הליכה כנגד המוסכמות  
  
מעמדה של "יבגני אונייגין" , יצירתו האלמותית של אלכסנדר פושקין, בהיכל התהילה של השירה הרוסית והעולמית הולך לפניה בכל אשר תפנה, בלשונה המקורית, וגם בתרגומים כמעט לכל לשון, במבנה, במשקל, בחריזה, זו המוזיקה הפנימית שלה, ובהנכחתו המשמעותית של המשורר בעלילה.
 
מעבר לכך, תמונות החיים בכפר ובמוסקבה, נשפים וחגים, תיאורי נוף, ושפע דמויות  ובראשם אונייגין ויהירותו, לנסקי וקנאתו, האומנת, אולגה וקלילותה, ובמיוחד טטיאנה, הרצינית, קוראת הספרים, המתאהבת ונדחית. כל אלה יוצרים פנורמה אנושית מרתקת כרקע המדגיש את בשורת ההליכה נגד מוסכמות החברה.
 
ההחלטה להעלות את הפואמה הזאת על במה איננה חדשה, כמובן, ומי שהגדיל לעשות בתחום הזה הוא המלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. מבחינות מסוימות גם העיבוד הבימתי של תאטרון וכטנגוב ממוסקבה שהגיע בימים אלה לפסטיבל גשר הבינלאומי התשיעי נוטה לאותו כיוון, אך מרחיב את היריעה בשפע רעיונות של הבמאי רימס טומינס, שאף זכה השנה בפרס "מסיכת הזהב" וההצגה זכתה בפרס "מסמר העונה" כהצגה הטובה ביותר.
 
הקושי לתרגם למה את ה"רומן בחרוזים" של פושקין כמוהו כקושי לתרגם אותו מרוסית לכל שפה אחרת. היטיב להגדיר זאת בשעתו הסופר ולדימיר נבוקוב שהוציא תרגום ייחודי לאנגלית, שבו ויתר על משקל וחריזה לטובת בהירות העלילה ונאמנות לדימויי השירה.



יבגני אונייגין (תמונת יח``צ)
 
ההסבר לצעדו זה כפי שכתב בהקדמה לתרגום יכול לשמש גם הסבר לבעייתיות של תרגום בימתי של היצירה: "לשחזר את החרוזים ועדיין לתרגם את כל השיר באופן ליטראלי הוא מבחינה מתמטית בלתי אפשרי. אך עם איבוד החרוז השיר מאבד את תפרחתו, שאת מקומה לא יכולים למלא לא הערות שוליים ולא האלכימיה של ההערה המבארת.... "
 
התמונה הבימתית היא השירה
 
במידה רבה, כמו נבוקוב שלמען האידאל שלו, הליטרליזם, הקריב הכל,  כך טומינס, שכבר טעמנו את ייחודו לפני שנתיים ב"דוד וניה" שגשר הביא לפסטיבל ישראל, והפעם דווקא ביים את ההצגה כמה שנראה כנאמנות קיצונית לטקסטואליות הפיוטית של פושקין, ועם זאת אף הוא כהולך נגד המוסכמות.
 
הוא עושה זאת באמצעות מספרים שונים, כולל הגיבורים, המעבירים את העלילה כפי שנכתבה, כלומר כתיאור מהצד של המתבונן, בזולתו או בעצמו. יש רק מעט דיאלוגים ולעתים יש ויתור מוחלט על הטקסט, כשהתמונה הבימתית על מכלול הפרטים המופלאים בה היא השירה, היא החריזה והמשקל. וכמו באופרה, השימוש הנרחב במוזיקה הרוסית לסוגיה, יחד עם המוזיקה המקורית של פאוסטוס לטנס, העניק לתמונה הכללית את הנשמה הרוסית היתרה. 
 

יבגני אונייגין (תמונת יח``צ)

אני מקנא, כמובן, בכל מי שהיצירה מוכרת לו בשפת המקור, ואף יכול היה למלמל אותו  יחד עם השחקנים ובעיקר בקטעים שטומינס ויתר על הטקסט.  אך למרבה הצער התרגום הממושקל והמחורז של יואל נץ שנבחר להקרנה בכתוביות לא הצליח להעביר את המוזיקליות ואת התיאור הענייני שפושקין הקפיד עליו גם בתוך המבנה והכללים של שירתו.
 
אולי משום כך ברגעים הראשונים וגם בהמשך, ולמרות יופיים המסקרן, נוצר מעין נתק עלילתי ביני לבין המתרחש על הבמה, ולבד מהעונג של אוזני לשמע השפה המקורית, שאני מבין במקצת, חשתי כתועה בערבה הרוסית, ואובד בפיענוח הרעיונות הראשוניים של ההצגה.
 
תפקיד מכונן ומבשר עצמאות נשית
 
רק כאשר דמותה של טטיאנה נכנסה לפעולה מצאתי את הנתיב אל הבימוי, והתחלתי להבחין ביהלומים ובפנינים שטומינס שתל בין אבני החצץ של אהבה נדחית, מתמונת ההתאהבות ועד סוף  המערכה הראשונה, ואחר כך לכל אורכה של המערכה השנייה, כשהבימוי, התפאורה, התלבושות, התאורה והכוראוגרפיה יצרו שרשרת של שיאי יופי ומקוריות. 
 

יבגני אונייגין (תמונת יח``צ)


ובכל אלה ובמיוחד היו אלה שחקניות הלהקה שהערו חיוניות למתרחש, החל בנערות הכפר, אם כתלמידות מחול או ככלות המחכות לחתנים (הו, איזו תמונה מופלאה!), או אירינה קופצ'קו שסיפרה את החלום המפורסם של טטיאנה, או ליודמילה מקסקובה כתפקיד האומנת, או מריה וולקוב הנהדרת, ועם האקורדיון על החזה, כאולגה, שובבה, נמרצת ואפילו קנאית.
 
ועוד שחקניות מצוינות, אחת אחת, ובראש כולן וכל הלהקה, זוהרת ומרתקת מרגע הופעתה הראשונה ועד הסיום – טטיאנה של יבגניה קרגז'דה. זה אחד התפקידים המורכבים ביותר שניתן לתאר, והוא תפקיד מכונן ומבשר את העצמאות הנשית לעתיד לבוא במאות הבאות,  וקרז'דה מפליאה לעצבו בכל אחד מהזוויות שפושקין וטומינס העניקו לה.

תחילה השקט והשלווה, השתיקה הארוכה, ובהמשך האש המתגברת של ההתלהבות-התאהבות, כתיבת המכתב המפורסם באצבעות ידיה, התדהמה והעלבון נוכח נאומו המשפיל של אונייגין, ואחר כך ההיענות המכמירה לחיזורו קצין בדימוס, ולסיום - תשובתה המוחצת בכאבה לחיזורו הנואש של אונייגין.