתן.

שלי מטפלת בה במסירות, לוקחת ומחזירה אותה מהמעון, מאכילה ומקלחת אותה והן אפילו ישנות יחד. רק לעיתים רחוקות היא משאירה אותה כלואה בבית וגבי מוחה, מחוללת במקום כאוס קטן וגונחת כמו חיה פצועה, עד שהשכנה מתקשרת לשלי. רומן לא צפוי מתפתח בין שלי וזוהר (דניאל יעקב זאדה), מורה מחליף בבית הספר, מה שמשנה לחלוטין את מרקם היחסים בבית ומעורר קונפליקטים שונים.

התסריט, אותו חיברה לירון בן שלוש, שואב מסיפורה האישי כצעירה שטיפלה באחות בעלת פרופיל דומה לזו שרואים בסרט. האופן בו העבירה זאת לשפת הקולנוע, כתסריטאית וכשחקנית, בהדרכת בעלה הבמאי קורמן, מעוררת הערכה רבה. היצירה הזו, המוקדשת לאחות, נתי, מספקת חוויה רגשית עוצמתית מטלטלת. "את לי לילה" הוא סרט חשוף, נועז, מרגש ונוגע ללב. ללא ספק אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת הזאת. הסרט, שהוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים'', זוכה בעיתונות הקולנוע המובילה בצרפת ובארצות הברית בתשבוחות גורפות.


"את לי לילה" אסף קורמן, דאנה איבגי,לירון בן שלוש,  דניאל יעקב זאדה (צילום: נחום מוכיח)

במסגרת "שבוע הביקורת", "הגננת", סרטו השני של נדב לפיד ("השוטר"), אף הוא עבודה מיוחדת, מצטיינת במיוחד. במרכזו נירה (שרית לארי), גננת חובבת שירה שבגן בו היא עובדת מתגלה ילד בן חמש, יואב (אבי שניידמן), שכשנחה עליו הרוח הוא מדקלים שירה, טקסטים בוגרים העוסקים באהבה ובנושאים שונים אחרים.
נירה רושמת את שיריו ומקריאה אותם כאילו היו שלה בסדנת השירה בה היא משתתפת, בשאיפה להפוך משוררת. נירה נשואה ויש לה שני ילדים בוגרים, אבל הפנטזיה שלה, להתערות בעולם השירה, גוררת אותה לסדרת פעולות לא רציונליות, בהן אובססיה לקחת את יואב תחת חסותה ולגונן עליו בכל מחיר מהעולם, שעלול להשחיתו.

נדב לפיד וצוותו (צילום: נחום מוכיח)

כבר ב"השוטר" נוכחנו ביכולותיו של לפיד להרכיב עלילה בשפה קולנועית מקורית משלו, וב"הגננת" הוא משכלל ומשדרג אותה. בין אם מדובר בזוויות צילום ובהנעת מצלמה בדרך אותנטית. בין אם זה בהעמדת השחקנים ובהדרכתם. ובין אם בשרטוטו, באופן מודע לעצמו, של הקו הדק והמתעתע שבין מציאות ופנטזיה, בעולמה רב הרבדים והמשמעויות של נירה. גם "הגננת" הוכרז על ידי עיתונות הקולנוע הזרה כסרט מצוין וראוי.