מישהו מוכרח לעשות את המלאכה
 
ב-1985 העלה התאטרון הקאמרי את "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין ובבימויו, וההצגה רצה יותר מ-100 פעמים. הישג נכבד באותם ימים. מאז היו ללוין להיטים רבים וגדולים, מחזותיו שבו ועלו, רבים אף יותר מפעמיים, ומהמגיות נשלפו מחזות שלא הספיק לביים או לפרסם לפני מותו.
 
אכן, המוות הפך להיות סממן מרכזי וחשוב ביצירתו הנרחבת של לוין - מחזות, שירים, סיפורים ומערכונים. ובכל פעם שנגע בו עין אחת דמעה מכאב והעין האחרת דמעה מתענוג. אבל תמיד המוות אצלו היה בן לוויה לחיים, נאמן ומתמסר, בכל עיוות, בכל פינה, בכל איש ואישה שהעלה על בימותיו.
 
כי המוות, אולי בתפיסתו הייחודית של לוין, היה טעם החיים, והחיים, מרים או מאושרים משום-מה בבורותם, היו אנושיים. זה גם כוח המשיכה המיוחד של "כולם רוצים לחיות" שנכתב ב-1981, כאילו בהמשך ישיר למשפט "למות אף אחד לא רוצה, אבל מישהו מוכרח לעשות את המלאכה"  שכתב כבר ב-1970 ב"חפץ" המחזה הדרמטי הראשון שלו לאחר "מלכת אמבטיה", שהמוות שיחק בה תפקיד אחר, אכזרי.
 
"כולם רוצים לחיות"  נכתב על פי הטרגדיה  (עם סממני הומור) "אלקסטיס" מאת אוריפידס  – עובדה המצוינת בכותרת המחזה באתר לוין , כמו גם בכרך המחזות השלישי, אך הושמטה מכותרתו בתכנייה. רק בקטע מאמר מאת פרופ' אברהם עוז העניין הזה מוזכר, וכן גם הערכתו של הכותב בדבר התייחסות המחזה ל"כלאדם", מחזה המוסר מבימי הביניים.

"כולם רוצים לחיות", צילום: יח"צ
 
אוניברסלי ותמיד אקטואלי
 
בעקבות אלה לוין מתאר את מאבקו של פוזנא, רוזן כפרי "פולני" בייחוסו, כנגד מלאך המוות, מווצקי ושליחו גולגלביץ' שבחרו להמית אותו לאלתר. כשהוא מגלה שנפלה טעות ברשימתם ובמקום פוזנא נרשם פוצנא, הוא מצליח לקבל מהם דחיית-גיוס, ואפילו לקבל פטור מוחלט אם בתוך שלושה ימים ימצא מחליף שיאמר להם שהוא רוצה למות במקומו.
 
מכאן מתחילה מסכת החיפושים הנואשים אחר מתנדב כזה. אבל אף אחד לא רוצה למות, גם לא הוריו הישישים, ודאי לא בניו, ואפילו לא חולים, בעלי מום, ובטח לא במבה, משרתו הכושי-בלאבושי. את הישועה, ושוב בזכות טעות, הפעם בדיבור, מביאה לו אשתו פוזנבוכא, אחרי שאפסו תקוותיה להיפטר ממנו ולזכות בירושה.
 
השינויים מעלילת "אלקסטיס" הם כולם תפירה עילית של לוין (שמתחרה בה עפרה קונפינו, מעצבת התלבושות הנהדרות) שהוריד את העניין מפסגות האולימפוס אל הקרקע האנושית, שבמחזה הזה לפחות עדיין לא נחשפה במלוא כיעורה. הרטט האנושי של לוין  והטקסט הנפלא, בהיר ומובן בכל שורה, מייחדים את המחזה הזה, הרבה מעבר למה שמאמרי ההערכה המופיעים בתכנייה יכולים לעשות.
 
ומשום כך גם בהפקה החדשה של התאטרון הקאמרי, 29 שנים אחרי קודמתה, והפעם בבימויו הצבעוני מאוד של אודי בן משה, וככלות כל ההפתעות והקומבינות העלילתיות והבימתיות, עדיין נותר טעם מריר כלשהו שמגיח בהפתעה כאל-מן-המכונה הקלאסי בדמותו של נער יתום שאומר "אני רוצה להתחלף עם האדון הרוזן". באותו רגע הבורלסקה הקומית הופכת להיגד אנושי וחברתי מקומי, אוניברסלי ותמיד אקטואלי.

"כולם רוצים לחיות", צילום: יח"צ
 
משחק משובח ומלא חיים
 
אודי בן משה העמיד את ההצגה בתפאורה "בימתית" של לילי בן נחשון שכולה במת עץ משופעת נקייה מכל תוספת, מסך תאטרלי אחורי ושורה של אהילי פנסים בקדמת הבמה, לפני המסך הקדמי. ללמדנו שהתפיסה הפעם היא שזו "הצגת תאטרון", כפי שגם זה מוגש במוצהר בפתיחה, אך אובד בהמשך, למעט אולי בתאורה עם הפולו-ספוטים של רוני כהן.
 
ולא סתם "הצגה" אלא כזו העומדת בניגוד מוחלט לבימוי של בן משה ב"אורזי מזוודות" ושמצטיינת בשפע רעיונות יפים, פה ושם מבריקים, ועם קצת מוזיקה של קרן פלס, בניהולו המסור של טל בלכרוביץ, שמיועדת בעיקר לאוזן קליטה של הקהל שיוכל להצטרף לשורת ההמנון "כולם רוצים לחיות" החוזרת ונשנית.
 
ושפע הרעיונות הזה כולל את להקת השחקנים בראשותו המובהקת של רמי ברוך הבלתי נלאה, שברגעים הדרמטיים דווקא, ואף יותר מברגעי הקומדיה הטבעיים שלו, מרטיט ונוגע ללב בביטוי תאוות חיים אנושית.
 
לצדו, וכנגדו, כאשתו, ענת וקסמן, שלראשונה בקריירה שלה משחקת במחזה של לוין, אם לסמוך על הזיכרון שלי, ועל הביוגרפיות בתכנייה ובוויקיפדיה. וקסמן, מכניסת הראשונה לבמה ועד לתמונה האחרונה, מגלמת בוירטואוזיות את החיים במלוא תפרחתם. מוזר שלוין החמיץ את שירותיה למחזותיו.