|
|
|
 ידידיה ויטל כובש בתפקיד בילי, שמתחיל בעיוות דיבור מושלם, תוך כיוון חוזר ונשנה של עוצמת מכשירי השמיעה, וממשיך בשליטה מושלמת בשפת הסימנים. כמוהו גם אגם רודברג המרגשת ומקסימה בתפקיד סילביה, שמצליחה לדבר סימולטנית בשתי השפות שלה – בקולה ובסימנים"
|
|
|
|
|
ידידיה ויטל ואגם רודברג משביחים במשחקם מחזה הבוחן את מורכבות עולם החרשים
תמונה רבת גוונים
אין זו הפעם הראשונה שנכות נותנת השראה למחזאים ומפיקה מהם את מיטב ההתבוננות האנושית בחולשתם ומגלה את יכולותיהם לגבור עליה. התחום נרחב ומכיל אפשרויות מגוונות של התבוננות מבחוץ או מבפנים על הקשיים, הנצחונות הקטנים או הגדולים, ועל ההתקבלות בחברה.
מבין הנכויות, או המוגבלויות, אם אתם מעדיפים להגדיר אותן כך, עיוורון וחרשות הם אולי הנגישים ביותר לדרמה. העיוורון נכנס לפנתיאון הבמה עם סיפורו של אדיפוס, המנכיח את מרכיב ההענשה של הגורל או זו העצמית, שעבר טרנפורמציה בדמותה המיוסרת של הלן קלר, כפי שתיאר המחזה והסרט "העושה נפלאות".
להקת "קול דממה" של משה אפרתי התמודדה באמצעות המחול בלקות השמיעה, תוך שהיא יוצרת את הדיאלוג הפנימי והחיצוני, ופותחת נתיבים מקצועיים ואישיים לרקדניה, ואף הייתה זרז לאחרים שבו, צפו והבינו. כיום, מרכז "נא לגעת" בנמל יפו מייצג את המאמץ החברתי הניכר לחבר את הלקויים בינם לבין עצמם ובה בעת לחברה.
את לקות השמיעה ייצגו במהלך השנים מחזות שונים, שהבולט בהם היה "ילדים חורגים לאלוהים". שם בא לידי ביטוי דרמטי היחס בין הקשר האישי והאינטימי בין שומע ללוקת שמיעה לבין העניין המהותי יותר של יכולות הביטוי, השפות שבהן ניתן או רצוי להשתמש בדו-שיח, בתוך הקהילה.
"ילדים חורגים לאלוהים" הביא גם הצצה ראשונה אל מה שהעניק למחזה של נינה ריין הבריטית את שמו המדויק מאוד, "שבטים", שנשמר עתה גם בהצגת בית ליסין, בתרגום מצוין של שלומי מושקוביץ ותום אבני. כי כן, מסתבר שקהילת הלוקים איננה הומוגנית, והיא נחלקת בעיקר בין שבט שפת הסימנים לבין שבט הדיבור וקריאת השפתיים. זו חלוקה ראשית, ובתוך כל שבט יש שבטי-משנה, או תאים.
זו במידה רבה תמצית מהותו של "שבטים" שמוסיף על כך גם את השבטים האחרים - זה של המשפחה התומכת או אף חונקת מהצד האחד וזו של הגנטיקה – זה הגורל שאין להימלט מפניו, לפחות עד כה. התוצאה היא ש"שבטים" הוא אחד המחזות המורכבים והמפותחים ביותר מבחינה דרמטורגית, ביכולתו לתאר תמונה רבת גוונים של עולם "אחר".
שבטים (צילום: אייל לנדסמן)
לפעמים דרושה רק הושטת יד
במרכז העלילה ניצבים שני לוקי שמיעה המייצגים שני שבטים. בילי, שמשפחתו אילצה אותו לדבר, לקרוא שפתיים, להשתמש במגבירי שמיעה באוזניו, ורק שלא ידבר בשפת הסימנים. זו משפחה מחבקת ,שאב שתלטן מנצח על התנהלותה, לעתים כתזמורת קקפונית.
מנגד ניצבת סילביה, בת להורים חרשים. בשלב הזה של חייה היא עדיין שומעת, היא מדברת שוטף בקולה והיא שולטת בשפת הסימנים. אבל הגנטיקה קובעת כי היא בתהליך התחרשות מוחלטת. היא תדע לקרוא שפתיים, היא תדבר בשפת סימנים, וגם תוכל להשמיע את קולה, אולי בעיוות חלקי.
המפגש המקרי בין השניים יוצר שלוש מערכות יחסים. בילי וסילביה מתחברים, רומנטית ומעשית. הוא לומד ומשתלט על שפת הסימנים, כנגד רצון האב, שלומד בהדרגה להעריך את השינוי אך אינו משנה את התנגדותו. זה הבסיס למערכת היחסים בין סילביה למשפחה, לכאורה משלימה עם השינוי אך למעשה מייחלת להחזרת המצב לקדמותו, כפי שזה מיוצג במשפט קצר ומפתיע שאומר אחיו ההיפר-אנרגטי של בילי: "אל תעזוב אותי".
וזו, מערכת היחסים של בילי ומשפחתו היא בסופו של דבר מה שיניע את גלגלי המחזה אל סופו הבלתי נמנע כאשר סילביה מבינה את החוק: הגבול העובר בין שבטים ותאים כמוהו כזה העובר בין עמים, גזעים,עדות, משפחות ויחידים. לפעמים רק הושטת יד דרושה כדי לחצות אותו ולהתחבר ולעתים הוא חזק יותר מכדי שיעלים את היותו בעל שני עברים.
עמוק לתוך נבכי האישיות
על ההצגה בבית ליסין ניצח הבמאי רוני פינקוביץ', שבמלוא תבונתו והכרת המציאות הטמיע בצוות השחקנים וביוצרים שלצדו את היכולת לתת ולהיכנס עמוק וקצת יותר לתוך נבכי האישיות, של כל אחד מהם, ושל השבטיות שהם מייצגים.
לשם כך הוא השיג מבמבי פרידמן ואנה זיו הישג ייחודי של תפאורה שהיא עוד שחקן, ואפילו מהותי מאוד, בהצגה הזאת. הבמה לכל רוחבה היא חדר המגורים בבית משפחתו של בילי. יש בו שולחן אוכל גדול במרכז וברקע משני צדי הכניסה אליו מדפי ספרים עמוסים.
באמצע, במה שמשמש מעבר מהכניסה הבלתי נראית והמדרגות לחדרי השינה תלויה תמונתו הגדולה של לודוויג ואן בטהובן, אולי כסמל לקשר הסמוי בין לקות שמיעה למוזיקה - והמשמעות הנרמזת מכך מתחזקת על ידי פסנתר הניצב בצד הבמה, וגם על ידי מערכת הסאונד שלידו.
שבטים (צילום: אייל לנדסמן)
אך בעיקר ההישג של התפאורה נחשף בחלקה השני, כאשר בילי וסילביה כבר משוחחים ביניהם בשפת הסימנים. או אז מתגלים שני מדפים עליונים, משני צידי הפתח, כצגים אלקטרוניים של כתוביות. כך הקהל יכול להבין את מה שבני המשפחה אינם מבינים. יתר על כן, בשלב נוסף, הצג מגלה בכתוביות אדומות, את מה שאיש מהנוכחים רק חושב אך אינו אומר.
זה גם דינה של המוזיקה של אמיר לקנר בהצגה הזאת שגם העשיר אותה במבחר קטעים ממוצרט ובאך ועד סן-סאנס, דביסי ושוסטקוביץ, ללמדנו שגם למשפחה בהפרעה של כל אחד ואחד בה יש חיבור עמוק אל קול פנימי, שיש בו מבנים, כללים, חריקות וסטיות שביחד יוצרים את היופי המיוחד להם שמחבר ביניהם בסערה כברגיעה.
את התמונה החזותית השלימו ברוחב כשרונם עדי שמרוני שעיצבה את התאורה שמיקמה ברוך את הבדידות ואת החיבור במשפחה ובחוץ; ואורן דר שעיצב תלבושות יפות, ואפילו מצא צמד קימונו להשלים את ההומור שהמחזאית והמתרגמים השפיעו בנדיבות על הדרמה הרצינית.
משחק של אמינות גבוהה
אך כל זה לא היה מצליח בלי החיבור של פינקוביץ עם צוות השחקנים שלו, כשכל אחד ואחת בהם מצליחות ומצליחים להביא במשחקם את האיכות האופטימית של החיים בלקות ובסביבתה, ובה בעת את הדאגה והחרדה מפני פגיעה וסבל.
בראש המשפחה ניצב יובל סגל באחד מהישגי המשחק הגדולים שלו. הוא מגלם את כריסטופר, האב שהכל נקבע בדברו. ולדבר הוא יודע. בשטף, בסמכותיות ובצפצוף ארוך על מה שנכון, מה שראוי, מה שטוב לאחרים. סגל מבריק בכל הזיקוקין התוקפניים לכאורה, כחיה המגינה על גוריה, אך הוא מרתק ומרגש ברגעים שבהם הוא אורב, משתתק, מקשיב. לומד משהו אחר.
יעל לבנטל, חיונית ואנרגטית בתפקיד אם המשפחה בת', היא סופרת, ולבנטל שאיננה צריכה יותר מחצי מילה כדי לעורר גלי צחוק מצליחה דווקא בעיצוב החרדה לילדיה, והאהבה להם ולבעלה ניכרת בכל מהלכי משחקה, כשהיא מיטיבה לבטא את הבעד ואת הנגד נוכח כניסת סילביה לתמונה.
שבטים (צילום: אייל לנדסמן)
אחד מנושאי המשנה במחזה הוא הישארותם של בנים ובנות בוגרים בקן הבטוח של הוריהם. את האח המתוסבך דניאל מגלם ברגישות מיוחדת אור בן מלך, שמצליח לשכנע בעיצוב יחסו המורכב אל בילי, את התלות בנוכחותו, ואפילו את הקנאה המתעוררת בו. לורין מוסרי, בתפקיד האחות, זמרת מתוסכלת, מביאה יפה את מרכיב הרוך והעדנה שנמעכים תחת הסאון המשפחתי.
ובתווך ניצבים שני כוכבי ההצגה הזאת שנושאים אותה ומשבחים את המכלול – מחזה, בימוי, עיצוב ומשחק של הפרטנרים הנהדרים. ידידיה ויטל כובש בתפקיד בילי, שמתחיל בעיוות דיבור מושלם, תוך כיוון חוזר ונשנה של עוצמת מכשירי השמיעה, וממשיך בשליטה מושלמת בשפת הסימנים. כמוהו גם אגם רודברג המרגשת ומקסימה בתפקיד סילביה, שמצליחה לדבר סימולטנית בשתי השפות שלה – בקולה ובסימנים. הם הגיעו לכך בהדרכתם המצוינת של אביבה גר ויהונתן שיוביץ.
אבל החצנה לחוד והפנמה לחוד – ושני הצעירים האלה מצליחים לחיות את תפקידיהם ולהעניק להם אמינות גבוהה. ידידיה ויטל, שכבר הגיע להישג משחק בעיצוב של נער עם לקות למידה בהצגתה של סיוון בן-ישי "אף פ'ם לא" על פי ספרה של ציפי גון גרוס. אבל עתה, היכולת שלו לחבר את הביטוי הפיזי עם המבע הרגשי מגובשת ויוצרת נוכחות בימתית מרתקת.
אגם רודברג, שהרשימה מאוד אשתקד בסיום לימודיה בסטודיו של יורם לוינשטיין כשגילמה שם בעליצות את הכלה ב"מופע האימים של רוקי", מביאה הפעם משחק רציני, בוגר עם גיוונים עדינים של ביטוי, אם של נשיות מתפתחת והתאהבות, ואם של מאבק וכאב של ההכרה בגזרת הגורל השבטי המפריד.
"שבטים" (צילום: אייל לנדסמן)
חוויית "שבטים" איננה זרה כמעט לאף צופה שיבוא לראות את ההצגה הזאת. זו החוויה של ההכרה במורכבות של חיי הלוקים, המוגבלים והנכים, וגם של כל מי שיודע לחבק אותם. זה איננו משל. אבל אם תרצו, כולנו הנמשל.
אל תחמיצו.
29/06/2014
:תאריך יצירה
|