חולה על מיתוסים
 
בכניסה לתאטרון גשר נמכר ספר בכריכה שחורה ובה חלון עגול שמתוכו נשקף ציור של ילד בסירת מפרש, חובש קסדה ומביט במשקפת אל האופק. מתחת לחלון מופיעה הכתובת "מסעות אודיסאוס".
 
מה שמופיע בספרון הזה, שהוא תכניית ההצגה של תאטרון גשר, ובמסורת התכניות הייחודיות שלו, הוא חוויה בפני עצמה, אוצר של מידע ומשחקים, שרומזים היטב כפי שיתברר עד מהרה, לזו של ההצגה. אבל איכשהו – אולי לפי אותה מסורת – נדחקו לקרן זווית בעמוד הלפני אחרון שמות האמנים שעשו את הספרון הזה: המאיירת גבריאלה בלוך, המעצבים של סטודיו Touch והעורכים ואוספי החומרים שני מיל-מן, שגם הפיקה, ורועי חן, שגם....
 
וכאן אני נעצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה וכותב: רועי חן הוא אחד מנפילי המיתולוגיה של התאטרון לדורותיו, ששורד את הסערות של המנכ"ל לנה קריינדלין ואת הסופות של המנהל האמנותי יבגני אריה, ובמקום להיחנק באהבתם הוא ממשיך לספק להם בכישרונו הבלתי מוגבל (כנראה) חומרים של הצלחה.
 
ורועי חן זה חולה על מיתוסים. רק בשנה האחרונה לבדה הועלה התרגום המיוחד שלו לאנטיגונה ב"אנטי", ואחר כך בקפיצת זמן למאה ה-20, כתב את הגרסה שלו למיתוס היהודי-קבלי "הדיבוק", ועכשיו בסלטו-מורטלו לאחור חזר אל המיתולוגיה היוונית, ואל המשורר העיוור הומרוס (שלא יראה כמובן מה שעולל לו חן) והאיליאדה שלו.
 
התוצאה היא הצגה שבה הטקסט הבהיר של חן, בחרוזים או בלעדיה, קם לתחייה תחת שרביטה המופלא של שיר גולדברג, לצלילי מוזיקה חלומית של דניאל סלומון, בתנועה קלילה שעיצבה שרון גל וכמה וכמה הפתעות שהתאורה של מרטין עדין חושפת אותן להנאתם המוחלטת של הילדים בני כל הגילים. 
 

מסעות אודיסאוס (מקור: אתר תיאטרון גשר)


ספינת מפרשים גדולה
 
זהו מסע מוכר וידוע מאז שהומרוס תיאר אותו, ועתה בגרסתו המקוצרת בתחכום רב של רועי חן, ובתוך סיפור מסגרת חכם של הילד טל, הממתין יחד עם אמו שיר לאביו אודי שיצא לעבודתו בחו"ל והבטיח לחזור כעבור עשרה ימים. פרק הזמן הזה, כידוע לכל הילדים ולכל האוהבים, ארוך כמו עשר שנים לפחות, ואיכשהו צריך למלא את הזמן עד שובו של האב והבעל.
 
את הסיפור הכפול נושאת על הבמה התפאורה המדהימה שעיצב אלכסנדר ליסיאנסקי שמתחילה כחדר ילדים ולצליל קריאות ההתפעלות מהאולם נפתחת ומגלה שכל כולה ספינת מפרשים גדולה, לכל רוחבה וגובה של במת אולם נגה. את הים והגלים מסמן צעיף כחול ארוך שמניעים שני עובדי במה חרוצים.
 
בהמשך גם ייחשפו המנהרה שמתוכה יגיח הקיקלופ, האי שעליה שולטת קירקה הקוסמת המפחידה כיער עבות, השאֹול שבו סבא-רבא ממתין לנשמות תועות, וברגע האחרון שלפני השיבה הביתה הים שבו אורבת ומפתה הסירנה. 

וכך, בבימוי רב השראה של שיר גולדברג, ובתלבושות הנפלאות פרי דמיונה העשיר של פולינה אדמוב, יצאה לדרכה ההצגה, ותוך דקות ספורות החלה במלאכת הכישוף של הקהל והעברתו אל הימים הרחוקים ההם אל עשר השנים שבהם אודיסאוס עשה את דרכו חזרה מטרויה המובסת אל איתקה שלו, שבה ממתינים לו פנלופה והסוודר שהיא סורגת במשך עשר שנות הציפייה לשובו, ובנו טלמכוס. 
 


מסעות אודיסאוס (מקור: אתר תיאטרון גשר)

וילד קטן מושל בם
 
אם לומר את האמת ואם הייתי שחקן הייתי מקנא בכל אחד מחברי הלהקה המשפחתית שמשתתפים ההצגה הזאת: גלעד קלטר ג'ינג'י טוב לב חכם ונמרץ כאודיסאוס ואודי; נטע שפיגלמן המקסימה כפנלופה ושיר, האמא של טל ולא פחות מזה מפחידה ומאיימת בתפקידי קירקה והסירנה; ויטלי פוקס כשכן והמחזר אחרי פנלופה, ובעיקר כקיקלופ (אוי איזה ראש עשתה לו פאולינה אדמוב) וכסבא-רבא בשאול.
 
ובתווך סביב אדיפוס ואתו במסע הארוך שלישיית "המוסקטרים" המקורית, זו של בני איתקה השואפים גם הם לחזור אל המצפים להם שם: אורי יניב כאאורילוכוס השקרן טוב הלב שמתגעגע לאהובתו; יובל ינאי הענק חמום המוח שדמעות געגועיו הם דווקא אל אמו, חיקה ומטבחה.
 
שניהם, כפי שהרגילו אותנו בהצגות קודמות, יצרו דמויות חיות מאוד שהתאהבנו בהם מיד, כמו גם בחברם אלפנור הפחדן, המתגעגע לכלבו. את התפקיד הזה, ובאותה חיוניות של חבריו, שיחק עוזר הבמאי דניאל סטיופין שקפץ לתפקיד לאחר שדלקת התוספתן תקפה ערב לפני כן את אדי אלתרמן שגילם את התפקיד עד אז (ואיחולי ההחלמה נשלחו לו מהאולם לאחר שרועי חן דיווח על כך לפני ההצגה). 
 

מסעות אודיסאוס (מקור: אתר תיאטרון גשר)


ולא, לא שכחתי את בובת הציפור שעיצבה אמירה פנקס ובטח שלא שכחתי את הגיבור הגדול של המחזה שהוא כמובן הילד טל ששולט במתרחש דרך הספר הגדול של האיליאדה, ברצותו עוצר וברצותו מפעיל, מתערב או מתבונן או כמשתתף בסיפור המיתולוגי כטלמכוס.
 
את התפקיד רב הפעלים הזה גילם בהצגה שראיתי הילד נעם פרנק, שעליו עוד ידובר רבות כמי שנושא על כתפיו את ההצגה הזאת ושולט בה, בקהל ובשחקנים הבוגרים בקולו הבטוח וההיגוי הבהיר שלו, בתנועתו ובמחוות פניו וידיו ובאישיותו מאירת הפנים והבוגרת ובהומורוס מושלמוס.
 
בסיכום, אמרו לי שזאת הצגה לילדים ולכל המשפחה אבל תאמינו לי: זאת הצגה שמחזירה את סבא וסבתא, אמא ואבא, הדודה והדוד למגרש המשחקים של הדמיון שאיכשהו שימר בהם את הילדים שהיו, וביחד עם ילדיהם הם יוצרים את המשפחה הגדולה והאוהבת של התאטרון.
 
אז בעברית פשוטה: למה אתם מחכים?