אילו הפיקסיז הגיעו לכאן במועד המקורי שתוכנן להם, 2010, והם אכזבו והבריזו אז כזכור, היינו זוכים לראות ולשמוע גם את קים דיל. מאושיות הלהקה במקור: בסיסטית, זמרת, כותבת שירים.
 
אבל גם בלעדיה, התברר אמש בבלומפילד, במועד ב' שניתן להם והם עמדו בו יפה, החברים מהווים עדיין מכונה של קצב, רעש דיסטורשני, אנרגיות מתפרצות ורוק חסר פשרות ומשכנע. כמו שמתבקש מהרכב רוק אלטרנטיבי מסוג זה.
 
אבל תחילה על המיזם רוקרנרולר של שוקי וייס. יש משהו מרענן בסדרת  הופעות רוק, שמתחילות בשעות אחר הצהריים המאוחרות ונמשכות עמוק לתוך הערב. יש בזה ניחוח בינלאומי. רעיון שמתכתב עם פסטיבלים גדולים בעולם.
 
היום יופיעו בהמשכו של האירוע אלישע בנאי ו-40 השודדים, "גוגול בורדלו" ו"סאונגרדן", האטרקציה המרכזית, להקת הגראנג' הסיאטלית המצוינת.

אבל את סדרת מופעי אמש החל UBK, אורי בראונר כנרות המעולה ולהקתו, שהביאו את אווירת הסבנטיז הבינלאומית, בשילוב עם אוריינטליות מקומית ומחווה לגיבור הגיטרה אריס סאן, כרוח אלבומו המצוין.
 
אחריו הלהיטה את האווירה, כמו חפיסת כדורי ריטלין מרוכזת, הלהקה השבדית The Hives. הם נראים כמו חנאנות. מסופרים קצר, לבושי מכנסיים שחורים, חולצות לבנות ועניבות. אבל הרוק שלהם מהיר, קצבי, דינמי, סוחף. בראש הפירמידה השבדית עומד סולן היפראקטיבי יפה מראה, ורבאלי, כריזמטי, תיאטרלי ובעל חוש הומור מטורף. אין לי ספק שמי שלא הכיר אותם, אחרי ההופעה אתמול יהפוך למעריץ ויגיע לעוד גיג שלהם אם הם ישובו לכאן.



פרנק בלאק (צילום: אורית פניני)



מנעד אדיר של קולות וצרחות
 
הפיקסיז, בניגוד להם, או למיק ג'אגר והרולינג סטונס שהופיעו בפארק הירקון בראשית החודש, לא בזבזו זמן על לימוד עברית ותקשור עם הקהל. הם באו לתת בראש נטו, וזה מה שהם עשו מההתחלה ועד הסוף.
 
בתשע ועשרה הם עלו לבמה ומייד פתחו בהרעשה מאסיבית. Bone Machine היה הקטע הראשון ולאחריו U-Mass, Wave of Mutilayion, Something Against You ו-Hey.
 
אין כמעט הפסקות בין השירים, אין דיבורים. רק מוזיקה. אבל לקהל האלפים, צעיר ברובו, זה לא אכפת. הם קופצים באקסטזה, שרים עם הלהקה את הטקסטים המוכרים להם, כמו בתפילה. פרנק בלאק שמנמן ומקריח, מה שלא פוגם בנוכחות שלו על הבמה. יש לו מנעד אדיר של קולות וצרחות שלא מהעולם הזה. הבסיסטית החדשה יחסית אבל האנרגטית והמיומנת פז לנצ'נטין נראית מחוברת. היא לא קים דיל, ברור, אבל אף אחד כאן לא עושה את ההשוואה הזו. 
 


פז לנצ'נטין, הפיקסיז (צילום: אורית פניני)


בכלל, קשה להאמין שמדובר בלהקת אינדי-אלטרנטיב בעיקרון. החברים השכילו להפוך לאגדות רוק חובקות עולם. החומר המצוין שלהם אמנם כולל המון המנונים, אבל הוא מעולם לא היה מיינסטרימי באופיו, לא התחנף לקהל ולא ניסה לרצות אותו. ובהופעה, ובתגובות המעריצים אליהם, אתה מבין את האימפקט העצום שיש להם על עולם הרוק.         
 
הלהקה ממשיכה עם הקטע הספידי Jones  Crackity ואחריו  Mr Grieves, Broken ו-Cactus. השירים שלהם ברובם קצרים כידוע, אבל נותנים בראש, עמוסי מפלי גיטרות ודיסטורשנים, אך עם מעט קטעי סולו גיטרה. ומאחר שהם גם לא מנפקים לקהל קטעי קישור/ דיבורים ועוברים בקוצר נשימה מלהיב מקטע לקטע, הם יכולים לתת עוד ועוד מהרפרטואר שלהם, להנאת המעריצים.



ג'ואי סנטיאגו, הפיקסיז (צילום: אורית פניני)


נשבר שיא
 
הרשימה המתארכת של הקטעים שהם מבצעים כוללת את Velouria, Magdalena, Caribou, Tired I've been, בביצוע משובח, Boom. Alison, Isla, Ed, Indie, Nimrod's Son, אף הוא בוורסיית במה מרשימה.  המתופף דייוויד לאברינג שר את La La Love, והקהל מצטרף אליו ומוחה כפיים בקצב עם החבטות שלו.
 
וכמובן שאי אפשר בלי No 13 Baby , Monkey Gone To Heaven, Gauge Away ו-Debaser. שני הקטעים שנשמרו להדרנים הם, איך לא, Vamos ו-Where is My Mind? .
 
כנראה שנשבר כאן שיא: הלהקה יורדת מהבמה לאחר כשעה וחצי של שכרון חושים, וביצוע של 32 שירים, מבלי שבלאק או מישהו מחבריו יחליפו מילה עם הקהל. כנראה שבמקרה שלהם המוזיקה לבדה היא שמדברת. ואומרת הכל.