איגוד העורכים הישראלי ניצל את הגעתה לפסטיבל הסטודנטים של מולי מלין סטנסגארד, עורכת רבים מסרטיו של לארס פון טרייר, כדי לקיים איתה כיתת אמן לחברי האיגוד במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.
 
העורכת הבכירה פעילה בתעשיית הקולנוע הדנית יותר מ-25 שנה ובין 2006 ו-2010 גם שימשה כאחראית עריכה במכון לקולנוע הדני, כשבין תפקידיה הענקת אור ירוק לתקצוב הפקות קולנוע במדינתה.
 
היא מספרת שהיכרותה עם פון טרייר החלה זמן לא רב לאחר סיום לימודיה בבית בית הספר לקולנוע בקופנהגן. שכרו אותה לשמש כעוזרת עריכה במיני סדרת טלוויזיה, "הממלכה", בבימויו, ומאחר שהעבודה עליה הייתה כה רחבת יריעה ומורכבת, יצא שבסופו של דבר היא ערכה בעצמה את מחציתה, בשתי עונותיה, ב-1994 וב-1997.
 
אחר כך המשיכה סטנסגארד לשתף פעולה עם פון טרייר, במקביל לעבודה עם במאים רבים נוספים, גם בפרויקטים נוספים שלו: "האידיוטים" (98'), "רוקדת בחשכה" (2000), "דוגוויל" (2003), "מנדרליי" (2005), "הבוס הגדול" (2006), "מלנכוליה" (2011) ו"נימפומנית" (2013).
 
"לא לא יצא לי לעבוד איתו ב'לשבור את הגלים' וב'אנטיכרייסט'",  היא מציינת. "כי בתקופות אלה ילדתי וגידלתי את ילדיי. אני רוצה להדגיש  שכאשר התחיל שיתוף הפעולה בינינו, הוא היה בפאזת מעבר, בין תקופה שבה יצר קולנוע כשהוא בשליטה מוקפדת ומוחלטת על הכל, לפאזת עשייה שיש בה פחות ופחות שליטה ויותר בלגן, עד כדי כאוס". 
 

דוגוויל (צילום: יח"צ)

בעבודה על 'הממלכה' צפינו ב'שושלת'
 
"כשנכנסתי לעבודה על 'הממלכה' (סדרה המתרחשת, כידוע, בין כותלי בית חולים ציבורי בקופנהגן), רוב סדרות הטלוויזיה אז התרחשו בלוקיישן אחד גדול, עם המון גיבורים, דרמות, אינטריגות וסיפורי אהבה. ולתוך השלד הזה לארס הכניס את הסיפור הקונקרטי שלו.
 
"הוא אמר לאנשים שעבדו איתו, ואני בתוכם, שבמודל של נוסחת סדרות הטלוויזיה הקיים יש הרבה כלים שאנחנו חייבים להשתמש בהם. לכן צפינו ב'שושלת', שהיו בה שלושה רגשות: קנאה, שנאה, אהבה. עשינו את אותו הדבר, חיברנו את הרכיבים האלה יחד וזה נראה די כמו 'שושלת'. אלא שזה היה איטי מדי. האצנו קצת את מהלך הדברים וזה נראה משעשע ונכון לענייננו.
 
"הדבר נשמע אולי מטופש, אבל כך זה עובד אצלנו. כמובן שאנחנו גם לוקחים דברים בכובד ראש, אבל גילינו שכשמשתמשים באלמנטים אנושיים ומנסים דברים שונים, שום דבר אינו מטופש מדי בתהליך הזה. אחד האלמנטים הכי חזקים בעבודתנו המשותפת הוא ההתנסות. אנחנו בקושי דנים במשהו בחדר העריכה. בעיקר מנסים דברים.
 
"אני זוכרת שבראשית העבודה עם לארס חשבתי לא אחת, 'איזה רעיון אידיוטי יש לו!', אבל ניסיתי בכל זאת וזה היה שוק בשבילי לגלות שזה עובד. ולכן, כשאחד מאיתנו רוצה לנסות משהו - הולכים על זה. 

"סצנות רבות צולמו בשתי מצלמות, היו ארוכות מאוד ובהשתתפות כל השחקנים, שאפילו לא ידעו מתי הם מצולמים בקלוזאפים או בעדשה רחבה. רצינו להשיג תחושה דוקומנטרית וקיבלנו החלטה שאנחנו לא חייבים לציית לאף אחד מחוקי הקונטיניואיטי (ההמשכיות). קבענו בינינו לבין עצמנו שאם משהו בסצנה לא מעניין, אנחנו פשוט חותכים אותו החוצה.
 
"במהלך העבודה גילינו שככל שאנחנו לוקחים את הזמן שלנו ועובדים בסבלנות, מתבהר לנו יותר איך היצירה צריכה להיראות ולהרגיש, ועל מה חשוב יותר לשים את הדגש.
 
"האישור לשבירת הכללים, לאחר מכן גם ב'אידיוטים' ובהמשך, נתן לנו תירוץ לעשות את כל מה שרצינו, וגילינו שאנשים, שלא היו רגילים כל כך למתכונת החדשה, הסתגלו לכך והסגנון הישן התאדה די במהירות. מה שחשבנו שעשוי לחולל מהפכה התקבל במהירות ונטמע אצל הקהל. התוצאה הבהירה לנו שביכולתנו לשבור כל כלל שאנחנו רוצים. כך נוצר לנו חופש אמנותי להרכבת פרופיל צורני חדש לכל סרט, אם נרצה בכך.
 
"בשבילי זה היה שינוי עצום ממה שלמדתי בבית הספר, שיש כללים ברורים של איך לעבור מזווית לזווית, איך להחליף כיוונים, איך לא לחתוך מקלוזאפ אחד למשנהו מבלי לשנות זווית, איך להימנע מג'אמפ-קאטים וכו'. כשלארס אמר שזה בסדר, שזה לא משנה ושאפשר לא לציית לחוקים האלה, זכינו פתאום חופש יצירתי בלתי מוגבל".
 
תנועת דוגמה שינתה את הקולנוע הדני
 
"כתוצאה ממה שצוין לעיל צמחה תנועת 'דוגמה' בדנמרק. שבאופן בסיסי הייתה מחאה על כך שרוב הסרטים בתעשייה הדנית עד אז, והיו מעטים יחסית, היו עיבודים לרומנים. הם היו יקרים במושגים של התעשייה הדנית אבל בעלי תקציבים נמוכים בהשוואה לסרטים אמריקניים. כך שבמושגים טכניים הם נראו פרקטיים לחלוטין, אבל הם לא היו סרטים טובים בכלל.
 
"וכך ניסחה דוגמה את עקרונותיה, בהם שהתסריט צריך להיות זמני, בסיסי ומינימליסטי, הפוקוס צריך להיות על משחק ויצירת רגעים על המסך, כשבסט משתמשים רק בקיים בו באופן טבעי, ללא תוספת תאורה, ביגוד או אביזרים שאינם בנמצא שם ביומיום. מבחינת עריכה, לא יכולנו להוסיף אלמנטים של סאונד שלא הוקלטו בשטח, וגם לא להוסיף מוזיקה שלא הושמעה שם בזמן הצילומים. 
 

מולי מלין סטנסגארד (צילום: נחום מוכיח)

"אני חושבת שדוגמה תרמה לקולנוע הדני בכך שצצו סרטים מקוריים, שמשכו אליהם דור חדש של שחקנים, שגדלו על סרטים אלה.הייתה תחושה שלפתע משהו קורה בקולנוע הדני. עקב התקציבים הנמוכים לא היה צורך בהשקעת מאמץ יתר בגיוס אמצעים ליצירת סרטים, ובכל זאת נרשמה הצלחה בגיוס תקציבים ליותר סרטים ומספר ההפקות שנעשו בתעשייה עלה ל-30 עד 35 בשנה. כך שתנועת דוגמה בהחלט יצרה שינוי בקולנוע הדני.
 
"מבחינתי, הדבר גרר שינוי בדרך העבודה שלי. כמות החומר המצולם הלכה וגדלה, והגיע לעיתים עד 80 שעות צילום לסרט! עם שוטים ארוכים מאוד והמון אימפרוביזציות. היה תסריט אבל רק בראשי תיבות, ובפעמים רבות צולמו שוטים של 15, 20 ואפילו 30 דקות ברצף. כך שלא ידעתי איפה למצוא מה. הדבר כל כך העסיק אותי שהייתי שוקעת בו כל כולי ואפילו לא יכולתי בזמן עריכת סרט כזה לזכור את שמות הילדים שלי...
 
"מה שקרה מבחינת שיטת העבודה הוא שקלטתי שאני חייבת לצפות בכל החומר המצולם, לערוך אותו בראשי ואז לגשת לעבודה בפועל. אחרת, זה פשוט היה בלתי אפשרי. פיתחנו שיטה שבה צפינו בחומר יחד,  ובכל פעם מישהו מאיתנו ציין לעצמו קטע שנראה לו ראוי, והסברנו זה לזה מדוע חשבנו שהקטע טוב. לפני העריכה דיברנו על מה שהסרט אמור להעביר ומה מתרחש בו, וכך יכולנו לנסות לאתר את הקטעים המעניינים שמשרתים את היצירה. לאחר מכן עשיתי עריכה ראשונית מהחומרים האלה, והדיאלוג האמנותי בינינו נמשך. השיטה הזו אפשרה לנו להתמקד בחלקים הטובים של הסרט.
 
"בדרך כלל, במאים אחרי צילומים מדוכאים תקופה, כי הם לא בטוחים שהצליחו לבטא את עצמם כפי שרצו. ולכן הדרך הזו של עבודה משותפת והידברות אפשרה להם לבצע את מה שנכון, במעבר מהחומר הכתוב לסרט המצולם. אני חושבת שהרבה במאים לא בוטחים באינסטינקטים שלהם אחרי הצילומים, ותהליך העריכה עם איש המקצוע שלא היה על הסט מאפשר להם את החופש לבטוח בו ולהבין שהם על קרקע יציבה.
 
"דרך העבודה הזו לימדה גם אותי שבמקרים בהם אני חשה שלא הוצאתי את המיטב, לחזור לחומר ולעבוד עליו שוב. תהליך העריכה מחדש הפך לדינמיקה חיובית בסוג זה של סרטים, שבו לעורך יש את התחום בו הוא שולט והבמאי צריך לסמוך עליו". 

              
לא לתת לצופה להבין את הכל
 
"אם ב'הממלכה' הרעיון היה ליצור קולנוע בעל אופי דוקומנטרי, ב'האידיוטים' הגישה הייתה להיות בפנים, בתוך האקשן. במקרה זה ערכנו גרסה ראשונה אותה הצגנו בהקרנות ניסיון. גילינו שאנשים מסוקרנים לדעת האם זו מציאות קיימת או לא. והבלבול הזה היה בעינינו מאוד מעניין. קיימנו ראיונות עם השחקנים כשהם בדמויותיהם, אודות החוויה שהם עברו בצילומים, וערכנו אותה לתוך הסרט.
 
"במידה רבה ערכנו ניסיונות בסרט הזה. הרעיון בהתחלה היה לשחרר ולא להתייחס לתהליך העריכה בדרך הרגילה. אני יכולה לומר שהעבודה על 'האידיוטים' גרמה לי להיות מודעת יותר ליכולת שלי להבין מהם בלבול ואשליה בעיניי הצופה, וכיצד מה שאני עושה משפיע עליו. זאת אף שהוא לא מודע תחילה למה שקורה, ולא צריך להיות, ולכוון אותו בדרך שאני חושבת לנכון.
 
"ניסינו מתחילת הסרט לעבוד על הרעיון של מתן מידע מסוים לצופה, כדי לסקרן אותו, אבל לא לתת לו להבין הכל. התגבשה אצלי התובנה שלא כדאי לתת לקהל בראשית הסרט לדעת את כל הסיפור. במקרה כזה גם אני מאבדת עניין במה שיהיה בהמשך. יש דעה מוטעית אצל אנשים מסוימים, שצריך לדעת את כל הסיפור כבר מההתחלה. זה משהו שמעולם לא הבנתי. למה לי לצפות בסרט שכבר מההתחלה אני מבינה את כל הסיפור שלו? צריך גם לציין שהעריכה בסרט הזה הייתה אגרסיבית למדי. השתמשנו הרבה בג'אמפ-קאטים, ששירתו אותנו מבחינת קצב ואווירה".
 
בין דרמה למיוזיקל
 
"בסרט זה התחדדה אצלי הטכניקה של לאתר את הרגעים הקטנים שהופכים לבעלי ערך ולבלתי נשכחים. מה שהיה מיוחד מאוד כאן זו העובדה שהיה בו אלמנט בולט של מיוזיקל, והיה עלינו לשלב בין משחק דרמטי רגיל לרגעים שבהם המוזיקה נכנסת לתמונה. 
 

רוקדת בחשכה (צילום: יח"צ)

"זו הייתה עבודה מורכבת כי נעשה בסרט שימוש במצלמה היושבת על חצובה בצד מצלמה המוחזקת ביד והיה צורך למצוא את החומרים הנכונים משתי המצלמות ולחברם יחדיו. זאת בהתאמה לקונספט של הגיבורה (בגילום ביורק) השומעת דברים ונכנסת לעולמה הדמיוני.
 
"העבודה עם לארס ב'רוקדת בחשכה' הייתה בבחינת חיפוש אחר המומנטים האמיתיים, רגעי האמת האמוציונליים, שעמדו בלב הסיפור". 
  
"מלנכוליה":  סרט אסונות

"בגישה דומה, אך במידה רבה גם שונה, עבדנו ב'דוגוויל'. קשה לייצר רגע או סיטואציה אינטימית בין שני אנשים כשיש לך סט ללא תפאורה תואמת מציאות. ואנשים נוטים לשכוח זאת.
 
"הסרט הוא דוגמה לתסריט שמתפתח אט אט. התחלנו אותו עוד במרוצת העבודה על 'רוקדת בחשכה', כפרויקט קונספטואלי מיוחד. תהליך העבודה עליו מבחינתי היה שונה. קראתי את התסריט פעמיים-שלוש אבל ניסיתי לא להיות נוכחת בכלל בצילומים, כדי לא להיות מושפעת בדרך כלשהי ממה שקורה על הסט. זה היה תהליך דינמי מרתק.
 
"ערכתי את 'דוגוויל' לבדי במשך שמונה חודשים, ואחר מכך נעזרתי בעורך נוסף. מתגובות הקהל שצפה בסרט בהתחלת ההקרנות הבנו שבתוך רבע שעה או 20 דקות הם נכנסו לסיטואציה ולא הפריע להם שאין בו תפאורות במובן הרגיל. הרעיון בחדר העריכה, בין היתר, היה ללכוד את דמיונם של הצופים, כך שישלים להם את התמונה. עשינו זאת בין היתר תוך שימוש נרחב באפקטים בסאונד".
 
"למרות שהוא לא ממש נראה כך, 'מלנכוליה' הוא סרט אסונות. עבורי זה היה שינוי גדול לעבוד על סרט מסוג זה, וחשבתי שיהיה נכון לי לצפות לפני כן בסרטי אסונות שונים שנעשו במרוצת השנים במדינות שונות. הרעיון בסרט הזה היה להתייחס לסוגיה: אם העולם הזה מגיע אל קיצו, איך זה בעצם יקרה? זו הייתה הגישה וכמובן שהנושא היה צריך להיות מובע דרך המבט האנושי". 
 

מלנכוליה (צילום: יח"צ)

מוקפת גברים  בתהליך העריכה
 
"עבדתי על סרט זה במשך תשעה חודשים, ושיתפו איתי פעולה בו שני עורכים נוספים. כך שיחד עם הבמאי מצאתי את עצמי בתהליך העריכה מוקפת גברים, וזה סרט פורנוגרפי... גרסת העריכה הראשונה הייתה בת שבע שעות.
 
"אני חושבת שבמידה רבה הייתה בסרט זה 'המצאת שפה', פיתוח קונספט. הייתה חשיבות לא רק לדיבור על החיים ועל ההתנסויות שהם מכילים אלא גם להראות אותם. עבורי זה היה מסע מרתק, שחייב אותי לאמץ שיטת עבודה שונה.
 
"זו הייתה הפעם הראשונה שלארס ואני הבנו שאנחנו לא יכולים לעשות כאן את מה שעשינו בדרך כלל, לצפות בכל החומר המצולם. פשוט לא היינו שורדים את זה... כך שלראשונה אפשרנו לעורכים האחרים לעבוד לבד על החלק הראשון,  בעוד שאנו כבר המשכנו וערכנו את החלק השני. מה שידענו מראש הוא שהסרט יהיה מאוד שונה במראהו מהדברים הקודמים שעשינו.
 
"עם זאת, אנחנו מעולם לא מדברים על סגנון העריכה לפני הביצוע. אם ברצוננו  שזה יהיה תהליך יצירתי, לא יהיה נכון לנסות לתחום אותו במגבלות סגנוניות. כך שמאחר שחלקים שונים בסרט צולמו בצורה, באופי ובאווירה שונים לחלוטין זה מזה, העריכה נבעה מתוך הנתונים האלה והותאמה לאופיים".