ב-1985 עלה לראשונה לבמה מחזהו של חנוך לוין "כולם רוצים לחיות", והציג שוב את יכולתו של לוין לזהות את נימי הנימים של הנפש האנושית, המונעת על ידי פחד המוות, ואת מה שמוכן האדם לעשות כדי להישאר, עוד קצת, בחיים.
כעת עולה הגרסה החדשה של התיאטרון הקאמרי למחזה בבימויו של אודי בן משה, עם רמי ברוך בתפקיד הרוזן פוזנא שנידון למוות פתאומי ומחפש מחליף שילך במקומו לעולם הבא. לצדו של רמי ברוך ענת וקסמן בתפקיד פוזנבוכא, אשתו. כן משתתפים בהצגה שלומי אברהם, יוסי גרבר, יצחק חזקיה, אבי טרמין, יובל סגל, דבורה קידר, תמר קינן, זיו קלייר ואיתי שור.
"מלאך המוות בא לקחת את פוזנא, ומגלה שבטעות כתבו פוצנא ולא פוזנא, ויש לפוזנא שלושה ימים למצוא לו מחליף. באיזה פרץ רגשני מוכנה האשה למות במקומו, ובסופו של דבר הוא מצליח במרמה לבקש מילד שיחליף את מקומו. זה הסיפור", מספרת ענת וקסמן, שמשתתפת לראשונה במחזה של לוין.
"כולם רוצים לחיות", צילום: יח"צ
קרקס פואטי
מה זה אומר, עבורך כשחקנית, לגעת לראשונה בחומרים של לוין?
"זה מאוד מרחיב. הטקסט שלו הוא כל כך נעים בפה, הוא כל כך חכם, אתה כמעט לא צריך לעשות כלום, רק ללכת עם מה שכתוב. יש שם קצב ויש שם משהו מאוד ברור. זה גל שאם אתה עולה עליו הוא מאוד מאוד נעים".
זה מעניין כי דווקא כצופה תמיד נדמה שהשפה היא איזה אתגר מיוחד להתמודד איתו בהצגות של לוין
"איכשהו יצא שכאילו כבר עשיתי את זה. זה היה לי מוכר. השפה הייתה לי מוכרת. אתה גם שומע הרבה חנוך לוין, והמטרה היא לא ליפול למלכודות שזה יישמע כחנוך לוין. היה לי במאי, שאתו אני באש ובמים בעיניים עצומות, אודי בן משה, פשוט גאון שאין שני לו. במקור, אגב, המחזה יותר אכזרי, ואודי ערך אותו וקיצר, הוריד את כל הדברים הבוטים והפך את זה למין קרקס פואטי".
אבל האכזריות האנושית הנפשית היא אלמנט מאוד חשוב אצל לוין
"היא קיימת עדיין בטקסט, אבל הוא לא רצה לזעזע. הוא רצה להעביר את העלילה ואת הסיפור על ההתמודדות מול המוות".
על כל הניואנסים הקטנים של מה שאנחנו מוכנים לעשות כדי שזה לא יקרה לנו
"ודאי. הקטנוניות שאנחנו מגלים. כי בעצם גם ההורים שלו, שהם בני קרוב לתשעים, לא מוכנים לוותר עבורו על חייהם".
"כולם רוצים לחיות", צילום: יח"צ
"הכל בטקסט, לא צריך לחפש יותר מדי"
ספרי בכמה מילים על התפקיד שלך
"אני מרגישה שאני מייצגת בעצם את כל הנשים. מהרגע שהיא מחליטה למות במקומו היא פשוט מרסקת אותו. היא מכה אותו, מסרסת אותו, ובסוף גם מודיעה לו שהיא בכלל לא התחייבה והיא יורדת מכל הסיפור. מגיע לו".
אני שומעת את זה ומתביישת להודות שאני מאוד מכירה את התחושה הזו. גם את מכירה מתוך עצמך את המצב הזה?
"בקטנה. את הנקמנות הזאת, הרצון לעשות דברים איומים לגבר, גם מתוך עייפות החומר, אני לא מכירה. זה אלים מדי. אני התגרשתי כדי לא להגיע למצבים האלה".
אז מאיפה מביאים את זה?
"אני מגלמת בהצגה אחרת פולנייה ואין לי מושג בתחום הזה. הכל שם בטקסט. לא צריך לחפש יותר מדי".
את, בקיצור, ממש אנטי שטרסברג
"לא, לא, עזבי אותי מזה, הכל בטקסט. יש לך במאי טוב, אתה מסודר".
והנה ניפצת את כל המיתוסים שקשורים במשחק
"מצטערת, אבל זה ככה".
קרן פלס אחראית על המוזיקה בהצגה
"קרן פלס מרתקת. היא גאון מוזיקלי. המוזיקה היא חלק מאוד הכרחי בהצגה, ושיר הנושא הוא שיר נהדר, בכל מיני וריאציות, ולכל דמות יש מוטיב".
עוד מיתוס הוא שעמוק בלב כל שחקן היה רוצה להיות זמר
"אני לא".
מרתון של ניפוץ מיתוסים...
"לא רציתי, לא ולא. בהצגה הזאת למשל, גם הייתי אמורה לשיר וויתרנו על זה. לא צריך. גם התפלאתי לשמוע מקרן שמה שהכי מרגש אותה זה תיאטרון. חשבתי שכמוזיקאית מה שהכי ירגש אותה זה מוזיקה, אבל היא הכי מתרגשת מתיאטרון".
"כולם רוצים לחיות" עולה בתאריכים 30-25 ביולי 2014 בתיאטרון הקאמרי בתל אביב.
לרכישת כרטיסים