מחול - דם, יזע ודמעות לילדים ולנוער

למה יוזמי ומארגני הפסטיבל הבינלאומי הראשון לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסינמטק תל-אביב מתעקשים להקרין לקהל היעד רק סרטים העוסקים במצוקות בני נוער ברחבי העולם? למה לא להקרין לצעירים גם סרטים שהם באמת אוהבים כמו קומדיות נונסנס, או סרטי אימה ופנטזיה? גילה אלמגור ומארגני הפסטיבל משיבים.

גיבורים קולנועיים צעירים וסובלים

סרטי ילדים ונוער זה לא מה שחשבתם. אלה לא להיטי אנימציה כ"משפחת סופר על", "מדגסקר" ו"רובוטס". אלה לא סרטי אימה נוסח "הצלצול 2", או מוצרי פנטזיה-פעולה כמו "ארבעת המופלאים", "באטמן מתחיל", "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "תיכון בהיי" וכו`.

אלה ואחרים בז`אנרים שצוינו כאן, גדשו בשנה החולפת את אולמות הקולנוע ברחבי הארץ בילדים ובבני נוער נלהבים. אבל את כל אלה לא תמצאו בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי הראשון לילדים ולנוער המנוהל על ידי מיכל מטוס בשיתוף אגף התרבות של עיריית תל-אביב ונפתח השבוע (28.9- 2.10) בסינמטק תל-אביב.

לשיטתם של מנהלי האירוע - וביניהם גם גילה אלמגור המכהנת כיו"ר הפסטיבל - סרטי נוער, שאותם הם ממצבים לקהל צופים שכולו בני נעורים כמובן, אלה סרטים שגיבוריהם בני עשרה (וגם צעירים מהם) הנתונים ברובם בסיטואציות של מצוקה קשה. הצופים בני הנעורים אמורים להזדהות איתם וללמוד באמצעותם כי בעולמנו המורכב, הכולל את בועת הילדים והנוער, יש הרבה כאב, דם, יזע ודמעות. הקונספט המוצהר של הפסטיבל הוא להציג לילדים את הג`יפה של החיים, מבעד לעיני גיבורים קולנועיים צעירים סובלים.

אלימות, סרטן, מוות ודיכאון

הסרט הפותח את האירוע, "ציפור כחולה" ההולנדי (בימוי: מיקה דה יונג, שתהיה נוכחת בהקרנתו, יחד עם מפיק הסרט, הנס דה וולף), הוא על מרל בת ה-13, שהופכת קורבן להתעללות אלימות בבית ספרה, עד שתאבד את תמימותה ותהפוך לקשוחה. הסרט הזה זכה בפרס "דב הקריסטל" לסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הילדים הבינלאומי בברלין 2005, והוא מומלץ, על פי חוברת הפסטיבל, לבני/בנות 10 ומעלה.

במרכז "טביעת עין" הגרמני (בימוי: ברנד סלינג), מריה ולנג, שתי בנות 13 עיוורות שלומדות נגינה. מריה מתחברת להרברט, נער מהגר רוסי, להסתתר מפני המשטרה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת. הסרט הזה זכה בציון לשבח בפסטיבל סרטי הילדים הבינלאומי בברלין 2004 והוא מומלץ לבני/בנות 12 ומעלה. "הקומה הרביעית" הספרדי (בימוי: אנטוניו מרקרו), עוסק בחבורת ילדים, חלקם קטועי גפיים, דרי הוספיס לחולי סרטן, המתמודדים באומץ עם מצבם, מפתחים הומור אירוני פרטי וחווים הרפתקאות ואירועים מרגשים במיקרוקוסמוס הקטן שלהם. מומלץ לבני 15 ומעלה.

"האש בת אלף השנים" היפני (בימוי: גאוקי סג`י) עוסק בסטושי, ילד יפני בן 11, יתום מאמו שמתה בלידתו, וכשגדל אביו האהוב, צייר כושל, נהרג בפתאומיות בתאונת דרכים. סטושי נאלץ לעזוב את טוקיו ולגור עם סבו וסבתו בכפר מרוחק. יש לו רגשי אשמה על מות אביו, והוא אחוז דיכאון, אבל אנשי הכפר והילדים בו מגלים עניין בנער המוזר ומסייעים לו להתגבר על כאבו האישי. מומלץ לבני/בנות 12 ומעלה.

וכן הלאה - מקבץ עשיר ומגוון של סרטים מרחבי העולם וגם מכאן, ארוכים וקצרים, עלילתיים ודוקומנטריים, על ילדים ובני נוער המתמודדים עם בעיות שונות. ולא מדובר בסרטים רעים חלילה, רובם עשויים מצוין, נוגעים, מרגשים ובהחלט ראויים ומומלצים לצפייה.

קבוצת המיקוד: "ילדים ונוער"

השאלה היא האם אלה הסרטים שילדים ובני נוער באמת היו הולכים לצפות בהם מיוזמתם, אילו היו מוצגים בהקרנות מסחריות בבתי הקולנוע, והאם יש ערך ל"סדרת החינוך" שהפסטיבל מנסה לערוך להם. הרי כבר בהגדרה "ילדים ונוער" יש בעיה. נוער – בלי כל קשר למרד הנעורים - שונא שיקראו לו נוער ושיקבעו לו מה לעשות או במה לצפות. נוער, לעומת זאת, יכול להזדהות עם המונח "מים גנובים ימתקו", ולהתגנב בנחישות לסרטי "למבוגרים בלבד" (וזו בדיוק הסיבה שמאות אלפי בני נוער נהרו בזמנו לסרטי "אסקימו לימון " למשל)

האם כל סרט שגיבוריו ילדים או בני נוער, באמת מושך קהל מאותה קבוצת גיל? כמה בני נוער באמת ראו, למשל, את "קוליה", סרט צ`כי זוכה אוסקר, שגיבורו, ילד בן חמש, מועבר בעל כורחו לבן משפחה מזדקן? כמה ילדים ובני נוער באמת ראו את "לרכוב על לוויתן", סרט ניו זילנדי מקסים על נערה מאורית המוכיחה שגם בת יכולה להפוך למנהיגת השבט? אגב, כוכבת הסרט, קישה קסטל בלום, הייתה מועמדת לאוסקר בגיל 12. כמה ילדים ובני נוער צפו ב"מצ`וקה", סרט צ`יליאני על קשר אמיץ שנרקם בין נער עשיר ועמיתו הכפרי האביון, על רקע ההפיכה בצ`ילה שהפילה את השליט בעל האוריינטציה הקומוניסטית איינדה והעלתה את הרודן האכזר פינושה?

אפשר לקבוע בוודאות שמעט מאוד, אם בכלל, מבני קבוצת המיקוד המכונה "ילדים ונוער", צפו בסרטים האלה, שבאופיים ובאווירתם דומים לסרטי האירוע שבפתחו אנחנו עומדים עכשיו. זאת בניגוד לפנטזיות אקשן נוסח "מטריקס" וטרילוגיית "שר הטבעות", לקומדיות התבגרות שטותניקיות ונונסנסיות כמו "אחי איפה האוטו שלי" ו"אמריקן פאי", לסרטי פעולה בדיוניים כמו "ספיידרמן", וצ`ילרים מעוררי אימה דוגמת "הצעקה" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" – כל אלה ז`אנרים שזוכים להצלחה גדולה אצל בני נוער.

"לילדים מגיע משהו אחר"

מארגני ומסבסדי האירוע חושבים שיש מקום ל"חינוך מחדש" בתחום. שבי מזרחי, מנהל מחלקת אירועים בעיריית תל-אביב: "הרעיון הוא לתת לילדים גם דברים אחרים ולאט לאט למשוך אותם, שיידעו שפרט להארי פוטר, ספיידרמן ובאטמן וכל הדברים האלה, יש גם סרטים איכותיים. זה הקטע החינוכי שלנו".

גילה אלמגור: "יש קונצרטים לילדים, יש מופעי מחול לילדים, אבל דווקא את הקולנוע, שהוא מאוד קונקטיבי, השארנו לאחרים, למבוגרים. ומתוך מחשבה שלילדים מגיע משהו אחר, הפקנו את הפסטיבל הזה. מה שיש כאן זו באמת חשיבה על ילדים.

"אנחנו כל יום פותחים את העיתון וקוראים על אלימות של ילדים נגד ילדים. במשך כמה שנים החברה הישראלית כבר מוציאה אל מתחת לשטיח את הבעיות בתוך המשפחה, את האלימות במשפחה, ושהמרחב המוגן שאמור להיות בבית הפך לשדה קרב, כשהקורבן לא פעם הוא הילד. אמנם עסקו בזה במדיות שונות, בתיאטרון, ופה ושם בקולנוע הישראלי, אבל לאור הדברים שקורים בארץ ובעולם לילדים, בעיקר השימוש הציני בהם, ראינו לנכון להטיל זרקור על הדברים האלה".

"הילד, שצריך להיות מרכז העולם במובן החיובי ביותר, הפך להיות מכשיר. משתמשים בו, מתעללים בו, עושים בו דברים. ומכאן החשיבה לפסטיבל שיביא סרטים מהעולם שעוסקים בהתמודדויות של ילדים עם מחלה, עם מוות, שזה חלק מהחיים היום של ילדים. יש מחלות שטורפות ילדים, ויש כל מיני בעיות בתרבויות אחרות במקומות אחרים. ופסטיבל מרוכז, עם סרטים מפינות שונות של העולם, יכול לפתוח חלון להתייחסות של ילדים. מה גם שיש בפסטיבל סרטים של ילדים, שנעשו על ידי ילדים, שנוגעים בעולמם בעשייה שלהם. וכן סרטים דוקומנטריים על ילדים. הילד מעניין אותנו אישית, וזו אמורה להיות חגיגת קולנוע אחרת, שונה".

להציץ למחוזות אחרים

- האם קיימים פסטיבלי סרטי ילדים דומים בעולם?

אלמגור: "בעולם גילו לאחרונה את הילדים וחשיבותם. יש פסטיבל אחד שכבר קיים הרבה שנים, `סינה-קיד` בהולנד, והיה לי הכבוד לקבל בו את הפרס הראשון על `הקיץ של אביה`. הוא נחשב לפסטיבל חשוב. בשנים האחרונות התחילו לצוץ עוד פסטיבלי ילדים. ביוון למשל יש פסטיבל בשם `קידס פור קידס`, שכולל רק סרטים שנעשים על ידי ילדים".

- איך מסתדרים עם תקציב זעום של 250 אלף ש"ח?

מיכל מטוס: "נורמן מקלרן הקנדי אמר כאשר עשה את הסרט הראשון שלו - כשהתקציב מוגבל, אז הדמיון צריך להיות בלתי מוגבל. זה הפך להיות הסלוגן שלנו. אני חושבת שהצלחנו לייצר תמונת מצב של מה שקורה היום בקולנוע ילדים ונוער בעולם, בשנתיים האחרונות. יש לנו סרטים ממזרח אירופה, מאסיה, סקנדינביה, יפן, דרום אפריקה. לגבי האמירה המקובלת היום, שהעולם הוא כפר גלובלי, מאוד ריתק אותי לשבת הרבה שעות בהקרנות של סרטים מסוג זה, שאלתי את עצמי את השאלה, האם ילדים הם ילדים הם ילדים, או שילד באיראן או ילד בהודו עובר תהליכים אחרים במהות. הרעיון של הפסטיבל הוא לאפשר לילדים וגם להורים שמגיעים איתם, להציץ למחוזות שאנחנו לא רגילים לראות".

"פעם הביאו לילדים רק אגדות, והיום לצערנו ילדים מתמודדים עם קשיים"

- איך אפשר למצב ילדים כקהל יעד לסרטים: האם עצם העובדה שגיבורי הסרטים הם ילדים הופכת אותם בהכרח לסרטים שילדים ובני נוער ירצו לראות?

מיכל מטוס: "זו שאלה פתוחה. בקולנוע שאנחנו מדברים עליו אין תשובות חד משמעיות. זה תלוי בהתייחסות, אבל במקרים רבים ישנם ילדים שהרבה יותר בוגרים מאיתנו. אני יכולה להעיד על עצמי שכשישבתי בברלין ב`קינדר פסט` השנה, לפני כחצי שנה, הסרט העיראקי `צבים יכולים לעוף` הוקרן בקטגוריה של ילדים מגיל עשר עד 12. אצלנו לא ניתן היה להקרין אותו, בצדק או שלא בצדק. העולם כרגע משתנה והוא מאוד נזיל וגמיש".

אלמגור: "קח את הדוגמה של `הקיץ של אביה`. זה סרט לא קל, על ילדה שעוברת מסכת מפותלת וקיץ מאוד קשה. כשהסרט רק יצא אמרו לי, את רוצה לחשוף ילדים לילדות כזאת? למה?! אבל היום לומדים ורואים את זה בטימבוקטו, בהודו ובכל מיני פינות של העולם, כי היום ילדות היא ילדות היא ילדות, נקודה. פעם הביאו לילדים רק אגדות וסיפורי זוהר. היום, לצערנו, ילדים מתמודדים עם קשיים, עם מחלות נוראות, עם הורים קשים, עם חיים קשים, אבל אי אפשר להסתתר מאחורי זה. אבל יש בפסטיבל גם סרטים על נעורים, ועל אהבה ועל התבגרות. סרטים מקסימים".

- אבל בכל זאת, לא היה מקום לשלב בפסטיבל גם סרטי אימה או אקשן הוליוודיים,משהו שהילדים אוהבים באמת, כדי להפוך את האירוע ליותר אטרקטיבי?

"לסרטים האלה אין מקום בבית ספרנו, זו לא המטרה ולא הכוונה. ולגבי האטרקטיביות לבני נוער, הפסטיבל נערך רק כעת, לפני החגים, ולא בחופש הגדול, כדי שהילדים ובני הנוער כבר יהיו מאורגנים במסגרת בתי הספר, ונוכל להוציא אותם משם בהסעות מאורגנות של כיתות, לצפייה בסרטי הפסטיבל".

פסטיבל קולנוע בינלאומי בתל-אביב?

ואפרופו פסטיבל סרטי הילדים והנוער, סינמטק תל-אביב ועיריית תל-אביב כבר הוכיחו את עצמם בארגון פסטיבלי נישה בינלאומיים מצליחים, כמו "דוקאביב" התיעודי שהפך למסורת שנתית, "פסטיבל הקומיקס, הקריקטורה והאנימציה", "פסטיבל מדע בדיוני", סדנאות התסריטאות מטעם שותפות תל-אביב-לוס אנג`לס (שהביאה לכאן בשנה שעברה, בין היתר, את ריצ`רד גיר) וכו`.

נשאלת השאלה - למה עדיין לא נמצאה הדרך לייסד בעיר כל כך מרכזית מבחינה תרבותית פסטיבל קולנוע בינלאומי חשוב, כשכאלה קיימים כבר שנים בירושלים וחיפה, ולאחרונה הצטרפו גם אלה של אילת ואפילו אשדוד? "כבר היינו על סף פסטיבל קולנוע בינלאומי בתל-אביב, אבל בסופו של דבר זה נפל, בגלל סיבות אובייקטיביות", אומרת אלמגור. "כשהסינמטק החדש, זה שבניית האגף הנוסף הגדול שלו מתחילה עכשיו, ויהיו בו עוד שלושה אולמות גדולים, יהיה מקום לערוך בו פסטיבל בינלאומי גדול. אבל דבר דבר".

פסטיבל קולנוע בינלאומי לילדים ונוער בת"א
לסרטי הפסטיבל בסינמטק 1
לסרטי הפסטיבל בסינמטק 2
לפרטים נוספים - באתר הפסטיבל