מריון קוטיאר תופסת את מקומה בין האחים הבמאים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן במסיבת העיתונאים בפסטיבל קאן, לאחר הקרנתו שם, במסגרת הבחירה הרשמית, של סרטם החדש, "יומיים ולילה". היא יפה וממגנטת בחיים יותר מאשר על המסך.
 
קשה לראות באישה הצעירה והקורנת הזו פועלת ייצור במפעל - תפקידה בסרט - אבל כשצופים בה על המסך, היא אמינה ומשכנעת.

"נוגעים בי אנשים ששורדים"

קוטיאר מגלמת את סנדרה, פועלת מפעל קולטי שמש שפוטרה לאחר שחוותה אשפוז עקב דיכאון ונתפסה כחוליה חלשה ולא מתפקדת כראוי, שצריך להיפטר ממנה. לפניה סופשבוע גורלי, שבו עליה לשכנע את עמיתיה במפעל לתמוך בהחזרתה לעבודה בהצבעה חוזרת שהבעלים הסכים לערוך למענה. אבל יש מלכוד: העובדים שיסייעו לה לשמור על משרתה, ייאלצו לוותר על בונוס שמן בסך 1,000 יורו, שהובטח להם מהמעסיק.
 
בעידוד בעלה המסור והדבק במטרה מאנו (פבריציו רונגיונה) פוצחת סנדרה בסדרת פגישות, לא נעימות ברובן, עם עמיתיה, כדי לנסות לשכנעם להצביע עבורה, אף שייאלצו עקב כך לוותר על הבונוס. 
 
מריון קוטיאר, 38, החלה את הקריירה הקולנועית שלה במולדתה צרפת, שם הופיעה בין היתר בשלושת סרטי "טקסי". בהמשך הצליחה לפתח גם קריירה בהוליווד, במסגרתה הופיעה ב"סיפורי דגים" ו"שנה מופלאה", ובין לבין זכתה בסזאר בזכות "שנים של אירוסין".

בהוליווד הופיעה בין היתר גם ב"אויבי הציבור", Nine ו"התחלה". ב-2007 עשתה את גדול תפקידיה עד כה, בסרט "אדית פיאף – החיים בוורוד", שזיכה אותה באוסקר השחקנית הראשית. כן השתתפה ב"חצות בפריז" של וודי אלן וב"עלייתו של האביר האפל" של כריסטופר נולאן. גם בשנה שעברה ראיתי אותה בקאן, ככוכבת סרטו של ג'יימס גריי, "המהגרת" ובימים אלה היא מופיעה על המסכים בישראל גם ב"קשרי דם" שכתב וביים גיום קנה, בעלה.

היא בעלת נוכחות כובשת. הדיבור שלה רך, היא חושבת לפני שהיא משיבה על השאלות וניכר שהיא מנסחת את האמת הפנימית שלה. בלי פוזות. בלי מניירות.      
 
"אני אוהבת תפקידים מורכבים", מתייחסת קוטיאר במסיבת העיתונאים בקאן לבחירותיה, בהן דמותה של סנדרה. "חלק מהדמויות שאני מגלמת הן של נשים שנאבקות על הישרדותן ומגלות בתוך עצמן כוחות שהן לא ידעו שקיימים. זה מה שמעניין אותי בקיום האנושי. מאוד נוגעים בי אנשים ששורדים. אולי זו לא המילה המדויקת. אני מתכוונת לאנשים שמתמודדים בנסיבות לא קלות. למרות מצבם. למרות נכות ממנה הם סובלים, למשל. אני לומדת המון על מצבם של אנשים אלה כשאני עורכת תחקירים לדמויות שאני מגלמת".


האחים דארדן ומריון קוטיאר (צילום: נחום מוכיח)

חזרות בתנועה עם המצלמה
 
על העבודה, לראשונה בקריירה שלה, עם האחים דארדן היא אומרת: "כשהם הודיעו לי שהם רוצים שאשחק בסרטם, לא האמנתי. חשבתי שלשחק אצלם זה משהו שמחוץ לטווח ההשגה שלי. ידעתי שהסרטים שעשיתי בארצות הברית פתחו לי דלתות אצל במאים מסוימים. אבל האחים דארדן?! בדרך כלל הם לא עובדים עם שחקניות כמוני. ססיל דה פראנס עבדה איתם ב'הילד עם האופניים', אבל היא בלגית והופעתה במרחב הקולנועי שלהם הייתה פחות מרימת גבות מאשר שלי. כך שזו הייתה הפתעה גדולה בשבילי כשהם התקשרו אליי, ובמידה רבה הדבר הסב לי אושר מוחלט.   

"לגבי העבודה הטכנית איתם, אני יכולה לציין שנערכות אצלם הרבה חזרות. שלושה שבועות לפני הצילומים ולאחר מכן בכל אחד מימי הצילומים. אנחנו מנסים להביא את שפת הגוף, הטקסט והתנועות שלנו לתיאום מלא עם תנועות המצלמה. זה כמו ריקוד. עם הכנה שכזאת מגיעים למצב שבזמן הצילומים הכל זורם חלק ואין מכשולים שצריך להתגבר עליהם, לא ברמת המשחק ולא ברמת הטקסט.

"חשובה מאוד העבודה מוקדמת שמכינה אותך לצילומים. לא מדובר בחזרות תוך ישיבה סביב שולחן, אלא בתנועה מלאה עם המצלמה. אנחנו גם לא רק עושים זאת כאילו אנחנו על הסט, אלא אפילו לובשים את הבגדים שהדמות תלבש ביום הצילומים.
 
"תמיד חלמתי לעבוד עם האחים דארדן, במאים שמובילים אותך לחקור דמות לעומקה, עד לפרטי הפרטים הקטנים. תמיד הרגשתי שבסרט שלהם יהיה צורך לעבוד קשה והרבה כדי להגיע לפרפקציוניזם שהם דורשים. מה שנוגע בי כצופה בסרטיהם, וראיתי ואהבתי את כולם, הוא הרגישות האנושית הגבוהה שבהם.
 
"כשהתחלנו בחזרות, וזה נדיר ואולי נשמע מוזר, האחים דארדן דיברו הרבה על קהל צופי הקולנוע. במאים בדרך כלל לא מדברים על הקהל לו מיועד סרטם, בטח לא בעת הצילומים, אבל ז'אן פייר ולוק מצהירים שהם יוצרים את סרטיהם עבור הקהל שלהם. בעבודותיהם יש המון מרכיבים ואלמנטים. הם מבוססים על המציאות, אבל הדימויים בהם כל כך יפים. בסרטים שלהם עוברים חוויה אמוציונאלית גדולה. כשעבדתי איתם הייתה לי תחושה שאני מסתחררת על גלגל ענק ועוברת חוויות יוצאות דופן. אהבתי את עבודתם עוד כצופה. בזכות אופייה וייחודה. יצאתי מהצילומים עם הרבה תובנות. למדתי מהם המון. למעשה, זו אחת החוויות הקולנועיות הגדולות שהיו לי אי-פעם". 

על העובדה שבסרט יש המון רגעים אותנטיים שנראים כאילו הושגו באמצעות אימפרוביזציות מוצלחות על הסט, מבהירה קוטיאר ש"דרושה המון עבודה כדי שהדברים האלה ייראו טבעיים, כאילו אולתרו בשטח ולא הושגו באמצעות חזרות חוזרות ונשנות. בפועל, שום דבר לא היה מאולתר, אבל אם התחושה היא שכן, כנראה שעשינו עבודה טובה".
 
כשנשאלה כיצד עולה בידה כל פעם מחדש להתמזג עם הדמות אותה היא מגלמת, משיבה קוטיאר: "קשה לי להסביר איך אני הופכת להיות הדמות שאני משחקת. אני פשוט שמה את עצמי בצד ומנסה להיות מי שאני אמורה לגלם. זה כמובן כרוך בתהליך שלם. אתה מתחיל במסע גילוי ולמידה של מישהו אחר. כשאני מקבלת תסריט ומסכימה להשתתף בפרויקט, זה קורה רק לאחר אני מתאהבת בתסריט, בסיפור העלילה ובדמות שאני אמורה לגלם. וכמובן בשחקנים שעובדים איתי ובמי שמביים - אלה שאיתם אני אמורה לערוך את מסע הגילוי הזה.
 
"אני אוהבת לעבוד בדרך זו, היא מרגשת אותי. מדובר בהליכה בדרך לא נודעת, בחשיפת ובהבנת האופן בו דמות פועלת. כשאני נכנסת לפנימיות של דמות, אני יודעת שגם הביטויים החיצוניים שלה יהיו תואמים. תמיד ההתנהגות החיצונית שלנו מבטאת בדרך זו או אחרת את הפנימיות. האופן בו אנו מדברים או הולכים. זה בא לי באופן טבעי כשאני חוקרת דמות מבפנים. אני מחפשת מפתחות מסוימים שיעזרו לי להבין אותה. 
 


יומיים ולילה (צילום: יח"צ)

"יש מקרים בהם אני לא צריכה להבין את הדמות שלי במלואה. כשעבדתי בסרט של ז'ק אודיאר ('חלודה ועצם') גיליתי שהתחקיר שעשיתי לא היה נכון לדמות בסרט (מאמנת לווייתנים שהופכת לנכה עקב תאונה) ולכן בחרתי לספק לדמות ממד של מסתורין.  אילולא עשיתי זאת, הייתי מזיקה לה. אפילו כשהדברים מעורפלים במידה מסוימת, אני מנסה ככל יכולתי לחדור לעומק הדמות, והדבר כרוך כמובן באיבוד הזהות שלי לטובתה. כשאני מוצאת את כל המפתחות האלה, אני לא צריכה לעשות הרבה מעבר לכך. אני מעבירה את המפתחות לדמות והיא זו שנוהגת ומניעה אותי".

על הזכיות שלה בפרסים, בצרפת ובהוליווד,היא אומרת: "אני שמחה שמטבעי אני לא חושבת על תגמול כשאני עובדת. אבל כשדברים קורים ואני זוכה בפרסים, אני מאוד מעריכה זאת. כשאני מקבלת פרס, הדבר מסב לי אושר. כשזכיתי באוסקר, למשל, הרגשתי מאוד בת מזל, כי אני לא מפתחת תקוות לזכייה בפרס כזה או אחר".

"אף פעם לא היה פשוט להביע סולידריות"
 
מאחורי האחים דארדן הבלגים סדרה של סרטים מצוינים, רבים מהם זכו בפרסים שונים בקאן. ברשימה: "רוזטה", "הילד" (שניהם זיכו אותם בפרס דקל הזהב), "ההבטחה", "הבן", "השתיקה של לורטה" ו"הילד עם האופניים". התמה הקבועה בסרטיהם היא אהבת האדם, הדאגה לחלש ותפיסת עולם הומניסטית חומלת. הם מציגים זאת, בין היתר, תוך שימת לב לפרטים הטריוויאליים הכי קטנים ולפעולות הקבועות והלא משתנות בחיי היומיום. "יומיים ולילה", המייצג באמצעות מקרה פרטי-אישי את המשבר הכלכלי באירופה, הוא מהלך קולנועי טבעי אופייני שלהם.             
        
"המשבר הכלכלי לכשעצמו לא מעודד סולידריות", אמר לוק דארדן במסיבת העיתונאים בקאן. "תחושת שותפות גורל היא משהו שתמיד היה צריך לבנות אותו. זה לא משהו נתון. אפילו בעבר, כאשר פעלו תנועות פועלים חזקות, למשל בשנות ה-60 בקרבת המחוז בו גדלתי, כשהיה חוסר שקט תעשייתי והתארגנה שביתה כשעמדו לסגור מפעל, פועלים שרצו לפתוח בשביתה היו צריכים תחילה לוודא שיקבלו פיצויים מהאיגודים המקצועיים שלהם. והפיצויים היו נמוכים מהשכר שלהם. אף פעם לא היה פשוט להביע סולידריות, כי היא גורמת לירידה בהכנסות. במיוחד בעבודות כמו של פועלי פס ייצור במפעל, למשל. 
 


יומיים ולילה (צילום: יח"צ)


"סולידריות היא התחייבות מוסרית המבוססת על החלטה מוסרית. יש נטייה לפתוח בשביתה כאשר נציג ארגון העובדים באזור, אבל בהצבעה חשאית העובדים עלולים להצביע אחרת. בסרט אפשר לראות אנשים שכן מביעים סולידריות, אף שזו המבקשת מהם לתמוך בה, סנדרה, אינה טיפוס מיליטנטי ולא שייכת לשום תא פוליטי או משהו מעין זה. היא פשוט אומרת לעצמה: אלך לראות את האנשים האלה, בעזרת בעלי, והם עשויים אולי לשנות את דעתם. וכשהם רואים את סנדרה, סיפורה האישי נוגע בהם, הם קולטים שהיא מדוכדכת וחלקם משתכנעים להצביע בעדה. כך שיש עדיין מקום לסולידריות היום, ואת זה בדיוק אנחנו מתארים בסרט".
 
ז'אן פייר דארדן: "בסרט אנחנו רואים אנשים שאומרים: שים את עצמך בנעליי, תנסה לדמיין מה היית עושה במקומי. זה מה שסנדרה נתקלת בו כשהיא פונה לעמיתיה במפעל. האם הסרט אלגורי? אני חושב שזו מילה שקשה להשתמש בה כאן. ניסינו להראות איך עבודה קשה למען סולידריות משתלמת בסופו של דבר, ולא משנה מהי התוצאה. יהיו שיאמרו שזו אלגוריה, אבל בשבילנו זהו ביטוי לאיך הסולידריות עשויה לשנות אנשים, ואיך הגיבורה נלחמת למען עצמה, אפילו כשהיא מקבלת לא אחת תשובות שליליות".

עבודה יסודית ושקטה
 
בסרטיהם הקודמים שיתפו האחים במכוון שחקנים פחות זוהרים ומוכרים מקוטיאר, כדי לשקף את הצד האפור, היומיומי, של החיים. כשהם נשאלים האם בחירה בכוכבת כקוטיאר לא נתפסת כאנטי-תזה לקונספט שלהם, משיב לוק דארדן: "פגשנו אותה כאשר עבדנו כחלק מצוות ההפקה של 'חלודה ועצם', שצולם בחלקו בבלגיה. נתקלנו בה במקרה כאשר יצאה ממעלית, אוחזת בתינוק שלה, ונכבשנו על ידה. בדרך חזרה לליאז' לא הפסקנו לדבר עלי, על הפנים והלוק שלה בכלל. למען האמת, רצינו לעשות סרט עם מריון. כשפגשנו אותה אמרנו לה מייד שאנחנו רוצים לעבוד איתה, והיא אמרה שהיא רוצה לעבוד איתנו. כבר במפגש איתה הרגשנו שמשהו קורה.



יומיים ולילה (צילום: יח"צ)

 
"אמרתי לאחי שנחזור הביתה ונמשיך בכתיבת התסריט כשהיא בתודעה, כשאנחנו כותבים את התפקיד של סנדרה עבורה. זו הייתה נקודת הפתיחה. ידענו שהיא שחקנית מצוינת ושהיא נחשבת כבר לסוג של אייקון. ולמרות שבדרך כלל לא עבדנו עם שחקנית בפרופיל הזה ידענו שהיא תעשה עבודה נהדרת. בסרט, בת דמותה מבצעת המון פעולות  טריוויאליים קטנות. היא הולכת הרבה. מדברת בטלפון. מכינה אוכל לילדים. מדברת עם אנשים. רצינו שהיא תהייה מעורבת בתהליך והיא מאוד רצתה זאת מצידה ונכנסה מהר מאוד לעניין.
 
"היא ופבריציו גילו יחד את הפרטים הקטנים שמרכיבים את חייהם המשותפים בסרט. היא לא נתנה למוניטין שצברה כשחקנית להפריע לה בעבודה היסודית והשקטה שלה, מה שאפשר לנו לבטוח בה ולנסות איתה כל מה שרצינו".
 
ז'אן-פייר דארדן: "לבחור בשחקנית כל כך מפורסמת היה אתגר מיוחד נוסף בשבילנו. אבל היא השכילה להמציא פנים חדשות וגוף חדש במיוחד עבור הסרט הזה".