איזמל של אהבה
 
בקריאה חוזרת של קינתו הגדולה של המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג על אמו נעמי גינזברג, ניתן אולי לראות בה קינה על עולם של יהדות שנטרפה במציאות. אך בעיקרה הקינה הזאת היא קדיש יתום מרטיט ומצמרר של בן שמילדותו גידל את אמו אל טירופה.
 
היצירה הייחודית הזאת פורסמה לראשונה בשנת 1961, חמש שנים אחרי מותה של נעמי, כשהייתה בת 62, ואחרי שעברה ניתוח לובוטומיה, הסרת חלק ממוחה, באישורו של אלן. הוא מתאר את אמו באיזמל של אהבה, ועם בני המשפחה, אלה שהיו עמה ואלה שרחקו ממנה.
 
גינזברג עצמו ראה בפואמה הזאת חומר למשהו שיעתיק את המילה הכתובה אל ממד אחר, וכתב תסריט שלא התממש כסרט, אך שימש בסיס להצגת תאטרון.

בארץ הועלתה היצירה בהבימה פעמיים, ב-1976 עם ליא קניג, בתרגום של דוד אבידן, וכעבור 24 שנים עם גילה אלמגור, בתרגום של נתן זך. בשתי הפעמים ביים חנן שניר, ולצד השתיים שיחקו מיטב שחקני התאטרון באותם ימים.
 
את ההצגה עם קניג לא ראיתי, היא עלתה זמן קצר אחרי מות אמי ז"ל ולא היה בי הכוח להתמודד עם החומר הקשה הזה. מההצגה עם אלמגור יצאתי בסוף החלק הראשון כשאני מסויט מעוצמת משחקה. לא העזתי לראות את החלק השני משום פחדי לראות את כניסתה הטוטלית של אלמגור אל התהומות העמוקים של הטירוף של נעמי. הדיווחים והביקורות הנרגשות מההישג שלה אישרו את הפחד הזה. התנצלתי על כך בשעתו ואני שב ומתנצל. 
 


המפתח בחלון (צילום: אייל רדושיצקי)

יוצר צעיר ונועז 
  
14 שנים עברו והנה אני מוצא עצמי שב ומתמודד עם אחד החומרים האנושיים הקשים והמורכבים ביותר. אך הפעם זו אינה הצגה עם דיאלוגים ומספר משתתפים, אלא מונודרמה, שבה השחקן  ישי בן משה החזיר את הקינה אל צורתה המקורית – הטקסט – עיבד אותה, ואף ביים את עצמו עבור "פסטיבל מרכז הבמה" שהתארח בחודש שעבר בפסטיבל ישראל, ועתה הוא מועלה במסגרת המרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב.
 
אינני בטוח אם ישי בן משה היה מודע לנועזות של יוזמתו, לסיכון שהוא נוטל על עצמו כשחקן שרק לפני שבע שנים סיים את לימודיו בסטודיו של ניסן נתיב, ומאז שיחק בתפקידים שונים בהצגות כמו "פנדו וליז" בסימטה, "חלום ליל קיץ" בתמונע, “הרצל" באנסמבל עתים ולאחרונה ב"קוראים לי יודה" בתאטרון חני, המועלה בעיקר בבתי הספר.
 
אבל תאטרון מחפש תמיד את מי שאינו פוחד להעז, והבמאית אורי אגוז, מייסדת ומנהלת פסטיבל המונודרמות של מרכז הבמה היא אחת מאלה, וככזאת היא הבינה כי לפניה יוצר צעיר ונועז לא פחות שרוצה ללכת על כל הקופה עם "השיגעון" שלו . היא נתנה לו את ברכת הדרך.
 
מגיעה לה תודה גדולה, כי השחקן הצעיר וחסר הניסיון כבמאי מצליח להיכנס לתוך עורו ושפתו של אלן גינזברג, המוגשת גם הפעם בתרגום הנפלא של נתן זך, ובסיוע הדרכה של בועז טרינקר. העיצוב מזערי: חלון תלוי, שולחן וכיסא, מכונת כתיבה וסדין לבן - בתוך תאורה פיוטית הנענית לאתגרי הטקסט, שעיצב נדב ברנע. לכך מתלווה  מוזיקה מיוסרת של אופיר נהרי בניהולו המוזיקלי של מתן ביטון.  
 


   המפתח בחלון (צילום: אייל רדושיצקי)

75 דקות אינטנסיביות
 
ההעזה של בן משה מניבה הצגת יחיד מחשמלת. הוא מגיש משחק מרתק במגוון הצירופים והמעברים שהוא צולח, בטקסט עצמו וגם בפעילותו הפיזית, שבמהלכה בין השאר הוא מתפשט, יוצר מחול קצר על השולחן, מתלבש ושב להתפשט עד עירום מלא, כמשקיף על עצמו, על ילדותו, על ההומוסקסואליות שלו, על אוצר הדימויים שלו.
 
אלן מתאר את החיים המורכבים שלו וצולל לתוך מאורת הנפש של אמו, אל ייסוריה ואל זכרונותיו הכואבים ממנה, אל חרטות וכעסים – ובמהלך 75 הדקות האינטנסיביות של הצגתו בן משה מחיה את כל זה במשחק שמצליח לבטא את חייה הטרגיים של נעמי, כמו גם אלה  של אלן, ואת רגשות האשם שלו, כולל אלה שירש ממנה.
 
ברקע מוקרנים הבזקי וידאו ארט מקוריים של אסף עיני שבהם מופיעה אורה מאירסון כנעמי. האפקט המצטבר שלה בקטעי הווידאו יוצר תמונה המעשירה את משחקו של בן משה, שככל שהיא רק רומזת לטירוף ומעורפלת, ובסופו של דבר מוליכה אל המשפט היחיד שמאירסון משמיעה, ואשר ממנו נגזר שם העיבוד המצוין של בן משה.

זהו המכתב האחרון שכתבה נעמי לבנה, שהגיע לידיו יומיים אחרי מותה: "המפתח הוא בחלון, המפתח הוא באור השמש אצל החלון – המפתח בידי – שא אישה אלן אל תיקח סמים – המפתח הוא בסורגים, באור השמש בחלון. באהבה, אמך"